מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה ברשק ונולדתי בעיר קטנה בבולגריה, בשם פלובדיב. הייתי בת חצי שנה כשהגעתי לארץ.

מדוע באנו כשהייתי בת חצי שנה? ברחנו מבולגריה מפני שזו הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה והגרמנים שלטו בבולגריה. אומנם המלך הבולגרי שמר על היהודים בארצו ולא הסכים שיביאו אותם למחנות ריכוז, אבל אבא שלי היה רופא, והצבא הגרמני חיפש רופאים כדי שהם יטפלו בפצועים שלהם. אבא שלי, אמא שלי, אחי ואני ברחנו מבולגריה ברכבת. הגענו לארץ ברכבת, ואני נולדתי בארבעים ושתיים בזמן המלחמה.

כשהגענו לארץ הייתי בת חצי שנה, לא כל כך הבנתי מה קורה סביבי, אבל מהסיפורים אני יודעת שלאמא שלי היה מאוד קשה, ובמיוחד הכי קשה היה לאחי, כי הוא היה בן שש וישר הכניסו אותו לכיתה א' בלי לדעת מילה אחת בעברית.

אבא שלי היה ציוני גם בבולגריה, ולכן הוא למד כבר עברית. הוא הקים את מכבי פלובדיב, מקום הולדתי, והוא ידע עברית מצוין. כשעלינו, הבריטים האנגלים שלטו בארץ ובעוד הרבה מקומות. אני יכולה להגיד לכם שהם שלטו גם בהודו הגדולה. עד היום מדברים בהודו אנגלית, למה? זה מהשלטון הבריטי. ומה שככה, קצת "קוריוז" שגם מדינת ישראל וגם הודו קיבלו את העצמאות שלהן באותה השנה, בארבעים ושמונה, אבל זה לא קשור אליי זה סתם נחמד.

אחי לאט לאט התאקלם בבית הספר, למד עברית, ילדים לומדים מהר. אני הלכתי לגן, גם אני למדתי עברית בגן, וככה השנים עברו.

החיים בתל אביב בראשית המדינה

אבא שלי היה אדם מאוד חרוץ, הוא היה רופא שיניים, והוא טיפל בשיניים של הבריטים. לבריטים קראו "כלניות" בגלל הכובע האדום שלהם, ואני זוכרת שאנחנו פעם גרנו ברחוב אלנבי. תל אביב אז הייתה מאוד קטנה, היה רחוב הרצל והיה רחוב אלנבי. היינו עולים הרבה על הגג מכיוון שהדירות היו קטנות ועל הגג זה היה כמו מרפסת, ואני זוכרת שמהגג ראיתי פעם את הבריטים מסתובבים למטה עם שני ג'יפים, אני זוכרת את זה הייתי אולי בת שלוש או ארבע, הם חיפשו מישהו מהאצ"ל. אצ"ל זו הייתה התקוממות של היהודים נגד המשטר של הבריטים בארץ, היה אצ"ל, הייתה ההגנה, הם שניהם נלחמו בבריטים והבריטים תמיד חיפשו מישהו מהם.

כשהכריזו על הקמת המדינה, זה היה מאוד קרוב לבית שבו גרתי. אנחנו שמענו את המוזיקה ומיד אנשים יצאו ורקדו ריקודים ברחובות.

אני רוצה לספר שבארבעים ושמונה הבריטים עזבו את המדינה, ואז התחילה מלחמת השחרור. במלחמת השחרור, ערבים עדיין היו ביפו, תל אביב הייתה מאוד קטנה. איך הקימו למשל את שכונת נווה צדק? זאת הייתה יציאה מיפו, היהודים יצאו מיפו והתחילו לבנות את נווה צדק ואחר כך גם את תל אביב, וככה תל אביב התפשטה לכיוון צפון.

הגיוס לצה"ל

בגיל צבא, כשהייתי בת שמונה עשרה, לא גייסו את כל הבנות מכיוון שהיה מחזור גדול של בנות. אבל מה, נתנו להן תפקידים, למשל תפקידי הוראה. אני לימדתי עברית בנתניה עולים חדשים, תלמידים שבאו לארץ ולא ידעו מילה עברית.

התחביבים שלי

השנים עברו, ואני התחתנתי. נולדו לי שני ילדים מקסימים, אחד זה אבא שלך ליאור, והשנייה קצת יותר מבוגרת – איריס. שניהם הגיעו להישגים מאוד יפים, ולי התפנה זמן לתחביבים. מאוד אהבתי מוזיקה, ואני עדיין אוהבת מוזיקה. הלכתי הרבה לשמוע בהיכל התרבות מוזיקה קלאסית. אני הלכתי לראות מחול, סוגים שונים של מחול, וגם את זה אני עדיין הולכת לראות. קראתי הרבה ספרים, ראיתי הרבה מקומות בעולם, הסתובבתי במוזיאונים שונים, ראיתי תערוכות שונות, באמת הרבה תערוכות.

סבתא רבקה, אורי אחי התאום ואני בפילהרמונית

מה שאני עושה עוד, זה שאני מכינה למשפחה אחרי אירועים מעניינים ואחרי אירועים משמחים כמו ימי הולדת וכולי, אני מכינה ספרים ואני מחלקת לכולם ספר מטיול שהם עשו או מאיזה אירוע משמח, ואני מקווה להמשיך.

הספרים שסבתא מכינה

תמיד הלכתי להרצאות למבוגרים, יחד עם בעלי, לבד ועם חברות. נוסף לזה, הייתי מטיילת עם קבוצות של מבוגרים. פעם היינו צעירים, היום אנחנו

תמיד הלכתי להרצאות למבוגרים, יחד עם בעלי, לבד ועם חברות. נוסף לזה, הייתי מטיילת עם קבוצות של מבוגרים. פעם היינו צעירים, היום אנחנו מבוגרים ואני עדיין מטיילת. כשהייתי יותר צעירה אז הייתי מטיילת בטיולים מאורגנים בדרום הארץ, בצפון הארץ, במרכז. בדרום אני זוכרת שהיינו מטיילים על צוקים, וגולשים בסנפלינג מההרים כמו איילות.

המצלמה ואני

התחביב העיקרי שלי זה צילום, אני מאוד מאוד אוהבת לצלם. יש לי סיפוק עצום כשאני שומעת את הקליק של המצלמה. וכמו שאמרתי, הסתובבתי הרבה בעולם, וזה משך אותי לצלם. צילמתי את כל המקומות שהייתי בהם. בהתחלה כמובן צילמתי במצלמה רגילה, גדולה, כבדה. ואחר כך התחלתי לצלם עם הטלפון במצלמה משובחת. את כל הצילומים שלי אני מעבירה אל המחשב שלי, יש לי אולי, אני לא יודעת כמה תמונות אבל באמת הרבה תמונות, אני מסדרת אותם לפי נושאים, לפי ארצות, לפי המשפחה, לפי אירועים. זה פשוט גורם לי נחת ואני מבלה הרבה זמן עם המחשב.

ההיכרות שלי עם בעלי והמשפחה שלנו

הילדים שלנו, יש לי שני ילדים כפי שאמרתי, והנכדים מאוד אוהבים לשמוע איך הכרתי את בעלי מכיוון שהסיפור הוא קצת מצחיק. אנחנו הכרנו בבריכת גורדון בתל אביב. בימי שישי היינו הולכים לשם כדי להיפגש מפני שככה קבענו את האירועים לערב, לאן הולכים לרקוד, לאן הולכים לאכול, לא היו אז טלפונים כמו שיש לכם היום אז הכל היה נעשה סביב הבריכה ואחר כך היינו קובעים פגישות. לא לקח הרבה זמן וסבא ואני היינו חברים ועד היום אנחנו ביחד.

מימין: סבא וסבתא, משמאל: משפחת ברשק

מסורות מבולגריה

ועוד סיפור מעניין: אימא שלי התחתנה בבולגריה, ושם היה נהוג להכין לכלה נדוניה ובעיקר אימא שלי קיבלה מפות רקומות. מקסימות, נהדרות, עבודות יד כולן. מפה אחת אני תרמתי למוזיאון בית התפוצות, והם קיבלו את זה ממש בשמחה ובהתלהבות גדולה מכיוון שאירועים וחגים יהודיים היו רקומים על המפה, והמפה הזאת נמצאת במוזיאון התפוצות של אוניברסיטת תל אביב עד היום.

הזוית האישית

ניתאי הנכד המתעד: סבתא יקרה שלי, אני מאוד אוהב אותך, את הסבתא הכי טובה שאפשר לבקש. אני תמיד שמח לבלות בחברתך ומצפה מדי שבוע למפגש בינינו. את תמיד מצליחה לראות את הטוב בכל סיטואציה ולהעביר את זה לאנשים סביבך. אי אפשר לשכוח את המאכלים המדהימים שאת מכינה לנו, אני מודה לך. את תמיד מעלה חיוך על הפנים. מאוד נהניתי להכין איתך את התיעוד. היה מאוד מצחיק ומעניין, ולא הייתי מוותר על החוויה הזאת בחיים. אני מאחל לך שתמשיכי להיות נהדרת כמו שאת, שתהני איתנו, ועם הנינות המתוקות וכל המשפחה. בריאות טובה ושתמשיכי לצלם ולהאזין למוסיקה כמו שאת אוהבת.

סבתא רבקה: ניתאי היקר, לפני שאני כותבת מה אני מאחלת לך, אני רוצה לציין מה אני אוהבת בך. אתה רגיש לזולת ורגיש לסביבה. אתה אף פעם לא תפגע בחברים שלך, במשפחה הקרובה שלך וגם לא באדם זר. ברור לי שזה בא מהסביבה בה אתה גדל. אני מאחלת לך שתהיה אדם ישר, ויחד עם זה תשמור על הדעות והעקרונות שלך. אני מקווה שתהיה אדם שוחר אמנות ותרבות כמו שאתה עכשיו. אתה מאוד מוכשר ומצליח בכל מעשיך, אני מקווה שכך תמשיך. יחד עם זה, אני מאחלת לך חברים טובים והרבה כיף! וכמובן בריאות, שמחה ואהבה. אוהבת אותך, סבתא רבקה.