ילדות מאושרת בגבעת עדה ושירי ארץ ישראל
עלייתם של הורי מתימן לגבעת עדה
ההורים שלי רעיה (1935) ויעקב (1930) דורון, נולדו בעיירה אלגדס שבדרום תימן, שמם הקודם היה יונה ויעקב טרם. הורי עלו ארצה בשנת 1950 במבצע "על כנפי נשרים" שבו עלו יהודי תימן לארץ ישראל בשנים 1950- 1949.
העולים הובאו למעברת "עין שמר" ליד פרדס חנה, שהייתה למעשה מתקן צבאי בריטי שהפך למחנה עולים ליוצאי תימן, בתנאים קשים ביותר. לאחר מספר חודשים פוזרו העולים למקומות ברחבי הארץ. הורי הובאו לגבעת עדה ושוכנו בשכונת "עמידר" שנקראה בפי הוותיקים שכונת התימנים.
העולים החדשים קיבלו את מקומם החדש באהבה. למרות קשיי הקליטה הרבים בכל התחומים, החלו העולים לעבוד היכן שנתבקשו, מי בעבודות יזומות, ומי במשקי הוותיקים ובעבודות ניקיון. מאז ועד שהלכו לעולמם (אמא-2007 אבא- 2010) גרו הורי בבית זה הפכוהו לנחלה משגשגת מלאת יצירה ואהבה, וגידלו בה את ששת ילדיהם: 3 בנים ו- 3 בנות.
מיד עם הגיעם לגבעת עדה, גויס אבי לצה"ל לטירונות במחנה 80 ואח"כ לחטיבת גבעתי גדוד 51.
ילדותי בגבעת עדה
נולדתי וגדלתי במושבה החקלאית הפסטורלית גבעת עדה שבמורדות רמות מנשה. המושבה הוקמה בשנת 1903. גבעת עדה נקראת על שם הברונית אדלהייד (עדה) רוטשילד, אשת הברון הנדיב הידוע בנימין אדמונד דה רוטשילד.
מאז שאני זוכרת את עצמי, שנות חיי הראשונות היו מאושרות. ביתנו הקטן עמד על ראש גבעה שהשקיפה על נוף כרמים ושטחי חקלאות. למרגלות ביתנו נמצא יער שם היינו מבלים את רוב שעות היום, אך אני ואחותי גילה "נאלצנו" לוותר ולצמצם את שהותנו בטבע לטובת העזרה לאמא בעבודות הבית, שאף פעם לא נגמרו. לימים, אבי כיהן בתפקידים ציבוריים וגם כראש מועצת גבעת עדה ולכן רוב הזמן לא היה בבית. אמא האהובה שעמלה מבוקר עד ערב, הייתה עקרת בית מסורה, גידלה אותנו יחד עם תרנגולות, עז אחת או שתיים, חתולים מאומצים וכלב. כולם הסתובבו חופשי בחצר הבית וחיו בשלום ובשמחה אלה עם אלה.
מדי בוקר, לאחר שכולנו, הילדים, הלכנו לבית ספר או לגן "התפנתה" אמא לטפל בחיות הבית וגידולי גינת הירק והירקות. זכורה לי ביותר תמונת שדה החמניות הצהוב ומרהיב. האוכל היה מועט וצנוע אבל הספיק לכולנו. לא ניתן להיות בררנים.
גדלנו כמשפחה דתית ובית הכנסת הקרוב היווה בית שני עבורנו. אבא נעדר הרבה, אם בשל מילואים או בשל עבודתו הציבורית. כשהיה חוזר בסופי שבוע, לאחר ארוחת שישי נהגנו לקרוא את פרשת השבוע ומה שאחר–כך אהבתי יותר מכל, לשיר שירי ארץ ישראל בדשא על השמיכות לאור הירח. אבא נהג ללמד אותנו שירים שלמד במילואים או בקורסים המקצועיים. אהבנו יותר מכל את שיריה של שושנה דמארי. "הטנדר נוסע", "בת שבע" ועוד ועוד. כל כך חיכיתי לסופי השבוע רק לשעת הזמר בדשא. מאז (ועד היום) הרדיו הוא החבר הכי טוב שלי. במשך תקופה ארוכה, בגיל שמונה או תשע, הקפדתי להתייצב מדי יום ראשון בשבע בערב ליד הרדיו וללמוד שיר חדש מפי אפי נצר. השירים העבריים ליוו את ילדותי והיו לחלק מאוד משמעותי בחיי. לימים הצטרפתי לחבורת הזמר "כרמים" בראשון לציון, מזה כ- 30 שנה ועד היום. אין ספק שחווית השירה בילדותינו תרמה לכך ששלושה מאיתנו, יאיר, זיוי ואני שרים בחבורות זמר. היום, ילדינו מנגנים בגיטרה ובאירועים משפחתיים אנו נוהגים לנגן ולשיר כולנו יחד. נכדתי אילה גם נהנית לשיר ובעיקר להציג את השיר שכן ניחנה בכישרון דרמתי משובח.
בגיל 17 יצאתי לחיים עצמאיים, עזבתי את גבעת עדה והתחלתי את מסלול חיי כאחות בבית חולים ובבריאות הציבור. לפני כשנתיים פרשתי לפנסיה לאחר 45 שנות עבודה.
היום, להנאתי, אני עורכת קליפים, סרטונים (חלק מהם העליתי ליוטיוב), מתנדבת בע.ל.ה. (עמותה למען הקשיש). והכי חשוב – פנויה יותר לנכדיי האהובים.
את קורותיהם של אבי ואמי מתימן ועד סוף ימיהם תיאר אבי בספרו "נתיבות חיי". https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=441080
לקראת אירוע הנצחה לזכרו בו קראו את בית גיל הזהב על שמו "בית דורון" ערכתי סרט המתאר את העלייה לארץ ישראל מתימן והשתלבותם בארץ וכן את דרכו של אבי בשירות הציבור. נמצא ביוטיוב:
הזוית האישית
סבתא רותי: אילה נכדתי היקרה. זכיתי לעוד זמן איכות איתך בזכות הפרויקט המיוחד בקשר הרב דורי. חיכיתי לכל מפגש בהתרגשות רבה, אם בזום או פנים אל פנים. כמובן שמעבר לזה אנחנו נפגשות, אך במפגשים הבין דוריים אנו עושות משהו ערכי ומחבר יחד. מודה למארגני הפרויקט. אילה הנכדה: היה לי מאוד כיף להיות איתך בתכנית "הקשר הרב דורי", נהניתי לשמוע את הסיפורים שלך על ילדותך.
מילון
פסטורליהחוסר מתח ודאגות, שלווה, רוגע.