מאגר סיפורי מורשת

אבי היה פרטיזן, פליט מחנה סוביבור ובן למשפחת פועלים, זכה לעדנה בתקופה עליית השלטון הקומוניסטי. הוא נשלח ללימודים ועם הזמן מונה לנספח חקלאי בשגרירות רומניה בבודפשט, שם גדלתי רוב שנות ילדותי. כבת יחידה של הורים בעלי מעמד, אשר יכלו להרשות לעצמם להעניק לי את כל מה שהם לא קיבלו בחייהם, הייתי מוקפת כל טוב. זכיתי למעצב אישי אשר תפר את בגדיי. נעליים וצעצועים הגיעו מפריז ואפילו תפוזים טעמתי בסתר באחד מימי ט"ו בשבט.

באמצעות סיפורי הורי על משפחותיהם ספגתי יהדות ומסורת. אולם, מדי פעם כאשר הורי חזרו לביקור מולדת ופגשו משפחה וחברים, נחשפתי גם לסיפורי השואה הקשים ואלה טמונים בי עד היום.ילדותי בבודפשט הייתה מלאה בחוויות תרבותיות מגוונות. מגיל שלוש סירבו הוריי להשאיר אותי בבית עם השגחה זרה. משכך, לכל מקום אליו הם הוזמנו התלוויתי אליהם. זה כלל מסעדות, נשפים, תיאטראות, אופרה, סרטים וגם את הפעילות הספורטיבית הענפה של אבי.  במשך השנים הפכתי לאטרקציה בכל מקום אליו הלכו. בגיל מוקדם מאוד רקדתי עם אבי ריקודים סלוניים, כגון ואלס אנגלי, בנשפים. בבריכת השחייה הייתי הילדה הצעירה ביותר ששחתה עם אביה במים העמוקים.

זוכרת אני בתקופה זו קשר מיוחד עם אמי אשר הוגדרה תמיד כחולנית. קריאה, כתיבה ועבודות יד העשירו את שעות הפנאי בילדותי. ברוב שעות היום ביליתי עם אימי בבית בשלווה, בלימוד עצמי והעשרת הידע שלי בתחומים שונים. תקופה זו באה לקיצה עם פרוץ המהפכה בהונגריה בשנת  1956 עת הוחזרנו לקלו'ז רומניה.אבי הבין את התמורות והשינויים בשלטון הרומני וצפה את הבאות. משכך, החליט הוא נחרצות שכל בני המשפחה צריכה לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל.

במשך כל השנים עזר אבי בכלכלתם של אחיו ואחותו ולאחר חזרתנו לרומניה דבר זה נמנע ממנו.ראשית, שלח אבי את שני אחיו עם משפחותיהם ארצה. למרבה המזל הם קיבלו ויזה במהירות יתרה בשל הקשרים של אבי במשרד החוץ. אחותו של אבי ובני משפחתה, הוריי ואני יצאנו את רומניה בראשית שנת 1958. בכל תקופה זו למדתי בבית ספר רגיל בשפה הרומנית שאותה לא ידעתי ולא דיברתי. בהונגריה למדתי רק עד כיתה א' בשפה ההונגרית. כאשר חזרנו לרומניה, למדתי שנה נוספת בלבד בבית ספר הונגרי ולאחר שנה נאלצתי לעבור ללמוד בבית ספר רומני. השינוי היה קשה מאוד. שנה אחר שנה היה עליי להתרגל לחבורת ילדים חדשה ושונה וגם לשפה חדשה.

שמחתי לעזוב ולהגיע לחוף מבטחים לקראת חיים חדשים, שפה קבועה ומולדת אחת – מדינת ישראל. יצאנו בשמחה לקראת המסע אל הלא נודע בארץ האבות. כל הסיפורים ששמעתי מאימי במשך השנים על הדת היהודית, המסורת בבית סבתי, היסוד של "הפועל המזרחי" ע"י סבי, קרמו עור וגידים בדמיוני. הייתי בהחלט מוכנה לצאת להרפתקה החדשה של חיי. העלייה לארץ ישראל הייתה בעיקר משאת נפשה של אימי! האישה החלשה והחולה הפכה לאישה נמרצת, ככל שהדבר נגע להתארגנות לקראת העלייה.

ערב אחד הייתי עדה לשיחת הורי: אבי הבהיר שהוא חושש שלא יצליח לתחזק רמת חיים זהה לרמה שהייתה לנו בעבר ואף שנאלץ לחיות במחסור. לטעמו היה כדאי לשקול עצירה באוסטריה ולנסות לבנות חיים שם. אימי סירבה ואמרה: "אני מוכנה לעבוד קשה ולא לבוא בטענות על הדרך בה בחרנו". אבי הסביר לה כי בכדי לעלות ארצה בקלות וללא עיכובים הם צריכים להתגרש רשמית וזאת משום שאבי היה חייב בתקופת צינון ארוכה בטרם הממשל יאפשר לו יציאה. התחלתי לבכות: "לא רוצה להיפרד ממך אפילו לא בשביל ארץ ישראל" אמרתי. אבי הרגיע אותי והבטיח שיצטרף אלינו במהרה. אבי ואימי אשר חשו במצוקתי העבירו אותי לטיפולם של חברי משפחה. אמא הרגישה והבינה את הקושי שלי לחזות בפירוק של הבית, כאשר הוריי מחלקים ומוסרים את כל רכושם ועוזבים רק עם בגדים.

כל הסיפורים ששמעתי מאימי במשך השנים על הדת היהודית, המסורת בבית סבתי, היסוד של "הפועל המזרחי" ע"י סבי, קרמו עור וגידים בדמיוני. הייתי בהחלט מוכנה לצאת להרפתקה החדשה של חיי. העלייה לארץ ישראל הייתה בעיקר משאת נפשה של אימי! האישה החלשה והחולה הפכה לאישה נמרצת, ככל שהדבר נגע להתארגנות לקראת העלייה.

ערב אחד הייתי עדה לשיחת הורי: אבי הבהיר שהוא חושש שלא יצליח לתחזק רמת חיים זהה לרמה שהייתה לנו בעבר ואף שנאלץ לחיות במחסור. לטעמו היה כדאי לשקול עצירה באוסטריה ולנסות לבנות חיים שם. אימי סירבה ואמרה: "אני מוכנה לעבוד קשה ולא לבוא בטענות על הדרך בה בחרנו". אבי הסביר לה כי בכדי לעלות ארצה בקלות וללא עיכובים הם צריכים להתגרש רשמית וזאת משום שאבי היה חייב בתקופת צינון ארוכה בטרם הממשל יאפשר לו יציאה. התחלתי לבכות: "לא רוצה להיפרד ממך אפילו לא בשביל ארץ ישראל" אמרתי. אבי הרגיע אותי והבטיח שיצטרף אלינו במהרה. אבי ואימי אשר חשו במצוקתי העבירו אותי לטיפולם של חברי משפחה. אמא הרגישה והבינה את הקושי שלי לחזות בפירוק של הבית, כאשר הוריי מחלקים ומוסרים את כל רכושם ועוזבים רק עם בגדים.

מתנת פרידה מחברינו הטובים הייתה מזוודה קטנה עם בובתי האהובה ולה מערכת בגדים התואמת לבגדים שהיו במזוודתי. מזוודה זו הייתה הדבר היקר ביותר מחיי הילדות בנכר. השכם בבוקר יצאנו לעיירת גבול "קורטי'ץ" שם נפרדתי בבכי מאבי. הוא לחש לאוזניי: "נפגש בקרוב". היה לי קשה לחשוב על פרידה אפילו לרגע מאבי היקר. כל האנשים שהכרתי נשארו מאחור. לקרון שלנו נכנס הרב של קהילת קלו'ז כאשר בפיו בקשה: "הסתירי את החבילה הזאת בתוך מזוודת הבובות". מוכסים נכנסו לקרון ובדקו בקפדנות את המטענים שלנו. הם הציצו בחטף לתוך מזוודת הבובות, אך התעכבו כדי להוריד את העגילים שהיו תלויים על אוזניי וביקשו שאני הילדה בת ה- 11 אחתום על הצהרה שאני מוסרת תכשיטים אלה ליופייה של בוקרשט. פרצתי בבכי ותחנונים כי העגילים שלקחו היו שייכים לסבתי שרה אשר מסרה אותם לשכנה גויה לפני שלקחו אותה הגרמנים. הרב לחש באוזני אל תבכי הוצאנו דבר יותר יקר!!!

כאשר הגענו לוינה, לפני שנפרדנו מהרב, הוא ביקש את החבילה. הוא פתח אותה ואז התגלה לעיניי ספר תורה נהדר מהוותיקים של קהילת קלו'ז. הפתעה שנייה – על הרציף מנופנף בידיו עמד אבי היקר. מהרציף מונית הסיעה אותנו לבית מלון. כאן מתחילים נדודיי ביבשת אירופה למשך שנה.  למחרת נפגש אבי עם אנשים שהיו קשורים אתו בעסקי מסחר עוד מתקופת עבודתו בבודפשט. הם הציעו עבודה לאבי. שוב עלתה השאלה האם נעצור בוינה ונחיה ברמת חיים דומה לזאת שידענו, או שנמשיך אל הבלתי נודע לארץ ישראל? החלטת הוריי הדהימה אותי. אבי החליט לנסות את המשרה החדשה, אולם, אמי סירבה להישאר באוסטריה. לכן עברנו אמי ואני ללוגאנו איטליה. אני הועברתי לפנימיית בנות בה למדתי גרמנית וצרפתית. צורפתי לכיתה ה' למרות שהייתי צריכה להיות רק בכיתה ד'. הדבר לא היה עקרוני כי ממילא לא הבנתי היטב את שתי השפות . היה לי קשה!

בלי הורים, בארץ חדשה עם חבורת בנות שאני לא מכירה ובשיטת לימוד משונה. אבי ואמי התראו בסופי שבוע בלוגאנו כאשר באו שניהם לבקר אותי. בעוד אבי גר באוסטריה, אימי ואני גרנו  באיטליה. נשארנו עד סיום שנת הלימודים. כאשר כל הילדות חזרו לבתיהן, לי לא היה בית לחזור אליו, אך אז בדיוק אמא באה לאסוף אותי ונסענו יחד לנאפולי. בנאפולי התקשרנו לסוכנות היהודית בכדי להצטרף לקבוצת עליה. קבלנו חדר במלון שבו התקבצו אנשים ממקומות שונים במטרה אחת  – עליה לארץ ישראל.

כעבור שישה שבועות הגיע גם אבי והמשפחה התאחדה מחדש. בנאפולי שהינו כארבעה חודשים עד שהתגבשה קבוצה של כמאה עולים. בסוף חודש ינואר הודיעו לנו על תאריך עזיבה 12.2.1959 באנייה חדשה בשם "תאודור הרצל". כל הילדים בקבוצה היו נרגשים וסיפרו אחד לשני מי מחכה להם בארץ, איפה הם רוצים לגור ומה חלומם. לי היה חלום אחד להגיע לארץ ישראל, וזה קרה ביום 28/2/1959  עת עגנה האונייה בנמל חיפה.

סוף סוף בבית.

תיאודור הרצל: "תיאודור הרצל הייתה אוניית מעפילים שאירגן המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של המנהיג הציוני בנימין זאב הרצל". ויקיפדיה

תשע"ו