מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

שמי דן דולפין ומקורו חשוב: אני קרוי על שם שני הסבים שלי דב ונחמיה שנעלמו בליטא מעט לפני שנולדתי. שם המשפחה נוצר מהאות ד בשמי ומשם משפחתי וולפיאנסקי.

נולדתי בתל אביב בשכונת נווה צדק בבית חולים שכבר לא קיים היום. בגיל שנה עברתי למקום שעבורי הוא מקור מחצבתי, שכונת "קריית חיים" שליד חיפה.

הורי יפה ושאול עלו לארץ בשנת 1936, הכירו בתל אביב הקטנה ולאחר שנולדתי אבא שבמקצועו היה מהנדס עבר לעבוד בבתי הזיקוק ואימא גידלה אותנו בבית.

תקופת הילדות

אני שייך לדור שצמח, גדל והתפתח בין מלחמה למלחמה: במלחמת העולם השנייה הגרמנים הפציצו את בתי הזיקוק ופצצה נפלה גם ליד הבית שלנו. במלחמת השחרור צפינו בקרבות בחיפה וליווינו את הלוחמים שיצאו להגן על ישובי הגליל, ועד היום זכורה לי שיירת הפלמ"ח שליווינו אותה כשיצאה להגן על קיבוץ יחיעם ו – 42 הלוחמים נהרגו בקרב בדרך. במבצע סיני חפרתי עם חברי לתיכון מקלטים להגנה מפני פצצות בחצרות הבתים בקריה.

כשגדלתי החיים היו מקסימים. גדלנו בסביבה חופשית ומשוחררת, החברים מבית הספר היו גם החברים למשחק אחר הצהריים. רוב הזמן בילינו בחוץ בעיקר בתנועת "הנוער העובד" והתחרינו בחברים מ"מחנות העולים", "השומר הצעיר" ו"התנועה המאוחדת". שרנו שירים, רקדנו ושיחקנו במשקים בדיונות החול הענקיות. משחקים כמו "שני דגלים", תופסת, מחבואים וגם משחקים כמו חמש אבנים, גוגואים, סוס ארוך ועוד. טיילנו בארץ ברגל במסעות של מספר ימים כל פעם, ואין איזור בארץ שלא עברנו בו ברגל.

כיוון שקריית חיים הייתה מקום קטן יחסית, גדלנו באווירה חופשית. כולם הכירו את כולם בשני בתי הספר שהיו בקריה. בבוקר היינו כולנו, מורים ותלמידים, מגיעים באופניים לבית הספר ולא פעם היו רואים מורים ותלמידים מתחרים מי יגיע קודם. הכול היה פתוח ולא היו שומרים בכניסה, לא הייתה תלבושת אחידה ואפילו לא היה סמל לבית הספר.

היו מורים שאהבתי, אבל בעיקר את לינה המורה לאנגלית שהבת שלה למדה איתנו באותה כיתה, ואהבתי מגוון שלם של שעורים כמו מתמטיקה וטבע מחד, ותנך והיסטוריה שנתנו לי להבין מי אני ומהיכן באתי. בבית הספר היה חדר אוכל בו היינו אוכלים צהריים ביחד ומדי מספר שבועות היינו נותנים יום תורנות שבו עשינו הכול: לבשל, לנקות, לסדר. באותן שנים היה חשוב מאוד לפתח מיומנויות מקצועיות והיו לנו שיעורים כמו נגרות, תפירה וכריכת ספרים ישנים. עשינו המון ספורט אתלטי ואני הדפתי כדור ברזל ורצתי 5000 מטר. שיחקנו הרבה כדורגל והתחרינו עם כיתות אחרות באיזור.

תקופת הצבא

התגייסתי לצבא בספטמבר 1959 וכיוון שדרכי הייתה לרפואה ביקשתי להיות חובש קרבי. לאחר קורס חובשים הושארתי בבסיס בה"ד 10 להדרכה ושוחררתי ב 1962. לאחר סיום לימודי הרפואה עברתי קורס קצינים, עברתי במילואים מספר יחידות ושוחררתי בשנת 1992 בדרגת רס"ן. במלחמת ששת הימים הייתי חובש של הלוחמים שכבשו את סיני. במלחמת ההתשה של 1970 הייתי כבר רופא במעוז על גדות תעלת סואץ. במלחמת יום כיפור הייתי רופא בגדוד תותחנים בחזית המצרית, וביתר המלחמות מאז ישבתי בעורף וטיפלתי בפצועים.

מסיפורי מלחמת יום הכיפורים

בשבוע השני של המלחמה ניתן האות וגדוד התותחנים שלנו שכינויו היה "קצה" קיבל את האות להתקדם לעבר הגשר שבנה חיל ההנדסה, ולחצות את תעלת סואץ מסיני למצרי. הדרך הייתה קשה ביותר כיוון שירו עלינו כל הזמן ממרגמות ומהליקופטרים של הקומנדו המצרי. לצידי הדרך היו גופות חיילים שנהרגו בקרב, ואנחנו בשיירה ארוכה של תותחים, משאיות תחמושת וזחלמי"ם.

כל אנשי היחידה הרפואית היינו מרוכזים בזחל"ם ובאמבולנס ולא היה מה לעשות חוץ מאשר לקוות לעבור בשלום את הגשר. ראיתי את האנשים חוששים, מפחדים ומתפללים בשקט ובתקווה.

לפתע צץ בי רעיון, שהרי אכילה ובעיקר ממתקים יכולים להרגיע. לקחתי את מכשיר הקשר שהיה מחובר לכל אנשי הגדוד ואמרתי בקול תקיף: "גדוד קצה, מדבר הדוקטור. אני פוקד על כולם להוציא את קופסאות החלווה ממנות הקרב ולהתחיל לאכול עכשיו!" סיפרו לי אחר כך שהחיילים נדהמו לשמוע פקודה כה מוזרה, אך כולם התחילו למלא אחריה. לא ייאמן, אבל למחרת בבוקר סיפרו לי רבים כמה טוב היה לקבל פתאום פקודה כל כך מתוקה וכמה זה הרגיע, עד שאפילו חלק מהאנשים החלו לספר בדיחות ולצחוק. חצינו את התעלה, כבשנו את הגדה המצרית ופתאום התחילו לקרוא לי "הדוקטור המתוק".

סבא דני בשיעור פיזיקה, אוניברסיטת פריבורג בשוויץ

סבא דני במלחמת יום הכיפורים 

נישואין והקמת המשפחה

עם השנים למדתי רפואה בשווייץ ועבדתי בבתי חולים בארץ. פגשתי את סבתא ציפי (אהבת חיי!) כשהיינו סטודנטים לפני ההתמחות. אני שיניתי מסלול מכירורגיה לניהול והייתי הרופא הראשי של שיקום נכי צה"ל. במשך 25 שנה קבעתי את מדיניות הטיפול בנכי צה"ל, וסבתא פתחה את מחלקת התינוקות והפגים בבית החולים מאיר. סבתא ניהלה את המחלקה במשך 25 שנה, תוך שהיא מצילה חיי מאות פגים. חיים מלאי מעש והישגים ובכל זאת החשוב לי הוא שני הסיפורים הבאים:

הסיפור האחד הוא גידול של משפחה מאושרת. ציפי ואני עבדנו כרופאים במשרה מלאה, הבאנו לעולם שלושה בנים בהם השקענו כל דקה פנויה. הבנים והכלות הנהדרות שלנו מצידם הביאו לנו שבעה נכדים מדהימים, וההישג הגדול ביותר שלנו הוא שכולם הפכו לשבט קטן ואוהב ונפגשים המון ביניהם ואיתנו.

הסיפור השני שלי הוא מלחמת יום הכיפורים שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר ושינתה את חיי ואת חיי הדור שלי באותה מידה שהיום, מה שקרה בשבעה באוקטובר משנה את חיי הדורות שאחרינו. אתה חי את היום יום שלך ופתאום אתה נתלש למקום בו אתה חי מלחמת קיום של העם והמדינה. מסביבך מלחמה אכזרית, אתה מאבד חברים, אתה חושש שהמדינה נשמטת לך מבין הידיים ומוכן לתת הכול כדי שזה לא ייקרה. נכון שהיינו חזקים וניצחנו אבל כבני אדם, אחר המלחמה, לא היינו אותם האנשים שהיינו לפניה.

סבא דני וסבתא ציפי ביום חתונתם בשנת 1970

סבא ואני בשנת 2011

הזוית האישית

סבא דני: עברתי המון בחיי. נחשפתי לאירועים אישיים משלי ואירועים גדולים היסטוריים, אך החוויה המעצימה ביותר ואפילו יותר מגידול ילדים היא חוויית הסבאות. אתה שותף פעיל-סביל בגידולו של ילד שאתה אינך הדמות הדומיננטית בחייו, אך יש בידך הכוח להשפיע רבות על התפתחותו. שפר גורלי ונכדיי כולם גדלו במקומות שיכולתי לראותם פעמים רבות במשך השבוע. אינך יודע עד כמה אתה משפיע עליהם ורק עם השנים אתה מגלה אצל כל אחד מהם מה הייתה תרומתך לעיצובם. אם בלשיר להם שירי ערש מרגיעים, אם לספר להם סיפורים של לפני השינה. לצאת עימם לטיולים בפארק הקרוב, ללכת לסרט או לשחק משחקי קופסא. כל זה עטוף בשיחות שבהם בהיחבא אתה נוטע בהם ערכים שחשובים לך.

מסר לחיים: להיות תמיד עם חברים, למען החברים ולרצות בכל זאת להיות הראשון והטוב מכולם.

שיר לחיים: I did it my way של פרנק סינטרה.

אורי מספר: כתיבת העבודה אפשרה לי לפגוש את סבא כמה פעמים במיוחד לצורך הזה ולשמוע את סיפוריו המעניינים והמרגשים על חייו ועל המדינה. תודה רבה לסבא דני.