מאגר סיפורי מורשת

סבי ששון, סבא מצד אימא, נולד ביפו וגדל לאחר מכן בגבעתיים, זה מה שסיפר לי מחוויות ילדותו:

סבא ששון מספר:

נולדתי לפני 74 שנים, בשנת 1949, ביפו, בבית חולים שהיום כבר לא קיים, שנקרא דג'אני. הבית שגרנו בו היה בית ערבי נטוש שאבא שלי שיפץ שהיה לא רחוק ממגרש בלומפילד.

עם אימא ואבא

האזור שגרנו בו היה נקרא "באסה" שזו מילה בערבית ובתרגום לעברית זה "ביצה".

למה זה ביצה? כי זה אזור נמוך יחסית וכל חורף שהיו גשמים חזקים יחסית כל האיזור הזה היה הופך לביצה, מתמלא במים. היות וגרנו בבית נטוש ערבי שאבא שלי שיפץ אותו והפך אותו למקום שאפשר לגור בו, מים היו ניקווים ונכנסים לתוך החדרים עד גובה הספה. ואז כדי שלא נרטב היינו עולים על המיטות. שירותים לא היה לנו בתוך הבית, שירותים היו בחוץ, וזה היה מעין צריפון קטן.

בגיל שש וחצי עברנו מיפו לגור בגבעתיים. בגבעתיים היו אז בתים והרבה חולות, זו לא הייתה עיר כמו היום, היו הרבה שטחים פתוחים ושם היינו משחקים בין הגבעות חול.

כשעברנו לגבעתיים המצב כמובן השתפר, זו הייתה דירה מסודרת בבניין. זה היה בניין גדול, עם 3 קומות ועם 4 כניסות, כל כניסה הייתה עבור 8-9 דיירים, אז כמעט 40 דיירים. היו המון ילדים בבניין, והיה שם מעין חצר פנימית שהיינו משחקים שם אחרי הלימודים, בסוף היום בערב כשהיו קוראים לנו כל אחד לביתו לארוחת ערב אז האימהות מהמרפסות היו צועקות וקוראות לנו לבוא לאכול.

למדתי בבית ספר יסודי בגבעתיים בשם "בורוכוב" שהיה ממוקם על גבעה מעל מגרש כדורגל שהיה פעם של הפועל רמת גן אז לפעמים היינו בורחים למגרש לשחק. ביה"ס גם היה בנוי על גבעה, אז היינו עושים לפעמים תחרויות ריצה מחוץ לאצטדיון מסביב ואז צד אחד עלייה וצד שניה ירידה. באחת הפעמים שנכנסו לשחק במגרש לא שמנו לב שליד אחד היציעים שמו גדר תיל, באנו לשחק לקראת חשיכה וכחלק מהמשחק רצתי ובטעות זה היה לתוך הגדר תיל עם הקוצים ונדקרתי בידיים וברגלים וליד העין, אז לקחו אותי לקופת חולים ותפרו אותי.

לאחר שסיימתי לימודיי בביה"ס היסודי עברתי לבית ספר תיכון מקצועי, ביה"ס להנדסאים, שם למדתי הנדסת מכונות במשך 5.5 שנים. סיימתי את התיכון בגיל 18 וחצי ואז התגייסתי לצבא. שרתי בצבא במשך שלוש שנים ואחרי השחרור עבדתי בערך חצי שנה ונסעתי ללמוד בארצות הברית ושם הייתי כשמונה שנים עד שחזרתי לישראל.

על ילדותי אני יכול להגיד שהיה כייף, זאת הייתה תקופה שונה מהיום. הדברים שהיום יש לך מובן מאליו אז לא היו כלל.

הורי

הורי נולדו בבולגריה. אימא שלי נולדה בעיר שקוראים לה סופיה, ואבא שלי בעיר שקוראים לה חסקובו, לא רחוק מהגבול עם טורקיה, והם עלו לארץ בשנת 1949 ואז אני נולדתי כבר בישראל.

לאבא שלי הייתה רק אחות אחת ולאימא שלי היה אח אחד, לכן היה לי דוד אחד ודודה אחת. דודי מצד אמי עדיין חי, ימלאו לו בקרוב 92 שנה והוא מתגורר בקיבוץ המעפיל. דודתי מצד אבי נפטרה לפני כחמש שנים.

ההורים שלי והדודים, רובם עלו פחות או יותר באותה שנה, 1949, כמעט כולם גרו בהתחלה ביפו ואחר כך התחילו להתפזר בארץ. יש לי אחות אחת שקוראים לה ניצה שקטנה ממני ב- 13 שנה. ניצה נולדה בגבעתיים והיום היא מתגוררת בהוד השרון עם משפחתה.

אם חוזרים קצת אחורה אז עד גיל שש גרתי ביפו, אלו היו שנים של הקמת המדינה, מדינת ישראל. מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948, אני נולדתי בשנת 1949. שנות ה-50 היו שנים קשות למדינה, לא היה הרבה אוכל, היה הקצבת מזון, לא כמו שאתה הולך היום לסופר וקונה מה שמתחשק לך. בתקופה זו היה מה שנקרא – תקופת הצנע, בה חולקו תלושי מזון, וכל משפחה בהתאם לגודל המשפחה והילדים קיבלה תלושי מזון. למשל ביצים ובשר – לא היה כמה שרוצים. כמו שמתחשק לך עכשיו משהו ואתה פותח את המקרר, אז לא היה ככה. היה מחסור, היה קשה, אבל מתרגלים להכל ובסך הכל החיים היו טובים גם בלי כל הדברים האלו.

התקופה הזו, כשהייתי ילד, נקראה "תקופת הצנע", זה אומר שהכל היה צנוע מבחינת היכולות. זה לא שלא היו אנשים עשירים יותר ועשירים פחות, זה תמיד היה קיים, אבל האנשים הבינוניים, שכבת הביניים, היה מחסור בהרבה דברים, גם באוכל בסיסי. לאכול ביצים ובשר היה מוגבל, לא כמה שאתה רוצה. בתקופות מסוימות כשהייתי ילד צעיר אז היו מחלקים פנקסי מזון. היית מקבל פנקס מזון ועם זה היית מקבל את האוכל המוגבל במכולת. ככה זה היה לגבי ביצים, חלב, בשר, עוף. אז ככה זה היה בהתחלה של הקמת המדינה שהיו תקופות קשות של מחסור במזון ומוצרים.

מקרר למשל לא היה לכולם, הייתה מן קופסא כזאת שנראית כמו מקררון, לא מחוברת לחשמל, וכל כמה זמן היה עובר עגלון שמוכר גושים של קרח, היה עוצר ברחוב לפני הבית ומוכר גושי קרח. את הגוש קרח שמו בתוך הקופסא וזה קירר את כל הקופסא הזאת.

בישול – היום אתה רוצה לבשל, לוקח סיר שם על הגז ומבשל, מאוד פשוט. פעם לא היה גז, הייתה פתיליה על נפט שעליו היית שם סיר ומבשל. רק כעבור תקופה נכנס שימוש בגז ביתי.

סך הכל הייתה ילדות מעניינות, את רוב זמן המשחק בילינו ברחוב כי בבית כמעט ואין משחקים, המשחקים זה הרחוב ועם החברים ממציאים משחקים. אין צעצועים כמו שיש היום וצעצועים ממציאים לבד. שיחקנו הרבה כדורגל, לא עם כדור כדורגל אלא לקחנו סמרטוטים, גלגלנו אותם, קשרנו אותם בצורה שזה נראה כמו כדור וזה היה הכדורגל שלנו בילדות. רק בשלב מאוחר יותר בילדות הצלחנו לקנות כדור וזה היה כדור עור שתפור עם חוטים, בתוך הכדור היה פנימית שאפשר היה להוציא ולהכניס, אבל לא איכותי כמו היום.

באותה תקופה גם לא היו טלפונים ניידים וגם טלפונים נייחים בקושי היה. כשרצינו טלפון אז היינו צריכים להזמין אותו וזה לקח 3-4 שנים עד שקיבלנו. כשרציתי ללכת לבקר מישהו למשל, אז לא מתקשרים אליו ושואלים 'אפשר לבוא אליך?', כי אין לי איך להתקשר, צריך ללכת ולדפוק בדלת ולשאול.

לאבי בהתחלה לא הייתה מכונית, היה לו אופנוע. היו אופנועים עם סירה, שזה אופנוע שבצד מחובר לו עוד משהו שנראה כמו סירה ואפשר לשבת בתוכה. רק כעבור כמה שנים היה לו קצת יותר כסף על מנת לקנות אוטו. מכונית אחת למשפחה זה היה קשה להשגה, לא פשוט, לא כמו בתקופה היום שכמעט לכל משפחה יש 2 מכוניות.

הטלוויזיה הגיעה בשלבים מאוד מאוחרים, לפני כן היה רק רדיו, ובערך בגיל 12-13 הגיעה לנו הטלוויזיה. בטלוויזיה שלנו היה רק ערוץ 1, לא היה את שפע הערוצים שיש היום והיא הייתה בצבעי שחור-לבן. היה שלב שבו ערוץ השידור שידר טלוויזיה בצבע אבל המדינה רצתה לחסוך בכסף ולא רצתה שכולם ירוצו להחליף טלוויזיה לצבעונית כי לכולם הייתה טלוויזיה שחור לבן, אז היו משדרים בצבע אבל היו מוחקים בשידור את הצבע ואז בבית היית רואה בשחור לבן. הכינוי לזה היה "מחיקון" ואז היית רואה רק בשחור לבן. היו חכמים שהמציאו מכשיר שקראו לו "אנטי מחיקון" ואז אם הייתה לך טלוויזיה צבעונית בבית, למרות שהשידור מחק את הצבע היה לך אנטי מחיקון והוא היה מחזיר את הצבע. אחרי תקופה מסוימת המדינה הבינה שאי אפשר להילחם בזה והפסיקו עם מחיקון הצבע ולכל אחד היה את הטלוויזיה שיכל לקנות לעצמו.

כמו שאתה מבין, המצב הכלכלי לא היה קל בארץ, אבל כשלכולם לא קל אז זה נורמלי, וכולם היה בסדר.

בתקופת בצבא

התגייסתי לצבא בגיל טיפה מאוחר, כי לימודי תיכון שלי התארכו מעבר לרגיל ולכן התגייסתי בגיל 19 וחצי בערך ושירתי ביחידה שקוראים לה נ"מ – נשק נגד מטוסים, שזה בעקרון תותחים בכל מיני סוגים. השירות שלי היה ביחידה שהייתה ממוקמת בבסיס חיל האוויר בחצרים, ובשלב מסוים ירדנו לסיני בזמן מלחמת ההתשה, ושם הייתי בכמה בסיסים, חלקם קרובים לתעלת סואץ וחלקם קצת יותר רחוק. השירות הצבאי שלי נמשך שלוש שנים.

כשסיימתי את השירות הצבאי, היות והייתי כבר עם תואר הנדסאי מכונות אז הלכתי לעבוד במשך חצי שנה בערך ולאחר מכן נסעתי ללימודים בארצות הברית.

ההחלטה, ההכנות והנסיעה

לקראת סוף השירות הצבאי שלי החלטנו אני וכמה מחבריי ללימודי התיכון, שאנחנו רוצים ללמוד בארצות הברית, במקום בישראל מהסיבות שרצינו לראות עולם וללמוד ולסיים תואר מהר יותר מאשר שיכולנו בארץ. התחלנו לחשוב איך אנחנו מגיעים לארצות הברית? לאן אנחנו מגיעים? איפה אנחנו רוצים ללמוד בארצות הברית? מה ללמוד היה ברור לכולנו כי כולנו באנו מאותם לימודי תיכון וכולנו רצינו להמשיך בלימודי הנדסאת מכונות. היה קשה להחליט איפה ללמוד וגם כמה זה עולה כי הכסף לא היה רב באותה תקופה ומי מוכן לקבל אותנו.

התהליך התחיל בזה שהלכנו לשגרירות ארצות הברית, שם היה להם ספר שמפרט על כל האוניברסיטאות בארצות הברית ואנחנו העתקנו לנו רשימה ארוכה של כל מיני מקומות והתחלנו לשלוח מכתבים בדואר. רוב התגובות שקיבלנו מהאוניברסיטאות היו שביקשו לדעת מה למדנו כהנדסאים בתיכון. לכן הלכנו לביה"ס שלמדנו בו וביקשנו מהם את תכנית הלימודים באנגלית על מנת שנוכל להעביר לאוניברסיטאות.

בבית הספר אמרו לנו שאין להם שום דבר כזה, לכן אמרו שנכין מסמך מפורט והם יחתמו לנו. אחרי הרבה מאמצים, ועם האנגלית הפחות טובה שהייתה לנו, הצלחנו להכין חוברת מפורטת ובית הספר התיכון עבר ואישר אותה. הלכנו לבית דפוס ולהדפיס את החוברות ובית הספר ביקש גם שנשאיר לו עותק אחד, ושלחנו לאוניברסיטאות השונות והתחלנו לקבל חזרה תשובות ומחירים. חלק מהאוניברסיטאות הבנו שאנחנו לא יכולים לעמוד במחירים ובסופו של דבר הצלחנו להתכנס על מקום אחד שהיה – Ohio State University בנמצאת בקולומבוס, אוהיו. בהתכתבות מולם סוכם כי נגיע לאוניברסיטה לפגישה איתם, שם נשב עם כל ראש מחלקה והוא יגיד לנו מה מהלימודים הקודמים מתקבל ומה לא.

החלטנו לנסוע, הגענו לאוניברסיטה, הלכנו למנהלי המחלקות והם עברו על החוברת עם הרשימת נושאים. ראינו שהם מתחילים לסמן וי על הרבה דברים עד למצב שביקשנו מהם לא לסמן על הכל וי ולא לוותר לנו על דברים כי אנחנו רוצים ללמוד אותם, בסוף יצא שקיבלו אותנו במקום לשנה ראשונה ישר לשנה שלישית.

הפרידה בשדה תעופה לפני הטיסה לארצות הברית

אז נסענו 4 חברים מתקופת התיכון ושילבנו בהתחלה גם טיול לפני ההגעה ללימודים. טיילנו במשך כמה חודשים באירופה, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מישראל, גיל 22-23 בשונה מתקופתכם. טיילנו באירופה עם מכונית שכורה במשך 3-4 חודשים ובסוף הטיול טסנו לארצות הברית שם נסענו למדינת אוהיו בעיר קולומבוס ללמוד באוניברסיטת אוהיו 4 שנים, שנתיים תואר ראשון ושנתיים תואר שני.

הקשיים שנתקלנו בהם בהתחלה היו שהגענו לשם אחרי שלוש שנים של צבא שכבר שכחנו חלק מהחומר, עם אנגלית לא כל כך טובה ועם סטודנטים ששנתיים כבר לומדים. אז החצי שנה הראשונה הייתה מאוד מאוד קשה. אחרי חצי שנה נכנסנו לתלם ובתום השנה הראשונה רובנו קיבלנו מלגה, זאת אומרת, הורידו לנו חלק גדול משכר הלימוד.

מבחינת שכר הלימוד, מדינת ישראל לא נתנה להוציא מטבע זר מהארץ באותה תקופה, לא היה ניתן לקנות דולרים מהבנק ולשלוח אותם לחו"ל כי היו מגבלות על משלוח מטבע זר לחו"ל ואז למי שהיה לו ילדים שלומדים בחו"ל הרשו לשלוח כל חודש 150 דולר בלבד. 150 דולר במונחים של ארצות הברית של לחיות וללמוד שם זה מעט מאוד, היה כמעט בלתי אפשרי. בחצי שנה הראשונה שלא הייתה לנו מלגה היינו צריכים לשלם את שכר הלימוד המלא, בנוסף לשכר דירה וכסף למחייה, אז נאלצנו במקביל לצאת לעבוד. אז הקושי היה מאוד גדול עם תחילת הלימודים הקשים ובמקביל לצאת לעבוד, היה מאוד קשה אצל עשינו את זה. גרנו ארבעה חברים בבית אחד והיה לנו אוטו אחד, כל מה שהיינו צריכים לעשות ביחד אז עשינו יחד, למשל קניות. אם מישהו רוצה לבלות אז אחרים לא יכולים, כל פעם אחד. אבל הסתדרנו.

לאט לאט עם הזמן התרגלנו, ללימודים, לשפה, התחלנו קצת לבלות ולהתרגל לחיים האלו. בתקופה הזו למדתי הרבה – שפה, מנטליות אמריקאית והייתה תקופה ממש טובה ומהנה.

משם למדתי מסר לחיים: ללמוד להכיר אנשים שונים ממני, שחושבים ופועלים אחרת ללמוד להקשיב לאנשים שונים ולא תמיד אתה הכי חכם והכי צודק. פיתחנו לנו שם קשרים, הכרנו חברים מכל מיני סוגים, גם מהקהילה היהודית וגם לא מהקהילה היהודית בקרב הסטודנטים שלמדו איתנו ורובם כמובן לא יהודים.

היו הרבה קשיים בדרך אבל בסוף זוכרים רק את הדברים הטובים.

החזרה לישראל במלחמת יום הכיפורים

בין לבין, התחילה מלחמת יום כיפור, זה נפל לי באמצע תקופת הלימודים. חזרתי לארץ ביום השלישי למלחמה, היה ארגון שתרם כרטיסי טיסה ועשינו רשימות של מי שרוצה לחזור, הכרטיסים חיכו לנו בניו יורק. עליתי על טיסה וחזרנו ארצה. הורי לא ידעו שאני חוזר בכלל, פתאום הופעתי להם בבית, אז הייתי חצי יום בבית והלכתי להתגייס.

הייתי מגויס בערך 4-5 חודשים וכששיחררו אותי אז חזרתי חזרה ללימודים אבל בתהליך הזה הפסדתי בערך חצי שנה של לימודים והאוניברסיטה ממש היתה בסדר ודיקן המחלקה קבע שכל מורה יחליט מה הפסדתי וידאג לשיעורים פרטיים להשלמת הידע וויתרו לי על שכר הלימוד בתקופה שלא הייתי. השלמתי את הפער וכעבור שנה בערך השלמתי את התואר הראשון. לאחר מכן המשכתי באותה אוניברסיטה ללימודי תואר שני בהנדסת מכונות ובשנת 1976 סיימתי את הלימודים ונסעתי לעבוד בעיר אחרת, לא רחוק משיקגו, עיר גדולה בארה"ב. עבדתי שם במשך שנתיים בערך, ובשנת 1978 החלטתי לחזור לארץ.

עסקנו שם בהכל, גם בלימודים, גם בבילויים, גם בספורט. שיחקתי שם בקבוצת כדורגל, טניס ועוד, במקביל ללימודים. הקבוצת כדורגל ששיחקתי בה הייתה בחינם, היא הייתה של הכנסייה היוונית. זו הייתה קבוצה חובבנית שהכנסייה היוונית בעיר הקימה והיו בה שחקנים מכל העולם (יווני, כורדי, דרום אמריקאי ועוד) ואני הייתי הישראלי היחידי. שיחקנו בליגה של חובבים, בדרך כלל שיחקנו פעם בשבוע. מתחת לבית שלי באוניברסיטה היה מגרש כדורסל אז מתי שהיה לי זמן אז הייתי יורד גם לשחק כדורסל שם, זה היה מגרש פתוח, מי שרוצה היה בא ומשחק, לא היו קבוצות מסודרות, מי שמגיע מארגנים קבוצות. ספורט זה משהו שתמיד היה לי חשוב, אהבתי גם לרוץ אז רצתי לא מעט, מרחקים ארוכים.

למה נסעתי ללמוד בחו"ל ולא למדתי בארץ?

באותה תקופה, בגלל שהייתי הנדסאי, לא נתנו לי שום הכרה בתואר ואם הייתי לומד בארץ הייתי צריך להשקיע ארבע שנים לתואר ראשון. בלימודים בארה"ב קיבלנו הכרה בחלק מהלימודים הקודמים ואז סיימתי תואר ראשון בשנתיים במקום ארבע שנים.

סיבה נוספת זה לראות עולם, לראות מקום חדש, ללמוד שפה חדשה, לראות אנשים חדשים, ללמוד מקום חדש חוץ מישראל. מאוד נהנתי שם והייתה תקופה טובה, חושב שקיבלתי החלטה נכונה.

בשנת 1978 חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד במפעל שנקרא "תעשיה אווירית". שם עבדתי בשני מפעלים שונים, באחד עבדתי כ- 6-7 שנים ובשני באיזה שנה וחצי בנושאי מגוונים, רובם נושאים בטחוניים, ובסופו של דבר, לאחר כשמונה וחצי שנים החלטתי עם עוד כמה חברים לפרוש מתעשייה אווירית ולהקים חברה משלנו. היינו ארבעה שותפים שהתאחדנו יחד והחלטנו להקים חברה חדשה מכלום. לאט לאט החברה הלכה וגדלה, התחלנו משכיר אחד ואז עוד אחד. בקצב איטי גדלנו כל שנה ובסופו של תהליך היא הגיע עד לכ – 80-100 איש ובאותה תקופה החלטנו שמיצינו את החברה וחשבנו אם למכור את החברה ולמי למכור, בסופו של דבר בשנת 2012 מכרנו את החברה לחברה גדולה ממשלתית (שייכת למדינה) שנקראת "רפאל" ומאז החברה בבעלות של חברת רפאל.

משנת 1988 ועד 2012, כ- 24 שנים, היינו ארבעה שותפים בעלי החברה ובשנת 2012 החברה נמכרה. אבל אני המשכתי לעבוד בחברה ואפילו עד היום.

היות והייתי הרבה שנים בארצות הברית, אז נישאתי בגיל מאוחר יותר, רק כשחזרתי מארצות הברית, בגיל 32. התחתנו סבתא ואני בבית הכנסת הגדול בתל אביב. ירח דבש היה כמה ימים בצפון. הבת הראשונה, דודה שני, נולדה בשנת 1983 והבת השנייה, אימא שלך, נולדה בשנת 1987. שני נולדה כשגרנו ברמת גן בדירה שהייתה שייכת לסבתא שלי שנפטרה, וכששני הייתה בגיל חצי שנה עברנו לגור בהוד השרון. קנינו שם בית ושיפצנו אותו. בערך בגיל 3.5 של שני, עברנו לדירה אחרת בהוד השרון שקנינו ושירן נולדה בדירה החדשה. כששירן הייתה בגיל 14 בערך, בשנת 2001, עברנו לבית הזה בתל מונד.

הזוית האישית

כרמי: היה לי כיף ללמוד על העבר של סבא שלי ועכשיו אני מרגיש שאני יודע הרבה יותר על החיים של סבא. היה מהנה להיפגש ולשוחח עם סבא על דברים קצת שונים מפעמים רגילות שאנחנו נפגשים. אני חושב שזה לימד אותי הרבה על החיים של סבא, על דברים שהוא חווה ולמד מהם ואני יכול ללמוד מהניסיון חיים שלו.

שוני: ביליתי בהנאה רבה עם כרמי תוך העבודה המשותפת בתכנית מפגש נכדים-סבים בין דורי. כרמי היה סקרן לשמוע ואני שמחתי להשמיע ולספר על קורותיי בשנים עברו, כשהייתי קצת יותר צעיר. אני בטוח שההנאה הייתה הדדית, שכרמי שמח להכיר יותר לעומק את שעבר עליי, ואני שמחתי בשמחתו. אני מקווה ומייחל שיהיו עוד הזדמנויות רבות שכאלה להכרות אינטימית ברמת אחד-על-אחד בינינו.