מאגר סיפורי מורשת

הוריי

שמי דפנה אס, מבית גוטפלד, נולדתי ב-25 בנובמבר 1945 בבית החולים אסותא שבתל אביב אך חייתי בגבעתיים. להורי אריק דוד מבית גוטפלד שמוצאו בגרמניה בעיר ליבניץ (היום ליבניצה פולין) ולאמא שלי שרה הלינה, לבית סולרסקי ילידת ורשה.

סבתא עלתה לארץ ב-1935, היא השתתפה במכבייה כאצנית ונשארה כבר כאן בארץ מפני שהיה לה דוד בארץ, שמו ישראל רוזנטל.

אמי מאוד התלהבה מהים ובחרה לגור ליד הים, אך תוך זמן קצר הסתבר שסובלת היא מרומטיזם (מחלה הגורמת לעור ולעצמות להיות מאוד רגישות ללחות וקור) ונאלצה לעבור ליותר פנימה.

אשר לאבא שלי, שנולד בפולין, הוא עלה לארץ ב-1940 ממש ברגע האחרון, יום אחד הוא הגיע הביתה לביתו בפולין ועוזרת הבית שלו באה אליו ואמרה לו: ״אריש, דה גסטפו איז דה״ (אריק, הגסטפו פה) הוא הלך סביב הבית, לקח את מגלשי הסקי שלו ובעזרתם חצה את הגבול בין גרמניה לצכיה, בשלב מסוים ירו לו בשתי הרגליים ובאותו מקום היו לו סימני כוויה מהכדור כל חייו. מצכיה הוא הגיע לאיזה מקום על חוף הים, איני זוכרת את שם המקום, ומשם לקח אוניית מעפילים, בשלב מסוים הקפטן של המעבורת עזב אותם והם היו צריכים להביא את הספינה לבד לארץ. בארץ קיבל עבודה כמהנדס ולאחר מכן עבד בתעש (התעשייה הצבאית) עוד בזמן המחתרת בתקופת האנגלים.

ילדות

בילדותי גרנו בצריף ליד בית הספר ״קאלאי״ שהיה בגבעתיים. בצריף לא היו שירותים ומים חמים היו לנו רק בתקופת הקיץ. בחורף נאלצנו לחמם מים בפרימוס ולהתרחץ בתוך אמבטיה מפח. היה לי חדר משלי ולהורים היה חדר משלהם ששימש גם כסלון. בשנים הראשונות הבית שלנו היה מלא באנשים, רובם עולים חדשים שעלו לארץ. הם קיבלו את הכתובת שלנו כי אמרו להם שפה תוכלו לקבל ארוחת בוקר ולינה. מדברים אלה דבקתי במשפט שאמי הייתה אומרת: ״אם יש מקום בלב, יש מקום בבית״. הייתי שנה בגן ״יפה״ שגם הוא היה בגבעתיים ואחר כך בבית ספר עממי בשם בורוכוב שהיה במעלה גבעה. בזמנו כשהיינו מטפסים למעלה לקומה השניה עם המורה להתעמלות שלנו בשם נשר, היינו יכולים לראות את החרמון, אין לי הרבה זכרונות מיוחדים מתקופת בית הספר היסודי, אך אני יכולה לומר שהתנאים שהיו פעם בבית הספר היו הרבה יותר טובים מהיום: הייתה אחות קבועה בבית ספר וכמו כן גם רופאת ילדים שבדקה ילדים פעמיים בשנה. בנוסף לכך, האחות הייתה בודקת פעם בשבוע ילדים כדי לראות שאין להם כינים בשיער כי בגלל העלייה עלו הרבה עולים חדשים שלא היו רגילים להיגיינה שאנחנו היינו רגילים אליה.

בנוסף לכך היה גם מטבח בתוך בית הספר עם חדר אוכל שעבדנו בו בתורנויות, הוא היה בעיקר מיועד לילדים עם אמהות עובדות שלא היה להן זמן להכין אוכל לילדיהן, אבל אם נשאר מקום גם ילדים אחרים היו יכולים לאכול. בארוחות לא הגישו בשר אז הייתי מקבלת את הבשר בארוחות הערב. הייתה חלוקה גם בין בנים לבנות: בעוד שהבנים למדו נגרות, הבנות למדו תפירה. בנוסף לכך למדנו גם שחייה, למדנו אצל המורה לספורט נשר שהיתה לו בריכת שחייה בחצר.

סיפור מצחיק שאני זוכרת מתקופת הנעורים הוא שהיה ילד בכיתה שלנו בשם אורי זוהר, שעבר את בחינות הבגרות שלו בכך שחיכו לו חבריו בחוץ וכשזרק להם עותק של המבחן החוצה, הם לקחו שלטים גדולים ובאותיות גדולות עשו כביכול "הפגנה" עם השלטים שעליהם היו כתובות התשובות למבחן.

באותו זמן בערך הכרתי את בעלי אך עוד לא ידעתי את זה אפילו. לחברתי הטובה דינה היה אח בשם יעשהיק. הייתה בחינה במתמטיקה ולא ידעתי מה לעשות כי לא ידעתי את החומר ותהיתי מי ידע, ואז נזכרתי שלאח של דינה יש מחברות טובות במתמטיקה, אז הלכתי לביתה ודפקתי לה בדלת ושם עומדת האמא של שניהם, שאומרת לי שהוא איננו בבית הוא בצבא. וככה עבר איזה חודש שכל פעם אני באה ודופקת לו בדלת עד שיום אחד הוא בבית! אך המחברות לא, הן אצל גיסתו אילנה. יעשהיק אמר לי שינסה להשיג לי אותן בהקדם והתחלתי ללכת חזרה הביתה, אך אמו של יעשהיק התעקשה שילווה אותי הביתה, למרות שאני גרה ממש קרוב לבית שלהם, ובאמת בסוף שהגענו לביתי הוא הציע לי לצאת איתו ומשם זה היסטוריה.

חפצים העוברים מדור לדור במשפחה

שני חפצים העוברים מדור לדור במשפחה הם קופסאת חרסינה כחולה הבאה מהבית של סבי שניצל מהנאצים. כשסבתי מתה, הבית חולק למשפחה ודודתי אמרה שגם לי, דפנה הילדה, מגיע משהו מהבית, אז זה מה שקיבלתי, בנוסף לכך, ישנו ציור דיוקן גם של סבי שניצל מגרמניה שהיה של דודי מאמריקה מארטין ואני קיבלתי אותו אחרי שהוא הלך לעולמו.

עם צאתי לגמלאות, המשכתי הרבה שנים להתנדב בבית חולים תל השומר בקבלה של חדר הניתוח. תפקידי היה לקבל את המשפחות הבאות להיות עם המונתח ולענות על שאלותיהם ולהרגיע אותם. היינו מקבלים דוח כל כמה זמן על מצבו של המנותח ואותו הייתי מעבירה למשפחות ולהסביר להם מה קורה.

הרבה שנים התנדבתי גם עם נכי צה"ל, עוד לפני שהיה את בית הלוחם. הייתי רצה עם עוגות וכריכים כל יום שלישי עם עוד שתי גברות שהיו איתי והיינו מתנדבות במעון של נכי צה"ל ששם הם היו משחקים הרבה כדורסל ואנחנו היינו מכינות להם כיבוד. אני זוכרת שהיה שם בחור פרוע ראש שאינני זוכרת את שמו, אך הוא ידע את כל ספר הטלפונים בעל פה וכל פעם שמישהו רצה להתקשר למישהו אחר הוא פשוט שאל את אותו איש.

כיום אני נפגשת הרבה עם חברות, בדרך כלל בימי רביעי אנו נפגשות קבוע. אלה חברות מהילדות ומהאוניברסיטה אז אנחנו הולכות רחוק ביחד, לפעמים אנו הולכות גם לסרט כי יש יום בשבוע שלפנסיונרים עולה רק 30 שקל לכרטיס אז אנחנו חוסכות היטב;) בנוסף, הייתי הולכת גם להרבה טיולים והליכות אך לפני כמה שנים נפלתי על ברכי כשיצאתי מהסופר ומאז הם לא חזרו להיות כמו שהן היו, אז הליכות שאני עושה קטנות וליד הבית. בקיץ אני אוהבת גם מאוד לשחות, תכונה שקיבלתי מאבא שלי, היינו שנינו הולכים לשחות ואמא שלי הייתה צועקת תמיד: ״אריש! קומ צוויק" (אריש תחזור, בגרמנית).

המסר שלי לדור הצעיר זה פשוט להיות בן אדם, להיות מאנץ! מאנץ זהו בן אדם חיובי החושב תמיד לטוב. תמיד להיות ערניים לסביבה, לשים לב מה הסביבה צריכה ולוא דווקא רוצה. זה אולי בא מפרספקטיבה זקנה אבל אלו שנים שבן אדם צריך לעבוד על עצמו, ללמוד לחקור לטייל ולהבין מי הוא.

לכו תטיילו, תחקרו, תלמדו ותמיד תזכרו שהכוס תמיד חצי מלאה וחצי ריקה, השאלה היא איך מסתכלים עליה, תמיד תסתכלו על הצד המלא.

הזוית האישית

מתיא: הפעם האחרונה שראיינתי את סבתי הייתה בכיתה ו, גם לעבודה כמו זאת, היה מעניין מאוד לשמוע סיפורים חדשים שלא שמעתי אז כשהייתי קטן ולהבין עוד על ההיסטוריה והחיים שלה,תענוג אחד גדול בקיצור!

דפנה: קודם כל, עצם זה שמתיא היה אצלי בבית היה חוויה נהדרת,חוץ מזה, נהנתי להעביר למתיא את הידע על תולדות המשפחה כדי שביום מן הימים יוכל להעביר ידע זה גם לילדיו ולנכדיו.