מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלחמת ששת הימים שלי

סבתא שמחה והנכד איתי
מאלבומה של סבתא שמחה
סבתא מימי בן דוד מספרת על חוויה ממלחמת ששת הימים

שמי שמחה, מימי בן דוד, סבתא של איתי עמו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי.

ברצוני לשתף בחוויות ילדותי בתקופת טרום מלחמת ששת הימים (ההכנות) המלחמה עצמה ויום סיום המלחמה.

בשנת 1967הייתי תלמידת בית ספר עממי (הנרייטה סאלד) בית הספר העממי היה אז מכיתה א' עד כיתה ח'. בפרוץ המלחמה הייתי בכיתה ח'. בשנים אלו האזרחים טופלו עלי ידי יחידת הג"א (הגנה אזרחית).

בתקופה זו ירושלים הייתה בהמתנה לידיעה מתי תפרוץ המלחמה. רוב הגברים גויסו והאזרחים בעורף התבקשו להתכונן למלחמה. במסגרת ההכנות למלחמה התבקשנו למגן את חלונות הבתים, מפני שלא היו מקלטים. בנוסף היה צורך למלא שקי חול על מנת לאטום את חלונות ודלתות הבתים מפני ההפצצות. היינו צריכים לדאוג למזון, לתאורה (פנסים) ולמקלטי רדיו.

באמצעות מקלטי הרדיו היינו מקבלים עדכונים בקשר למה שקורה עם הצבא בשטח וכן מקבלים הודעות מנציגי הממשלה, איך עלינו להתנהג. האויב ניסה לעשות שימוש במקלטי הרדיו כדי למסור מידע שגוי על מצב הכוחות. הם היו "עולים על השידור" ומוסרים ידיעות שקריות כדי לגרום לאזרחים בישראל לפחד ולמחשבה שאנחנו ניצבים בפני הפסד במלחמה ועלינו לברוח. חלק מהידיעות השקריות עסקו גם בכך שחיילי האויב הצליחו לכבוש חלקים ממדינת ישראל ולקחו הרבה חיילים בשבי. גם המידע השקרי הזה נועד לגרום לפחד רב. בשל העובדה שמקלטי הרדיו היו אמצעי התקשורת היחיד, לא הייתה לנו בעצם דרך לבדוק את הדברים ולדעת מה אמת ומה שקר.

המרחק בין הבית שלי לבית הספר היה כשלושה קילומטר,

המלחמה פרצה ביום שני, בתאריך 05.06.1967 בשעה 8:05, כאשר התלמידים היו בדרכם לבית הספר, מבלי לקבל כל התראה מוקדמת. אני הייתי תלמידת כיתה ח'. מיד כשהגעתי לבית הספר התחילו ליפול טילים על ירושלים. פחדתי מאוד ולא ידעתי מה קורה ומה צריך לעשות. כל התלמידים והמורים התחילו לרוץ מצד לצד, ממש כמו מטורפים, כאשר מעלינו שרקו טילים בלי הפסקה. בסופו של דבר קיבלנו הנחיה שכל תלמיד ילך חזרה לביתו ובדרך, בכל פעם ששומעים שריקות של טילים להסתתר מתחת למכוניות שבסביבה. יצאנו לדרך. כששמענו טיל, נכנסנו מתחת למכונית, כששמענו שאין יותר טילים באוויר יצאנו והמשכנו לרוץ לכיוון הבית. בשורה התחתונה, לא באמת ידענו אם הסכנה חלפה או לא. הכל היה רק לפי מה ששמענו, בלי כל הנחיות אחרות.

כך התקדמנו בריצה בין הפגזה להפגזה, במטרה להגיע הביתה. צריך לזכור שבאותם ימים לא היו טלפונים ניידים או טלפונים בכל הבתים, כך שלא ניתן היה להעביר עדכונים. ההורים בעצם לא ידעו מה קורה איתנו עד שהגענו הביתה. ההפגזות נמשכו כל הדרך הביתה. רצתי מהר ככל שיכולתי. ברחובות היו רק ילדים מבוהלים שכל אחד ניסה להגיע לבית שלו. מעבר לזה הרחובות היו שוממים.

המרחק שלי מבית המשפחה שלי היה 1 קילומטר,

באחת ההפגזות, אשה ראתה אותי בוכה באמצע הרחוב ולא יודעת מה לעשות. מיד היא הכניסה אותי לביתה. לא ידעתי באותו שלב מה קורה עם ההורים שלי, אם טיל נפל לנו על הבית או שקרה משהו אחר. גם להורים שלי לא היה מושג אם אני בסדר או שנפגעתי בדרך הביתה. הייתי בבית של אותה משפחה מספר שעות וכשהייתה הפוגה ארוכה יותר בהפגזות, ביקשתי להמשיך ולרוץ הביתה. לאחר שכנועים רבים המשפחה הסכימה שאני ארוץ הביתה וכך עשיתי. כשהגעתי הביתה מצאתי את אימא עם כל השכנים בהיסטריה ובלחץ נוראי בשל אי הוודאות הגדולה שהייתה. אימא שלי קפצה עלי בוכה ומברכת אותי במרוקאית "משיקפרה, משיקפרה, משיקפרה", שזה במרוקאית "נשמה שלי" ולא הפסיקה לחבק ולבכות במשך זמן ארוך מאוד. גם אני בכיתי, בעיקר מזה שהבנתי שכולם בסדר ולאף אחד לא קרה שום דבר".

בתקופה הזו היינו במקלט כל הדיירים בבניין שש משפחות (קומה 1 אצל משפחת אלקעי)  בקיצור בסגנון קומונה, בין ההפוגות, ילדי השיכון היו יוצאים לחדר מדרגות ומחליפים חוויות.

ביום השישי למלחמה התחלנו להבין ולשמוע שהמלחמה הסתיימה בניצחון גדול מאוד ואז הבנו שהעיר העתיקה נכבשה. כולם נכנסו להיסטריה של צעקות ושמחה בלתי נשלטת. כולם יצאו לרחובות בשמחה וצהלה פתאום שמענו ברדיו את הזמרת שולי נתן שרה את השיר "ירושלים של זהב" הושמע בפעם הראשונה וכולם פרצו בבכי של שמחה.

אחרי מספר שעות אבא שלי אמר בואו נלך לתחנת הרכבת, שם מתכנסים כל החיילים והטנקים, יצאנו לדרך כל המשפחות מרחק של 10 קילומטר וכשהגענו לא האמנו למראה עיננו – המון תושבים נמצאים במקום מקיפים את החיילים והטנקים זורקים עליהם אורז (לבשר תודה ושמחה) וחלקם חילקו עוגות וסוכריות לחיילים בקיצור הייתה שמחה גדולה.

פתאום משום מקום שמענו צעקה, 'כל מי שרוצה ללכת לכותל שיבוא אחרי', היינו בהלם מוחלט, היססנו ואז אבי אמר יאללה הולכים, שתבינו עד לפני שלוש שעות זה היה הגבול וחלום של כל יהודי להגיע לכותל.

יצאנו לדרך מתחנת הרכבת לכותל בשביל עפר צר ומפותל מאוד בתוך העיר העתיקה, אלפי תושבים, ולא מאמינים למראה עינינו, בצידי השביל הארוך והמפותל ישבו על הרצפה רוכלים ומכרו סבוני לוקס, מסטיקים ועוד במחירים נמוכים מאוד, מה שגרם לנו להתלהב ולא להאמין. לאחר שהלכנו בשעות הלילה כ- 10 קילומטר בתוך העיר העתיקה, פתאום אמרו לנו 'הנה הכותל המערבי', כולם התפלאו ולא הבינו היכן הכותל? ואז התברר כי הכותל שימש כקיר לבתי המגורים של תושבי העיר העתיקה וכל הרחבה הייתה מלאה בבתים דלים מאוד. לאחר שהצלחנו לראות את קיר הכותל ההתרגשות הייתה בשיאה.

לאחר כשבועיים, הלכתי לכותל ומצאתי את כל רחבת הכותל חשופה (פינו את כל בתי התושבים) ואז ניתן היה לראות את עוצמת המקום והסלעים הענקיים שבנו את קיר הכותל.

עד היום כשאני מגיעה לשם יש בי תחושה עילאית וזיכרון ילדות.

תמונת ילדות בפורים עם ילדי השיכון

תמונה 1

 

הזוית האישית

הנכד איתי: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סבתא מספרת את הסיפור ילדות שלה.

סבתא שמחה: נזכרתי ברגעים יפים מהילדות שלי. כתיבת הסיפור קירבה בינינו מאוד

מילון

קומונה
מבנה חברתי בו קבוצת בני אדם שאינם בהכרח קרובי דם, מתארגנים באופן וולונטרי

ירושלים של זהב
ירושלים של זהב הוא שיר על ירושלים שחובר והולחן על ידי נעמי שמר, ובוצע במקור בידי שולי נתן. השיר היה אחד מרגעי השיא בקריירה המוזיקלית של שמר ונחשב לאחד השירים האהובים ביותר בקרב הציבור הישראלי והיהודי העולמי. השיר הוא גם אחד מהפזמונים הישראליים המפורסמים בעולם כולו, לצד "הללויה" ו"הבה נגילה". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ביום השישי למלחמה התחלנו להבין ולשמוע שהמלחמה הסתיימה בניצחון גדול “

הקשר הרב דורי