מאגר סיפורי מורשת

רישא מספרת לנכדתה גענשי:

שמי רישא וילנקין לבית גופין. נולדתי וגרתי בכפר חב"ד. כאשר נולדתי, כפר חב"ד עוד לא היה אז בן שנתיים, כיום, הוא בן כשבעים וחמש שנה. נולדתי בשנת תשי"א – 1951. ועד היום אני עדיין מתגוררת עם משפחתי בכפר חב"ד בבית שבו גדלתי מכיתה א'.

עד לכיתה א' גרנו בבית ישן מאוד, שהערבים פינו אותו כשברחו. בילדותי, אהבתי לקרוא והיו לי אוספים של מפיות וזהבים. הוריי עבדו כחקלאים במשק של תרנגולי הודו. לאחר שסגרו את המשק, אבי פתח עסק של גרביים. אני התחתנתי בשנת תשל"ג.

הסיפור שלי: מבצע נש"ק – נרות שבת קודש

כשהרבי הכריז על מבצע נש"ק בשנת תשל"ד, הוא ביקש שנצא עם המבצע הזה לבתי ספר, לבתי רפואה ובכל מקום בעצם, להזכיר שכל אישה ובת מדליקה נרות שבת. אך כאשר הרבי הכריז על המבצע עוד לא היו פמוטות.

אמי רצתה לחלק לנשים בבתי הרפואה, אבל לא היו לה פמוטות לחלק. אז היא הגתה רעיון מקורי. היא לקחה מספר קישואים, חתכה כל קישוא לשלושה חלקים, וחרצה בתוך כל חלק חור, כעין בית נר. היא ציפתה אותו בנייר כסף, והניחה בתוך החור נר. את הפמוטות המיוחדים האלה חילקה אימא שלי בערב שבת בבית הרפואה "אסף הרופא". היא עברה בין המחלקות השונות וחילקה את הנרות שהכינה למאושפזות, לאחיות ולכל מי שחפץ לקיים את מצוות הדלקת נרות שבת קודש.

אמי חשבה איך לייצר מהר נרות שבת. אבי הזדרז ללכת למפעל לייצר במהירות פמוטות קטנים. הוא ניגש למנהל המפעל ליצור פמוטות, ולאחר השבת השנייה הוא ייצר עבורם פמוטות איתם יצאה אמי למבצעים.

בכל יום שישי אמי ארגנה קבוצת נשים בהסעה למבצע נש"ק בבית הרפואה אסף הרופא.

כיום, אני ממשיכה את המבצע הזה והולכת לחלק נש"ק שם. היום מחלקים שני נרונים קטנים בתוך קופסא. הנשים מקבלות אותם בתודה ובשמחה, ומתעניינות באיזו שעה יש להדליק את הנרות בערב שבת.

נרות שבת

הזוית האישית

גנעשי: סבתא יקרה! תודה רבה על שיתוף הסיפורים. אני מאחלת לך בריאות ושמחה. נחת מכל הילדים הנכדים והנינים.