מאגר סיפורי מורשת

שמי חדוה דראינגל

"הסיפור שלי מתחיל מפולין מקום הולדתם של הורי, יוסף ויהודית.

סבא רבא של אמיר בא ממשפחה חסידית בפולין, מהעיר קילצה. הוא למד בחדר ובישיבה. יוסף סיפר שיום אחד כשהלך לבית הכנסת עם אביו, הוא שמע שאנשים מדברים נגד הציונות זה הכעיס אותו מאוד, ולכן החליט שהוא לא הולך יותר לבית הכנסת הזה.

לסבא רבא קראו יוסף רוזנולד לסבתא רבתא קראו יהודית לבית גינצבורג. שניהם נולדו בפולין בעיר שנקראת קילצה. הם היו חברים בתנועת הנוער "החלוץ". המטרה של תנועת הנוער היא לעלות לארץ ישראל, עוד לפני שהייתה מדינה. הבריטים שלטו בארץ. התנועה הייתה ציונית (תנועה של יהודים שרוצים לעלות לארץ ישראל).

כשהם היו בפולין בתנועת הנוער הם היו יוצאים לכל מיני מחנות הכשרה לחקלאות. בתקופה הזו כשהבריטים שלטו בארץ ישראל, הם לא אישרו לכולם לעלות לארץ. כשיוסף ויהודית התחתנו אחרי שהם היו בהכשרות, ב 1932 הם עלו לאוניה עם כמה חברים שהפליגה למצרים. דרך מצרים הם קיבלו אשרה של תיירים ל-4 חודשים לפלשתינה/ ארץ ישראל. בעצם הם נשארו לתמיד. בהתחלה שהם הגיעו לארץ הם גרו בנס ציונה ועבדו בפרדסים. מתישהו הם החליטו לעבור לתל אביב. יוסף שהיה סוציאליסט הקים עם עוד אנשים מעדות שונות מפעל שיתופי לנעלי ילדים וניהל אותו. המפעל הזה שייצר גם סנדלים עבד הרבה שנים וגם כשאבא עומר היה קטן סבא יוסף היה מביא לו סנדלים לקיץ. במפעל עבד מישהו שבנו היה מגיבורי מרד גטו וורשה.

בתל אביב נולדו להן שתי בנות: רותי, נולדה בשנת 1934 ואני, חדוה בשנת 1947. לסבא יוסף היו אחים וחברים ב"הגנה". ה"הגנה" הייתה קבוצת מחתרת שהתנגדה לשלטון הבריטי וגם הקימה יישובים יהודיים ועזרה לעליה של יהודים לארץ. בבית של יוסף ויהודית על הגג היה סליק שזה היה מחסן של נשק שהסתירו מהמשטרה הבריטית. יום אחד באו לחפש שם נשק, וסבא העמיד פנים שהוא תולה כביסה. בגלל זה לא חיפשו שם נשק".

סבתא חדוה בילדותה

בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל, סבא רבא יוסף נלחם ביפו במלחמת העצמאות. בדירה של סבתא חדוה גרו גם אימא של סבתא רבתא יהודית, וגם דודים ובני דודים של סבתא חדוה.

בצד של יוסף וגם בצד של יהודית היו 7 אחים בכל משפחה. בצד של יהודית כל האחים והאחיות עלו לארץ ולכן לא קרה להם כלום בשואה. בצד של יוסף רק חלק מהאחים עלו לארץ ומי שנשאר בפולין נספה בשואה.

לסבא יוסף היה אח צעיר בשם אלימלך. הוא גם היה בתנועה הציונית ובתנועת החלוץ. לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה היה משהו שנקרא הכשרת תל חי שהכשירה את היהודים שרצו לעלות לארץ לעשות כל מיני עבודות וכל מיני דברים כאלה, כדי שהם יוכלו לבוא לארץ ולעבוד, להתכונן לקראת הקמת המדינה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה  הוא חזר לעיר של ההורים שלו. הוא חשב שצריך לדאוג להורים שלו. כיוון שאבא שלו היה שייך לחסידות מאוד מאוד נחשבת מאוד, הוא דאג לרב שלו. ביקש מהבן שלו אלימלך לנסוע לוורשה לדרוש את שלומו. אלימלך אכן נסע לוורשה תוך כדי סיכון נפשו חזר לגטו וסיפר שהכול בסדר אצל הרב.

חדוה מספרת את סיפור ילדותה

"נולדתי בתל אביב בבית חולים אסותא. גרנו ברחוב ארלוזרוב פינת דיזנגוף בתל אביב. בזמנו זה היה מקום מאוד מאוד מרכזי בתל אביב. בדירה שגרנו בה גרו אבא ואימא שלי, שזה סבא וסבתא של עומר (אבא של אמיר) יוסף ויהודית, אחותי רותי שגדולה ממני, בשלוש עשרה וחצי שנים וסבתא שלי. בזמנו גרו הרבה אנשים בדירה כי לא היה כל כך הרבה כסף. כשרותי גדלה היא הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות של בית חולים. רותי הלכה ללמוד ולכן עברתי לגור ביחד עם סבתא שלי בחדר.

הייתי בהתחלה בגן פרטי ואז בגן עירוני שהיום קוראים לזה גן חובה. מה שהיה מיוחד שהלכתי לבית הספר יסודי שנקרא גרץ. הוא לא איפה שהיום נמצא בית ספר זה בתל אביב, אלא לקחו בניין הדירות, כל דירה הייתה כיתה. מגרש המשחקים היה בעצם הרחוב. מכוניות לא יכלו לעבור ברחוב הזה, ממילא לא היו יותר מדי מכוניות. בבניין ליד היה אולם ההתעמלות, שם עשינו חינוך גופני. למשל, משחקים משחקי מחבואים, תופסת, והיינו רצים בבניינים של השכנים והשכנים מאוד לא אהבו את זה. את הטקסים של בית הספר עשו על  המרפסות. ובעצם שם למדתי מכיתה א' עד כיתה ח'.

עוד דברים על הבית: הבית שלי ברחוב ארלוזורוב ומה שאני זוכרת זה שלא היה לנו בכלל חימום מים חמים בבית, אלא היו מכניסים עצים בתוך הדוד וככה היו מחממים את המים רק אחר כך עברנו לדוד חימום חשמלי. וגם בהתחלה לא היה לנו מקרר חשמלי. לקח שנים עד שעברנו למקרר חשמלי. זה היה בכל האזור. היה מישהו שעובר ברחוב וצועק "קרח, קרח" אנשים היו יורדים למטה וקונים קוביות גדולות מאוד של קרח. שמים במקרר וככה היינו מקררים את האוכל.

כיוון שסבתא שלי הייתה דתיה בכל החגים של המשפחה המורחבת היו חוגגים אצלנו בבית.  הכול היה אוכל כשר. כלומר מפרידים בין אוכל בשרי לאוכל חלבי,  היו כלים נפרדים לכל דבר.  מה שהכי הכי אהבתי. חג הפסח היו מורידים ממה שנקרא הכלים של הפסח שהיו כלים מאוד מאוד יפים. מופיעים אותם עתיקות, אוכלים רק בכלים של פסח, וכל המשפחה הגדולה שלנו, כל האחים של האחיות, של אימא שלי וגם שני האחים של אבא שלי היו באים אלינו וקוראים את ההגדה, שרים את כל השירים, הרבה שירים עד אמצע הלילה.

 ועד החלוץ בקילץ – סבי שני משמאל

בשנת 1928 יצא להכשרה כדי להתכונן לחיים ארץ ישראל – ההכנות כללו עבודה בשדה

שיחקנו בעיקר בקלאס, קפיצה בחבל. ומה שחשוב שהיו לי בבית, המון ספרים. אבא ואימא שלי דאגו שיהיו בבית הרבה ספרים ואני אהבתי מאוד לקרוא. אפילו אני אספר לך משהו, לא מספיק שהייתי קוראת עד מאוחר בלילה, גם הייתי שמה פנס מתחת לשמיכה וקוראת כך.

אחרי זה הלכתי לתיכון חדש, אבל מה שהיה מרכז החיים שלי בעצם לא היה כ"כ הלימודים, אלא בעיקר תנועת הצופים. הייתי כל יום אחה"צ בצופים. אז הצופים היו בימי שלישי ובימי שבת אחר הצהריים, אבל אני וכמה חברות היינו בעצם כמעט כל יום בצופים. היינו חברים מאוד מאוד טובים. הצופים היו שבט דיזנגוף והוא היה איפה שהיום בית המשפט של תל אביב, דרך גינת דובנוב היינו מגיעים לשם. ומה שהיינו עושים בעיקר בחופשים היינו נוסעים למחנות עבודה לעבוד בקיבוצים בקטיף הזיתים אז פעם בשדה בוקר ופעם ברביבים ופעם בקיבוץ יפעת. והאמת שזה היה מאוד מאוד כיף. זה היה עד שהתגייסתי לצבא ואז הלכתי עם גרעין נחל שהיה גם של תנועת הצופים והייתי בקיבוץ דורות ובקיבוץ מגל".

איך סבא אריה ואיך סבתא חדוה נפגשו?

סבא אריה וגם סבתא חדוה שניהם גדלו בתל אביב. סבא אריה שרת בצבא בתותחנים במטאורולוגיה וסבתא חדוה שירתה בנח"ל והייתה בגרעין של תנועת הצופים בקיבוץ.

בצבא חדוה הייתה בקיבוץ דורות בנח"ל. שם הייתה כשנתיים ובאמצע הייתה תקופה מסוימת בקיבוץ מגל שבעמק חפר. חזרה לקיבוץ דורות, ואת הצבא סיימה במלחמת ששת הימים. במלחמת 6 הימים הייתה בקיבוץ דורות קרוב לעזה. קיבוץ דורות היום הוא מהקיבוצים המפונים. את מלחמת ששת הימים, ראתה מאוד מאוד קרוב.

בתום השירות הצבאי, סבתא חדוה הלכה לאוניברסיטה העברית בירושלים ללמוד מקרא וספרות. סבא אריה הלך ללמוד רפואת שיניים גם באוניברסיטה העברית. שם באוניברסיטה אריה וחדוה הכירו דרך חברים.

 בשירות הצבאי

בשנת הלימודים האחרונה של חדוה ושל סבא אריה, גרו בירושלים, בקרית יובל עד שסיימו את הלימודים. הם חזרו לגור בתל אביב. חדוה דווקא רצתה להישאר בירושלים. סבא אריה העדיף לגור בתל אביב. אז הם גרו בדירה שכורה בתל אביב שהייתה המרפאה של סבא אריה ושם גם נולד בנם הבכור ניב.

כשהגיעו לתל אביב, סבתא חדוה חיפשה עבודה כמורה לספרות ומקרא. היא ראתה בעיתון מודעה שמחפשים ממלא מקום למורה לספרות בבית ספר עמי אסף בבית ברל. והגיעה לראיון. ראיין אותה סגן המנהל, שהתברר תוך כדי הריאיון שהיה מורה למתמטיקה של חדוה בתיכון חדש. אחרי הראיון איתו התראיינה אצל המנהל אברהם שריד. אחרי כמה ימים צלצלו אליה ואמרו לה שאין להם עבודה בשבילה כממלאת מקום, אבל יש להם משרה קבועה כמורה להיסטוריה. היא הסבירה שלא למדה היסטוריה, אבל המנהל אמר לה שהיא תסתדר. ואכן כך זו הייתה עבודה נהדרת, שם גם התוודעה פעם ראשונה לכיתות חינוך מיוחד ובית ספר רגיל שעד לאותו זמן לא הכירה את הדבר הזה.

כשניב היה בן שנה עברו לגור בשיכון דן, בדירה לזוגות צעירים. לימים הלכה ללמוד חינוך מיוחד במכון להסבת אקדמאים, למדה שנתיים והתקבלה לעבודה בעירוני ט ואהבה מאוד את העבודה וגם את מקום העבודה. אפילו הייתה צריכה להילחם על תלמידים מסוימים שבכלל לא התאימו לחינוך מיוחד ולהחזיר אותם לחינוך הרגיל.

בשנת 1979 נולד עומר (אבא של אמיר) ובאותה שנה גם נחתם הסכם השלום עם מצרים. בשנת 1987 נולדה מאיה (דודה של אמיר).

המפקחת הציע לה לעבור לעבוד בחינוך מיוחד באליאנס תל אביב. במקביל לזה שעברו דירה לרמת אביב. היא התלבטה, כי אהבה את מקום העבודה, אך כיוון שזה היה קרוב לבית עברה לאליאנס והיום היא לא מתחרטת. זה היה הבית השני של חדוה במשך כשלושים שנה (היא פרשה בשנת 2009) שם ריכזה את החינוך המיוחד. וגם שם כמובן, היה צריך להילחם על תלמידים שיישארו בבית הספר ולא יוציאו אותם משם.

פרס הערכה לסבתא חדוה

סבתא חדוה מספרת 

"גדלתי בבית שבו הפטריוטיות החלוציות והנאמנות למדינה היה הדבר הכי חשוב. אצלנו בבית דיברו רק עברית למרות שההורים שלי כמובן ידעו פולנית ויידיש. ההורים שלי היו גם סוציאליסטים. מטבע הדברים, כי הם באו מתנועת החלוץ וזה הדבר המרכזי שהשפיע על החיים שלי. אני חושבת שאנחנו חייבים להישאר פה בארץ, להילחם על המדינה שלנו.

מטבע הדברים והרקע שלי אני בדעותיי במרכז שמאל. אני תומכת בשלום. לצערי, הייתי גם בעצרת השלום שרבין אירגן ויצאתי מהעצרת כמה דקות לפני שהוא נרצח. זה דבר השפיע קשה עלי באופן אישי ועל המדינה בכלל".

תמונה משפחתית 

https://youtu.be/SXkmOMnJz9Q

הזוית האישית

אמיר: היה מעניין לשמוע על סבתא והשורשים שלה. לא כל כך ידעתי על פולין ועל הנח"ל. לסבתא יש סיפורים על תל אביב ויצא לי גם להסתובב שם. אני מקווה שאבא ייקח אותי לראות את כל המקומות מהסיפורים.

חדוה: אני מאוד מעריכה את הזמן שהיה לי ולאמיר ביחד לעשות את העבודה. ראיתי שאמיר מתעניין, שואל שאלות ובעיקר דואג להקליט הכול כדי שיזכור.