זיכרונות ילדות של עליזה כהן
אילנה מספרת את זיכרונות ילדותה
בתור ילדה אני זוכרת את עצמי ילדה שובבה. בזמני לא היתה טלוויזיה, היינו משחקים בשכונה עם כל מיני משחקי חברה למשל חמישה אבנים, קלאס, קפיצה בחבל. חברות שלי היו שכנות שלי וגם חברות מהכיתה. למדתי בית הספר "אוהל מאיר" בעפולה, היחס עם המורים היה מכבד וסבלני.
אני בגן הילדים
שמורה נכנס לכיתה כל התלמידים היו עומדים. לא היו קוראים להם בשם הפרטי אלא "המורה". היו עונשים רבים: אחד מהם שזכור לי היה לכתוב 100 פעמים את הטעות שהתלמיד שעשה ולהגיש למורה. בבית הספר למדנו גם תפירה וכל מיני עבדות יד בשיעור מלאכה. מאוד אהבתי התעסקות עם ידיים יצירות אומנות. עד היום אני תופרת, סורגת ורוקמת לנכדיי.
עליתי לארץ בשנת 1949. בזמני לא היו בתים, גרנו באוהלים ובצריפים והחורף היה הקשה (באותה שנה ירד שלג). בנוסף לכך, היו מחלקים אוכל לפי מספר הנפשות במשפחה עם כרטיסי אוכל כלומר לא היה מספיק.
אמא שלי (רחל) הייתה מכבסת את הכביסה ביד, אבא (חיים) היה דואג להביא לילדים מים מהברזייה של המעברה. אפשר לומר, שהחיים היום קלים יותר מבחינה טכנית אבל הפשטות שהייתה קיימת פעם לא תחזור, למרות הקשיים הפיזיים נהנו לחיות, לצחוק, לשחק. לא היו תככים, תחרויות, לא היה לשון הרע.
בשנות ה50 בנו לעולים החדשים דירות קטנות שהעולים יעברו אליהם. הייתה לי ילדות כיפית, פשוטה ונעימה, היה לי קשר טוב עם הוריי ואחיי. היה לי קשר מיוחד עם סבתי (בתיה) מצד האבא שמאוד אהבה אותי. היא הייתה מגינה עליי ושומרת עליי.
בילדותי עם הוריי היקרים
קישור לקובץ התיעוד המלא
הזוית האישית
אילנה פונט תעדה את סיפורה של עליזה כהן במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.
מילון
אחת על אחתהייתה חוויה טובה ואינטימית לעבוד עם התלמידה אילנה