מאגר סיפורי מורשת

שמי עילאי טוכבנד, השתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי, בה בחרתי במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרי. בחרתי להביא את תיעוד סיפורה של סבתי, שעברו עליה ימי ילדות מורכבים יותר עד לעלייתה לישראל.

ילדותה של סבתא אברה במלחמת העולם השנייה ואחרי 

 סבתא אברה מספרת:

ילדות חלק א'

נולדתי בפרגנה באוזבקיסטן בתאריך 3.4.1942. אוזבקיסטן היא באסיה הקטנה שאז הייתה שייכת לרוסיה. שם אבא שלי היה אלכסנדר. הוא נולד בגרוזיה. אימא שלו הייתה שם בשליחות מרוסיה. שם אימא שלי, אנה. היה לי אח בשם פליקס שגדול ממני באחת עשרה שנים והוא אח לא מאותו האבא. אבא ואימא שלי גרו במוסקבה.

מה שידוע לי על אבא שלי, זה שאבא שלי היה רופא ואיך שהתחילה מלחמת העולם השנייה גייסו אותו לצבא הרוסי ולא היה קשר איתו והוא מת שלושה ימים אחרי שנגמרה המלחמה.

במוסקבה אימא שלי עבדה כתופרת. כשהתחילו הפגזות במלחמת העולם השנייה על מוסקבה, אימא שלי ברחה לפרגנה ושם נולדתי כי באותו הזמן אימא שלי כברה הייתה בהריון.

בפרגנה אימא שלי עבדה במסעדה לחיילים רוסים וקצינים כמבשלת במסעדה. בזמן הזה אימא שלי הייתה קומוניסטית והיו מגיעים אלינו הביתה פליטים יהודיים מפולין, פליטי מלחמה שגם היו ישנים אצלנו בבית. אימא שלי הייתה מביאה דליים של אוכל מהמסעדה ומספקת להם את האוכל. אימא שלי סיפרה לי שהייתי תינוקת, היא הניקה גם את אחת התינוקות של הפליטים, כי לאם לא הייתה לה אפשרות להניק את התינוקת וכך היא הצילה את החיים של התינוקת.

עד גיל שלוש לא הלכתי לגן, כי הייתה מלחמה, וחייתי באותו בית יחד עם כל עם פליטים מהמלחמה. אימא שלי סיפרה לי שהפליטים רצו לקחת לה את מכונת התפירה שלה ולא הצליחו.

מגיל שלוש, אחרי המלחמה, נסענו לשבידניץ בפולין. שם היו המון רוסים פליטים. אימא שלי עבדה שם בתור גזרנית במפעל קטן לייצור בגדים. היא המשיכה להיות פעילה קומוניסטית ובגלל שנלחמה למען הפולנים בזמן המלחמה היא נסעה לורשה לסדר ניירות כדי לקבל פנסיה מהפולנים והצליחה לקבל פנסיה מהפולנים.

אימא שלי הייתה חולת אסטמה ורוב הזמן לא היה מישהו שיטפל בי אז היא שמה אותי בבית יתומים בגיל הזה.

ילדות חלק ב'

בפעם הראשונה שהייתי בבית יתומים בפולין הייתי בערך בין גיל שלוש לארבע, שם הייתי עד גל שבע. אני זוכרת שהייתה תלבושת אחידה, שהיינו נוסעים בסוף שנה למחנה קיץ עם בית הספר. אני זוכרת שהיינו צריכים לשים מילוי בנעליים בשביל לא לקלקל את הפרקטים.

בתקופות, כשאמא שלי הייתה מרגישה טוב הייתי חוזרת הביתה. בערך בגילאי 7-9 חזרתי הביתה, כשאימא הרגישה יותר טוב ואימא שלחה אותי לבית הספר. שם בזמן ההפסקות היה שקט והקפידו על הכללים. הלימודים בבית הספר היו עד שעה מאוחרת. אני זוכרת שהייתי נותנת תלושי אוכל שקיבלתי מאימא שלי. היא קיבלה אותם כאימא חד הורית ואני נתתי את התלושים לילדה שהייתה חברה שלי כי לא הייתי אכלנית.

אימא שלי היתה חולה והייתה נוסעת לבית מרפא ואז היא היתה מביאה מטפלת מהכפר שתטפל בי. האשה היתה מנקה ומבשלת.

רב הזמן אימא שלי לא היתה בבית והיא היתה פעילה קומוניסטית, היא תמיד הייתה מסדרת כל מיני דברים, שלא ידוע לי מה, לאנשים זרים והיתה נוסעת המון לוורשה. יכול להיות שהיתה מסדרת סידורים עם מסמכים ליהודים כדי שיגיעו לישראל.

בגלאים בין 9-12 שוב, שלחה אותי אמי לבית יתומים ליד וורשה בזבוטליישה, מאחר שהיתה שוב חולה ולא יכולה לטפל בי. אני זוכרת שהייתי בבית לתקופה קצרה. בית היתומים היה ליד ורשה באזור שהיה כמו בתוך יער. אני זוכרת שהיינו אוספים פטריות כשהטבחים היו הולכים הביתה אז היינו משתלטים על המטבח ומטגנים את הפטריות שאספנו עם חמאה. אני זוכרת מאכלים מהתקופה הזאת של רגל קרושה שלא אהבתי, תפוח אדמה עם קמח דומה לניוקי, מרק עוף, קרופניק וגפילטפיש. כל הזמן הזה אימא שלי הייתה בשבדניץ. ואני לא זוכרת שאמא היתה באה לבקר. לא ידוע לה מה היתה אמא שלה עושה.

אני גם זוכרת שהייתי לוקחת חלק מהבגדים שקיבלנו מאמריקה וכבר אז הייתי תופרת בובות מבגדים האלה. אני גם זוכרת שהיינו מגדלים פירות וירקות וגם היו סנאים שבאים לחלון בבית היתומים והיינו אוספים אגוזים מהעצים ונותנים לסנאים. היינו מכינים גם בירה מחיטה. בית היתומים היה כמו חווה חקלאית. מאוד אהבתי את השהות בפנימיה הזאת.

סיפורי בית הספר

עד גיל שבע הייתי בבית יתומים. בגיל בערך שבע – שמונה, הייתי בבית עם אימא ובגיל תשע שבתי לבית היתומים, כי אמא שלי הייתה חולה ולא יכלה לטפל בי. חזרתי הביתה לעוד שנה, זו הייתה תקופה קצרה בבית. בגיל אחת עשרה עברנו לבית לבית יתומים שעבר לקרקוב בשם: "מיזוות לישה" כל בית היתומים עבר לקרקוב.

בגילאים 12-14 הייתי בבית היתומים היהודי,שם חגגנו את חג החנוכה, אני זוכרת שהיינו שרים שירים ביידיש. היה ארגון אמריקאי יהודי, שתרם למוסד שנו, הם תרמו תפוזים, אוכל ובגדים – הם אלה שדאגו לבית היתומים שלנו.  בבית היתומים גרתי בחדר עם ארבע בנות. בכל בוקר היה מסדר, כל בוקר התקלחנו. אני זוכרת שהיו בודקים שאנו עם תחתונים, הקפידו שנצחצח שיינים ושנלך לישון בזמן.

בקרקוב היה לי טוב, והייתי הולכת קבוע לבית ספר של בנות. בשלב יותר מאוחר כבר למדנו יחד בנים ובנות, מגיל 14. בתקופה זו לא ראיתי את אמי, אימא שלי לא באה לבקר, היא טענה שהיא דואגת לאנשים זרים, אני ממש לא יודעת מה בדיוק אימא שלי עשתה בתקופה זו, כי לא היינו בקשר.

כמו שסיפרתי בקרקוב היה לי טוב, למנהל בית הספר שלנו הייתה בת בערך בגילי. הוא חיבב אותי, ולפעמים הוא היה לוקח אותי לשחק עם הבת שלו. במהלך השנים עברתי הרבה מקומות כך שלא יצרתי קשרים חברתיים ש נמשכו, בכל פעם עברתי למקום אחר.

עלייה לארץ

בגיל 15 אני ואמי עלינו לארץ ישראל, זה היה בשנת 1957.

בשנת 1957 הייתי כבת 15. אני ואימא רצינו לצאת מפולין ולהגיע לשבדיה מאחר ואימא שמעה ששם יש תנאים טובים למחייה. פולין היתה אז תחת משטר קומוניסטי.

לקחנו שתי מזוודות ונסענו מגדנייסק לוורשה ומוורשה לוינה שבאוסטריה. שם אימא שלי היתה אמורה להיפגש עם חבר ילדות שהכירה מלפני המלחמה, אבל הוא כנראה לא הגיע.

פגשנו שם את אנשיי הסוכנות והם לקחו לנו את הדרכונים כדי שלא נברח למקום אחר. מוינה נסענו ברכבת. אימא שלי חטפה בדרך התקפת אפנדציט ואיך שהגענו לגנואה אנשי הסוכנות לקחו אותה לבית חולים ושם היא עברה ניתוח,לכן שהינו באיטליה כחודש. כשאימא שלי החלימה הפלגנו בספינה לישראל, אני זוכרת שהיו על הספינה המון משפחות של יהודים. אני ואימא שלי הגענו בשנת 1957 לנמל חיפה. מחיפה רצו לשכן אותנו במעברה ליד באר שבע. אני לא זוכרת את שם המעברה, אבל זו היתה מעברת אוהלים ואימא שלי לא הסכימה לרדת מהאונייה, היא אמרה שהיא תרד, רק בתנאי שנגיע לירושלים. בנוסף היא גם טענה שיש לה קרוב משפחה שגר בירושלים.

אני לא ידעתי הרבה על ארץ ישראל מכיוון שחונכתי עד גיל 14 בבית ספר לא יהודי. הגענו לבסוף למעברה בירושלים שקראו לה מעברת אסבסטונים, היא היתה ממוקמת בין קריית יובל לעיר גנים. אני זוכרת שקיבלנו הלם תרבות מאיך שנראה המקום. היו מים אבל לא היה חשמל ונתנו לנו עששית עם נפט או נר. באסבסטונים היה חדר שינה קטן, וחדר עם מטבח. הסוכנות נתנה לנו קופסאות שימורים ואימא שלי הביאה נקניק מפולניה. היינו במעברה זו כשנתיים.

ההיכרות עם בעלי חיים

אני הכרתי את בעלי חיים כך:  רציתי לקרוא עיתון פולני שבו היה כל יום סיפור אחר. שמעתי שישנה משפחה מפולין שהם קונים כל יום את העיתון, ניגשתי אליהם, כדי לבקש לקרוא את העיתון ושם הכרתי את בעלי, חיים. הוא הציע לי חברות והפכנו להיות חברים. היינו מבלים במועדון בשכונה. במועדון היתה מוזיקה, ריקודים ועיתונים בחינם. אחרי שנה של חברות הוא הציע לי נישואים ואימא שלי לא רצתה שנתחתן, היא רצתה שאני אהיה בתנועת נוער, אבל החלטתי להתחתן עם חיים.

אימא שלי היתה חולה באסטמה, היא הייתה מעשנת כבדה והיתה נוסעת לבית מרפא בבאר יעקב. שם היא הכירה מישהו, דרך מישהו שהיה בא לבית המרפא. בהמשך היא התחתנה איתו והוא היה בעלה השלישי. שמו היה אפטר. אימא שלי חיה איתו 14 שנים בבאר יעקב. הוא עזר לאימא שלי לרכוש את הבית הדו משפחתי שאנחנו גרים בו.

באותם שנים כבר נולדו ילדינו: אריה ואלכס בהפרש של ארבע שנים. היינו מגיעים לאימא שלי בחופשות של החגים להתארח אצלה בבאר יעקב בביתה של אמי ובעלה.

לאחר 14 שנה, לאחר מותו הוא הוריש לאימא שלי את הבית בבאר יעקב ובנוסף שטח אדמה בראשון לציון ואימא שלי עברה לראשון לציון. אימא שלי חיה מספר שנים בראשון לציון וכשנפטרה קיבלתי ירושה וכך הרחבנו את הבית שלנו לארבעה חדרים.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא אברה טוכבנד (פקטור), תועד ע"י עילאי הנכד, במסגרת המעורבות החברתית בתוכנית הקשר הרב דורי.