מאגר סיפורי מורשת

אסתר בנג'י נולדה בעיר יזד שבאיראן בשנת 1950 להוריה משה ושרה בנג'י.

מקום הולדתי

העיר יזד היא עיר קטנה שבה חיו יהודים לצד מוסלמים. במשך השנים, יהודים רבים עזבו את העיר ועלו לארץ ישראל. חיי הקהילה היהודית בעיר היו שוקקים. היו בה שלוש עשרה בתי כנסת שהיוו לא רק מקומות תפילה אלא גם מקומות מפגש ליהודים. בשכונה היה מקום מיוחד שבו ערכו היהודים את כל הקניות שלהם, כולל פירות וירקות. את הבשר שחט לנו הרב שהיה גם שוחט. אם התרנגולות נשחטו כהלכה, היינו לוקחים אותן, ואם לא, היינו מוכרים אותן לגויים. שילמנו לשוחט שתי ריאל (מטבע איראני) עבור מלאכתו.

ביתנו היה מול אחד מבתי הכנסת שבעיר. היה זה בית יפה וגדול, עם שבעה חדרים, חצר גדולה, בריכה עם דגי נוי והרבה צמחיה. אחד מן העצים שגדל בחצר היה גפן שצמח והגיע עד לגג, שם התפשט על סוכת ברזל וכיסה את כולה. כמה כיף היה לשבת תחת סוכת הגפן הזו ולהכין שם את שיעורי הבית שלנו. מתחת לחלונות הבית פעפע מעיין, לידו היינו יושבים הרבה פעמים לאכול. בקיץ ישנו על גג הבית תחת כיפת השמיים. אני מתגעגעת לכל פינה בבית הזה. בבית הכנסת שמול הבית הייתי מבקרת הרבה, ובכל השבתות והחגים התפללתי בו.

הוריי ומשפחתי

אבי משה ז"ל היה איש טוב לב ואהוב על כולם. הייתה לו חנות בדים בשוק הגדול במרכז העיר, ממנה התפרנס בכבוד. היה זה שוק ענק שבו סחרו רק בבדים ובתכשיטים. אמי שרה ז"ל הייתה עקרת בית בעלת לב רחב שהתחבבה על כל רואיה. לשניהם היה חשוב שאני וכל ששת אחי ואחיותיי נשקיע ונתקדם בלימודים. הם האמינו בנו ותמיד עודדו אותנו לכך.

סבתא פנינה, אמו של אבי, עלתה לארץ כשהייתה בת 90. גילה המופלג לא מנע ממנה להגשים את חלומה לעלות לארץ הקודש ולגור בה. הייתי אז בת שבע, ואנחנו נשארנו באיראן יחד עם סבא שלום וסבתא טובה, הוריה של אמי. הייתי קשורה מאוד לסבתי, כמעט כל יום הלכתי לבקר אותה. היא הייתה סורגת צעיפים, אותם מכרה לחנות של אביזרי תפירה. הצועניות נהגו לקנות את הצעיפים שלה ולקשור אותם על החצאיות הרחבות שלהן. ממנה למדתי על גדלות מצוות הכנסת אורחים. היא הייתה מארחת בביתה את כל מי שהגיע לעיר ולא היה לו מקום לינה. סבי שלום היה איש מאופק ויחד עם זה היה כריזמטי והייתה לו השפעה על כולם. כשהייתי בת שתים עשרה הם עלו גם כן לארץ ישראל. סבותיי וסבי היו דמויות משמעותיות עבורי, הם השפיעו עלי ועל מי שאני היום. אני מאד מתגעגעת אליהם.

סבתא אסתר בילדותה יחד עם בני משפחתה. יושבת במרכז התמונה

זיכרונות ילדות

בילדותי היו לי שש חברות טובות שעד היום אנו שומרות על קשר טוב בינינו. היינו נפגשות בכל פעם בבית של אחת מאתנו. לא היה שייך בכלל שנשחק ברחוב. ביחד שיחקנו תופסת, גוגואים, מחבואים, קפצנו בחבל ועוד. הסוכרייה בצורת תרנגול הייתה הממתק שלנו, והממתק הכי הכי היה הבקלאווה טשמק – המאפה המתוק אותו אהבנו במיוחד. המאכל שאהבתי ואת טעמו אני כאילו מרגישה עד היום, הם הקציצות בשר שאמי הייתה מבשלת.

בשעות הפנאי, אהבתי מאד לקרוא ספרים, במיוחד ספרי מתח. את הבגדים שלבשנו לא קנינו בחנויות כלל. הייתי הולכת לחנות הבדים של אבי, בוחרת בד שמצא חן בעיני, אותו לקחנו לתופרת וזו תפרה עבורי שמלה או בגד אחר שרציתי.

עד כיתה ו' למדתי בבית ספר יהודי. בבית ספר זה למדנו עברית בסתר. מפני שבית הספר היה תחת פיקוח ממשלתי, אסור היה ללמוד בו עברית. אז איך בכל זאת למדנו? במערכת השעות דיווחו שאנו לומדים שיעורי ספורט ובעצם בשיעורי "הספורט" למדנו עברית. כמו בכל בית ספר היו לנו שיעורי בית ומבחנים. בתחילה למדו בכיתתי, בבית הספר היהודי, ארבעים תלמידים. אח"כ נשארנו רק חמש עשרה ילדים בכיתה, כי כל השאר עשו עליה לארץ ישראל.

בתיכון למדתי בבית ספר לא יהודי. למדתי בו במגמת ביולוגיה. הייתי תלמידה טובה והמורות התייחסו אלי יפה. תקופת הבגרויות הייתה מאד עמוסה. את כל המבחנים עברנו בשבוע אחד. מבחן אחד בבוקר ומבחן אחד אחר הצהריים. הציון הכי גבוה היה 20. ממוצע הציונים שלי היה גבוה 18-19. הציון הכי גבוה היה בספרות, מקצוע שהכי אהבתי. סדר הישיבה בכיתה היה נקבע על פי הציונים של התלמידים. התלמידים המצטיינים ישבו בקידמת הכיתה ואלה שקיבלו ציונים נמוכים יותר ישבו מאחור.

בבית הספר לא היו מסיבות. זכור לי, שרק פעם אחת התכנסה הקהילה היהודית בבית הספר היסודי כדי לחגוג את יום העצמאות של ישראל. כמובן שלא קראנו לחגיגה הזו חגיגת יום העצמאות לישראל, כי פחדנו משכנינו המוסלמים ומהשלטון המוסלמי.

השתתפתי בתנועת הנוער היהודי – "חלוץ". היינו נפגשים באחד מבתי הכנסת ובכל מפגש היינו מקדישים זמן גם לאמירת תהילים.

חוויה משפחתית שזכורה לי מאד לטובה מימי ילדותי היא החופשות הקיציות שלנו. כל קיץ נסענו לכפר מנשד (בתרגום לעברית – "אני שמח") במרחק של כארבעים ק"מ מעירנו. היה זה כפר קסום שבו שכרנו דירה לכל תקופת הנופש. ממש מתחת לדירה ששכרנו הייתה ברכה שנוצרה ממעיין. נהנינו גם ממראות מפלי המים שירדו מן ההרים, הלכנו לרחוץ בהם, לא לפני שדאגנו למחיצת בד גדולה שתסתיר את בנות המשפחה מעיני הנופשים המוסלמים.

מקום נוסף שנהגנו לנסוע אליו, היה המקום שעל פי המסורת היהודית, הייתה שם סרח בת אשר. יהודים היו נוהגים להגיע למקום זה בראש השנה, מתפללים ואפילו נודרים נדר כלשהו, אותו יקיימו כאשר תפילתם תתקבל והם יוושעו. היה שם בית נטוש גדול ובו הרבה חדרי לינה לאנשים הרבים שפקדו את המקום. כדי לתפוס בו חדר היינו מגיעים אליו יומיים לפני ראש השנה. כך גם תפסנו חדר וגם הספקנו לנקות אותו ולהתארגן לקראת החג. אני זוכרת שהיו מבקרים שאפילו השקיעו ושיפצו את החדר שבו לנו. באחד מהביקורים שלנו שם קרה לי דבר שהוא מפחיד בעיני ילדה. רציתי לשתות מים וכאשר באתי לקחת את הכוס גיליתי שיש בה נחש (סוג נחש שחי במים).

חגים

סוכות הוא החג האהוב עלי ביותר. אהבתי לשבת בסוכה שאבי בנה בחצר ביתנו, להיזכר ולדמיין את ענני הכבוד שהקיפו את בנ"י בלכתם במדבר. המוסלמים מהכפר הסמוך תמיד בררו מתי חל החג, כדי שהם יכינו את הסכך למכור לנו. היו להם בכפר הרבה עצים, הם הביאו לנו את הענפים על גבי גמלים עד לפתח בתינו ומכרו לנו אותם בזול. ביום השני של החג היינו מביאים למכובדי הקהילה והמשפחה שלנו (רב העיר, מנהל ביה"ס, סבא וסבתא, דודים) בקבוק יין משובח. כך היה נהוג אצלנו. המפגשים של המשפחה המורחבת בסוכה היו תמיד שמחים ובאווירה של אחדות. לא פלא שזה היה החג הכי אהוב עלי. באחד המפגשים בסוכה קרה לנו נס, כאשר אחד מבני הדוד שלי הדליק נר שנפל וגרם לשריפה. חוץ מזה שהסוכה נשרפה, אף אחד לא נפגע ברוך ה'.

העלייה לארץ

בשנת 1974 כשהייתי בת 24 הגעתי לביקור – טיול בארץ יחד עם אמי. כוונתי הייתה רק לבקר בארץ, אפילו קניתי כרטיס טיסה הלוך חזור. וכך בלי כל הכנה התאהבתי בישראל, התלהבתי והחלטתי להישאר פה. בטיסה לארץ שארכה כשלוש שעות התרגשתי מאד, לא תיארתי לעצמי שכך אתרגש. נחתנו בשדה התעופה בשעת צהרים מוקדמת של יום שישי ומיד נסענו לירושלים לביתם של סבא וסבתא שהתגעגעתי אליהם מאד. חיכו לנו בביתם גם כל האחים והאחיות של אמי אחרי שלוש עשרה שנה, היה זה מפגש מרגש עד דמעות. אחרי כמה שבועות אמי חזרה לאיראן ואני כאמור נשארתי בישראל. בתחילה גרתי בירושלים בביתם של סבי וסבתי. הריחוק מהוריי, מאחיי ואחיותיי היה קשה עבורי. גם ההסתגלות לחיים בארץ ולשפה העברית היו לאט לאט.

הקמת בית

לא חלף הרבה זמן מאז שהגעתי לארץ, ופגשתי את סבא דוד בבית של אחד מקרובי משפחה. עוד באותה שנה התחתנו. יום החתונה היה שמח במיוחד כי כל בני משפחתי הגיעו להשתתף בשמחתי גם הורי אחי ואחיותיי שהגיעו במיוחד מאיראן. בתחילה גרנו בדירה שכורה בתל אביב ליד הורי בעלי. אחרי שנה קנינו דירה בחולון, ומאז אנחנו גרים שם. נולדו לנו שתי בנות חמודות ויקרות הן היו חכמות וברוך ה' ממושמעות. חשוב היה לנו לגדל ולחנך אותם לאמונה ובטחון בה' כי זה הערך העיקרי שספגנו מהורינו. לדעתי זהו ערך שחשוב להקנות גם לילדים בדור הזה בנוסף ליושר, הגינות ואהבת ישראל.

המלחמות

הייתי בת 32 כאשר פרצה בארץ מלחמת שלום הגליל. פעם ראשונה בחיי שחוויתי מלחמה. אומנם לא גרנו קרוב לחזית אך התחושה הייתה קשה. חיילים רבים נלחמו במסירות נפש וגם הרבה נהרגו. בעלי היה בין הלוחמים והדאגה לשלומו הייתה רבה. הייתי מתקשרת למוקד של הצבא ומשם קישרו אותי איתו, רק שזה קרה מעט מאד. אחרי חודש ימים של תפילות הוא חזר הביתה ברוך ה' בריא ושלם. מעט שנים אחר כך פרצה מלחמת המפרץ ואז כל ישראל הייתה חזית. היה פחד ומתח רב מאיום הטילים ששלחו אלינו האיראנים. הם איימו לתקוף אותנו בנשק כימי. פיקוד העורף חילק לכל אזרחי הארץ מסכות מיוחדות להגנה מפני תקיפה כימית. אני זוכרת את התורים הארוכים בהם עמדו האנשים כדי לקבל את המסכות הללו. כולם הכינו בביתם חדר שנקרא חדר אטום. אטמנו בו את החלונות עם ניילון עבה מאוד וליד דלת החדר היה מוכן גם ניילון עבה וסרט דביק. כאשר הייתה אזעקה מיהרנו לחדר האטום ואטמנו בהם את פתח החדר. פחדתי מאד וכל הזמן התפללתי שתסתיים המלחמה. היום במלחמת "חרבות ברזל" אני מצד אחד במתח ודאגה, ומצד שני אני שמחה שסוף סוף ישראל נלחמת באויב אכזר שהכין את עצמו הרבה שנים כדי לחסל אותנו. התפילות שלנו חשובות מאד למען החטופים והחטופות, למען החיילים הגיבורים שלנו, למען עם ישראל ולמען הניצחון שלנו.

ולסיום

בילדותי חלמתי להצליח בחיים, וחלומי ברוך ה' התגשם. כיום אני חולמת ומתפללת שנכדיי ונכדותיי יתחתנו עם אנשים טובים ושיצליחו בחיים. וכמובן שהמלחמה תסתיים בקרוב בניצחון מוחלט שלנו.

הזוית האישית

אסתר: התוכנית של הקשר הרב דורי הייתה עבורי חוויה. הרעיון שלה ממש מקסים. שמחתי לשתף את שרה נכדתי היקרה בסיפורים נוסטלגיים על ילדותי. ישר כוח לכל מי שהעלה את הפרויקט הזה שמעשיר את הקשר בין הסבתא לדורות הבאים אחריה.

שרה: נהניתי לשמוע מסבתא סיפורים שלא הכרתי על חייה, וכך זכיתי להכיר אותה מזווית אחרת. התרגשתי מאוד שסבתא הגיעה למפגש בבית הספר. תהליך הכתיבה היה מהנה. כל מפגש התמקד בנושא אחר ובסוף כל הסיפורים התחברו לסיפור אחד.