מאגר סיפורי מורשת

שמי אדריאן מיסקוביץ, נולדתי בעיר בוקרשט, ברומניה, עליתי לארץ בגיל 10 וחצי, הדברים שאני זוכר הכי הרבה מהחיים שלי ברומניה:

אווירה של פחד, כולם פחדו לדבר מחוץ לבית על החיים, על השלטון, פחדו להתלונן, זאת היתה התקופה של המשטר הקומוניסטי של המנהיג צ'אושסקו. כולם היו צריכים להיות שמחים ולהיות מרוצים מהחיים, לומר שהמשטר הוא מצויין ומיטיב עם כולם.

הילדים בבית הספר היו צריכים ללכת עם תלבושת אחידה, כדי להבליט את העובדה שכולם שווים. כולם היו צריכים ללכת לתנועת נוער קומוניסטית. היו גם יתרונות לשיטת המשטר, בעיקר שלכולם היתה עבודה, הרחובות היו נקיים והיקף הפשע היה נמוך.

אימא שלי, (גרתי עם אימא שלי לאחר שהיא התגרשה מאבא שלי), רצתה שאני אדע לקרוא עוד בגיל שלוש. בגיל ארבע התחלתי לקרוא ספרים. בגיל חמש אימא שלי הביאה מורה פרטית לצרפתית והתחלתי ללמוד צרפתית. למדתי צרפתית עוד לפני שהתחלתי ללמוד בבית ספר. לכן לא היו לי הרבה חברים ולא יצאתי הרבה החוצה. כפיצוי, אימא שלי לקחה אותי בכל חופשת קיץ לאתרי נופש בחוף הים השחור. במשך השנה היא לקחה אותי הרבה לטייל בגנים גדולים שקיימים בבוקרשט.

בגן ענק בבוקרשט עם אימא שלי

במשך כל תקופת הילדות שלי המשפחה רצתה לעלות לארץ. לשם כך היה צריך להירשם במשרד הפנים ולחכות לאישור. לקבל אישור זה תהליך שלקח שנה עד שנתיים, והרבה פעמים התקבלה תשובה שלילית. במקרה של תשובה שלילית היה צריך להירשם שוב ולחכות שוב שנה עד שנתיים. כהכנה לעלייה בעתיד לארץ התחלתי ללמוד עברית בבית כנסת. הנימוק הרשמי היה הכנה לבר מצווה, אבל בעצם זה היה אולפן לעברית שבו למדו לקרוא, לכתוב ולדבר עברית. באותו בית כנסת הכרתי את מי שהיה החבר הכי טוב שלי, עדיין חבר שלי עד היום, למרות שהוא נשאר ברומניה.

ניסינו כל הזמן להתעדכן במה שקורה בארץ – אי אפשר היה לקבל הרבה מידע מהרדיו הרשמי של רומניה, לכן ניסינו להאזין לרדיו אירופה החופשית בלי שאף אחד ידע ובהחבא. אחד האירועים שאני זוכר היה המבצע בשנת 1956 שבארץ נקרא מבצע סיני ואילו ברומניה הקומוניסטית נקרא "התוקפנות האנגלית – צרפתית – ישראלית". אירוע אחר שאני זוכר הוא החטיפה של אייכמן מארגנטינה לארץ.

בסופו של דבר קיבלנו אישור לעלות לארץ ועלינו יחד אני, אימא שלי, דוד שלי, דודה שלי, סבא שלי וסבתא שלי. כדי להגיע לארץ נסענו ברכבת מבוקרשט דרך הונגריה עד וינה. לא יכולנו לקחת איתנו הרבה דברים, רק חפצים אישיים. בוינה חיכינו כמעט שבוע עד שיגיע תורנו לטוס לארץ, אני זוכר את התחושה של שחרור מהרגע שהגענו לוינה אחרי כל השנים של חיים במדינה קומוניסטית.

אחרי שהגעתי לארץ גרנו בצריף בקריית אתא. זה מה שאני זוכר מתקופת שנות העשרה:

התקבלתי לבית הספר "עצמאות" בקריית אתא. למרות שלמדתי קצת עברית ברומניה, לא באמת ידעתי עברית. אני זוכר את המבחן הראשון שלי בחשבון בבית הספר בישראל – היו בו חמש שאלות ואני קיבלתי את הציון 80 משום שארבע שאלות היו שאלות חישוב ופתרתי אותן היטב ואילו השאלה החמישית הייתה שאלה מילולית ולא הצלחתי לקרוא אותה. עם הזמן למדתי היטב עברית ועברתי לבית הספר "ריאלי" בחיפה. הייתי תלמיד טוב משום שהשקעתי הרבה מאוד זמן בלימודים. לכן בתקופה הזאת בישראל לא היו לי הרבה חברים. קראתי הרבה ספרים, ראיתי סרטים בקולנוע ולמדתי.

בבית הספר, אני נמצא בשורה התחתונה מצד ימין

האירוע הכי משמעותי בתקופה הזאת היה מלחמת ששת הימים. אני הייתי בן 17 ועוד לא הלכתי לצבא. אבל התנדבתי לעזור בדואר וכמובן שמעתי כל הזמן חדשות. בסיום המלחמה הייתה אווירה של שמחה וגאווה. באותה תקופה היה שיר שביטא את תחושתי, שיר באנגלית שהפזמון שלו אומר:  We'd fight and never loose  (השיר נקרא "כאלה היו הימים).

בסיום בית ספר תיכון החלטתי להתגייס לעתודה, כלומר להמשיך ללמוד ולהתחיל את הצבא אחרי הלימודים בטכניון. עשיתי בכל זאת טירונות בצבא בקיץ, בחופשת הקיץ השניה קורס מ"כים (מפקדי כיתות). זה היה קשה מבחינה גופנית והרגשתי הכי טוב כשחזרתי הביתה בשישי שבת. בדרך ניגנתי לעצמי שיר מאותה תקופה שנקרא "הביתה לחזור" (ששרה אותו שרה בדישי).

באותה תקופה לא הייתה לנו טלוויזיה לכן הלכתי לסרטים בקולנוע, הסרטים שהכי הרשימו אותי היו של במאי שוודי בשם אינגמר ברגמן, שמתמודד הרבה עם נפש האדם ובעיות נפשיות של אנשים. אבל נהניתי גם מסרטים קלילים ושמחים כמו "צלילי המוסיקה". אנחנו היינו די עניים משום שרק אימא שלי עבדה. למדתי מהתקופה הזאת לחסוך ולא לבזבז כסף, להסתפק במועט ולהיות צנוע. לחברים שלי היה יותר כסף ולא הרגשתי בנוח איתם. לכן הייתי די בודד בתקופה הזאת.

אירועים מתקופת גיל העשרים המוקדמת:

האירוע הכי משמעותי באותה תקופה היה מלחמת יום הכיפורים. כשפרצה המלחמה אני כבר סיימתי את לימודי בטכניון והתחלתי את שירותי בצבא כחניך בקורס קצינים. כשפרצה המלחמה הייתי שבוע לפני סוף הקורס בחופשה בבית. בשעה 13:50 הייתה אזעקה ולא ידעתי מה קרה כי לא היה רדיו ביום כיפור. חיפשתי תחנה זרה, BBC (שירות השידור הבריטי) ושמה הודיעו שפרצה המלחמה. אף אחד לא קרא לי לחזור לבסיס, אבל נסעתי בכל זאת כי הבנתי שזה מה שצריך לעשות. אמרתי שלום לאימא שלי ונסעתי בטרמפים עד באר- שבע. משם היו הסעות למצפה רמון. במלחמה עצמה לא עשיתי הרבה כי עוד לא הייתי שייך לשום יחידה ושום חייל. שנה אחרי שהסתיימה המלחמה קיבלתי הביתה תעודת קלף שבה כתוב: "הרמטכל רב אלוף דוד אלעזר מסמיך אותך לקצין בצבא הגנה לישראל" כשהמכתב הגיע דוד אלעזר כבר לא היה בחיים.

במהלך קורס קצינים – אני נמצא בשורה האחורית באמצע

חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזאת הם החללים. אני רוצה להזכיר במיוחד שני חברים שלי מבית הספר שלמדו איתי באותה כיתה: דוד ציפין, שהיה גאון והכי מצטיין בכיתה, ושמואל דגני, שהיה הספורטאי הכי טוב בכיתה והכי גבר בכיתה. שניהם לא רצו ללכת לעתודה והתגייסו בזמן לצבא. שניהם היו קצינים ונהרגו במלחמה.

בשירות הצבאי שלי הייתי קצין בחיל הים ועסקתי בעיקר בנושאים טכניים. זאת התקופה שבה ממש למדתי להיות מהנדס. האירוע שזכור לי יותר מכל מהשירות הצבאי שלי הוא כאשר נחטף המטוס לאנטבה- בארץ דברו רק על משא ומתן עם החוטפים כאשר פתאום המפקד שלי ביקש פתרון טכני לבעיה של צניחה באגם ויקטוריה באוגנדה. הבנתי שאני אחד האנשים הבודדים במדינה שיודע שהולך להיות מבצע צבאי באוגנדה, אני זוכר את הקושי לא לספר את זה לאף אחד.

בחופשת הלימודים השלישית בטכניון היה לי חופשה אמיתית של שלושה חודשים. אז עשיתי את הטיול הגדול שלי בחול, מה שלא היה מקובל כמו היום. טסתי עם חבר לגרמניה, קנינו רכב משומש גדול ואיתו נסענו בכל אירופה. הרכב שימש אותנו גם כמקום לינה, גם להכנת אוכל וגם לנסיעה. הכי אהבתי את  הטיול בנורווגיה בגלל הנופים המדהימים שם. בנסיעה הזאת הגעתי גם לרומניה, פגשתי את חברי מתקופת ילדותי וראיתי מקומות מאוד יפים. מאז לא הייתי יותר ברומניה.

עם החבר שלי בטיול בבוקרשט

אחרי כל האירועים האלה התחתנתי בגיל 25, הקמתי משפחה וחיי השתנו לחלוטין.

הזוית האישית

דניאל: הדבר שממנו הכי נהנתי זה לשבת עם סבא, לכתוב את הסיפור, ללמוד דברים חדשים ובעיקר להיות ביחד.

סבא אדריאן: נהניתי להזכר בעבר, לספר על הדברים שהשפיעו עלי ולהעביר מספר מסרים לדור הצעיר.