מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה והשנה אני משתתפת בתוכנית "הקשר הרב דורי" עם הנכד שלי דניאל, במסגרתה אני מתעדת את סיפור חיי.

נולדתי בטורקיה בשנת 1945 ועליתי לארץ בשנת 1948. כשיצאנו לדרך בעלייה מטורקיה לישראל, לא יכולנו להביא הרבה חפצים מהבית והיינו צריכים להשאיר הרבה דברים בטורקיה.

כאשר הגענו באונייה מטורקיה, פגש אותנו קצין שבדק את התעודות שלנו ולא הבנו למה, אבל הוא שינה את השמות שלנו לשמות שנשמעים טוב יותר בעברית. למשל, שמי בספרדית היה ויולטה ובעברית החליטו לקרוא לי אביבה.

לאחר מכן עלינו על משאיות והביאו אותנו למעברה, אזור שבו כינסו את כל העולים כמו מחנה בלי ברזים וחשמל, ומשם אחרי זמן מה ששהינו שם נתנו לנו דירה ביהוד. אז יהוד הייתה כפר וכיום זאת עיר. ביהוד התחלתי ללכת לגן בפעם הראשונה כי בטורקיה לא היה גן לילדים צעירים. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, וסיימתי שנתיים בתיכון.

מקרה שאירע בפורים

אני זוכרת מקרה אחד שקרה בחג פורים במסיבה בבית הספר. המצב הכלכלי בתקופה הזאת היה מאוד קשה. לא היה לנו הרבה דברים בבית חוץ מהמון אהבה וכבוד להורים, ולא הייתה לנו אפשרות לרכוש בגדים חדשים או תחפושות.

הייתי בת 10 ומאוד רציתי ללכת למסיבת תחפושות. אחותי, שגדולה ממני בארבע שנים, תפרה לי מנייר קרפ, שהוא נייר צבעוני, תחפושת של רקדנית בלט. הייתי כל כך שמחה וגאה בתחפושת היפה והמלאה בנצנצים. לא היה לנו כסף לקנות נעליים, אז אחותי ריפדה וציפתה בדבק את הנעליים שלי וגם עליהם היא הדביקה נצנצים והן הפכו להיות בדוגמת נעלי בלט.

הגעתי למסיבה בבית הספר ממש מרוגשת ושמחה עם התחפושת של רקדנית הבלט שלי. פתאום, במהלך המסיבה, ניגש אלי ילד קנאי ומשך בכוונה את החצאית וקרע אותה. כל כך נעלבתי, כעסתי ובכיתי המון, גם על זה שהוא קרע לי וגם מהמחשבה על אחותי שעבדה כל כך קשה בוקר ולילה להכין לי את התחפושת והיא בוודאי תתאכזב. הגעתי הביתה אדומה מרוב בכי וכולם מאוד נבהלו ושאלו מה קרה. כשסיפרתי להם על הילד שקרע לי, אחותי ניחמה אותי ואמרה, "אני אסדר לך, אל תדאגי ותהיה לך אפילו תחפושת עוד יותר יפה". היא ישבה כל הלילה וסידרה עם נייר אחר ותיקנה אותה.

עד היום אני זוכרת את הדאגה של אחותי, האהבה שלה וכמובן את הכישרונות שלה. הילד שנענש על ידי מנהל בית הספר לא התקרב אלי יותר מאז. לאחר שבגרתי הבנתי – ואני מאמינה בזה עד היום – שהמשפחה זה החלק הכי חשוב בחיים והם תמיד יהיו שם למענך כשתצטרך.

כמובן שאחרי התיכון בגיל 18 התגייסתי לצבא והייתי סמלת בשריון. יצאתי לפעולות בשטח עם החיילים וזה היה בשבילי התקופה הכי טובה בחיים. לאחר הצבא הכרתי את בעלי, שגם הוא היה מטורקיה. התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים – שלושה בנים ובת אחת, שהיא אימא של דניאל.

כיום אני גרה במודיעין ויש לי 13 נכדים יפים ומוצלחים. הגעתי למודיעין בעקבות הילדים, היות שבעלי לצערי נפטר ונשארתי בירושלים לבד. כל יום שישי מתאספים אצלי הנכדים והילדים. דניאל הוא בן הנכדים הקטנים ואנחנו קשורים מאוד. שאר הנכדים הם אחרי צבא, כבר גדולים. רוב הנכדים הם בנים, ויש לי שלוש נכדות. הגדולה מהן היא אחות של דניאל. המשפחה שלנו דוברת את השפה הספרדית (לדינו). חלק מהנכדים יודעים לדבר ואני משתדלת ללמד אותם. אנחנו שומרים על המסורת של המאכלים והמנהגים וממש אוהבים להיות ביחד ולצחוק בין כל בני המשפחה.

הזוית האישית

דניאל הנכד המתעד: התכנית הזו חיברה אותי לסבתא שלי. לא הכרתי את הסיפור הזה לפני כן. כמו כן, שמעתי על אחות של סבתא שלי בפעם הראשונה דרך הסיפור הזה.