מאגר סיפורי מורשת

שמי שיר בירנבאום ואני תלמידה בכתה ד' ברקת בבית הספר בארי, ראשון לציון. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מתעדת את הסיפור של סבתי, סופיה מאירוביץ, סבתי מצד אמי.

סבתי מספרת על הוריה

אביה, יחיאל זילברבלך ז"ל, נולד בעיר חלם אשר בפולין בתאריך 17.1.1932 ואמה, אלה זילברבלך, נולדה בתאריך  28.09.1937 באוקראינה בעיר ניפופטרובסק. בתאריך 01.09.1939, פרצה מלחמת העולם השנייה ורוסיה אפשרה לפתוח את הגבול עם פולין וכך חלק מהתושבים הפולנים עברו לרוסיה. משפחתו של אביה הגיעה לאוקראינה לעיר בשם ויניצה, שהיתה אז חלק בלתי נפרד מרוסיה.

כשהמלחמה הסתיימה בשנת 1945, הרוסים נתנו אפשרות לאזרחים הפולנים לחזור לפולין, אך משפחתה של אביה החליטה להישאר בויניצה ולא לחזור לפולין.

לאחר מספר שנים, בשנת 1956, הוריה של סבתי נפגשו במקרה במועדון ריקודים. היתה זו אהבה ממבט ראשון ואביה הציעה לאמה נישואין כבר אחרי שבועיים! וכעבור חודשיים הוריה של סבתי נישאו בבית בטקס צנוע אפילו ללא שמלת כלה.

בשנת 1957, אמה של סבתי, עזבה את משפחתה ונסעה עם אביה של סבתי ומשפחתו לפולין וגרו בעיר ורוצלב שזו העיר שסבתי נולדה בה.

בורוצלב סבתא סופי עם אמה, אלה ואביה, גרשון

כשהייתי בת תשעה חודשים הורי החליטו לעלות לארץ ישראל. הוריה של סבתי טסו לאיטליה ושהו שם במלון שמימנה הסוכנות היהודית במשך חודש ולאחר מכן טסו לארץ ישראל.

מסמך מהסוכנות היהודית עם פרטי משפחתה של סבתי, סופי

תעודת לידה מקורית של סבתא סופי

התמקמותינו בארץ ישראל

עד שהוריי סבתי הגיעו למנוחה ולנחלה הם עברו מספר תחנות. בתחילה גרו כחודש ימים בקריית גת לאחר מכן גרו בביתו של קרוב משפחה שדאג להם ביחד עם אשתו ופתחו את ליבם הרחב. בהמשך, העבירו את משפחה של סבתי למעברה בבת ים ורק לאחר שלוש שנים הוריי סבתי הצליחו לקנות דירה בשיכון סלע בעיר פתח תקווה.

ילדותי בארץ ישראל

בשנת 1963 כשסבתי היתה בת ארבע, היא הלכה לראשונה בחייה לגן. סבתי לא הכירה את השפה העברית כיוון שבבית דיברו איתה ברוסית והוריה לא למדו באולפן בשל הצורך להביא פרנסה הביתה. סבתי זוכרת עד היום את חוויותיה מתקופת הגן ואת הגננת חוה והעוזרת טובה. בגן לימדו אותה חשבון בעזרת אמצעי המחשה (תבניות ביצים שצבעו אותם) ואיתם למדו לספור, לחבר ולחסר. כבר אז הילדים למדו בקבוצות.

בגן הילדים עם הגננת חווה לומדים חשבון

בשכונה של סבתי היו שלושה בניינים ולהם היתה חצר משותפת. בשעות אחר הצהריים הילדים היו נפגשים ומשחקים ביחד מחניים, כדור עף, גוגואים, מחבואים, קפיצה בגומי, סבתא סורגת, חמש אבנים, גולות, כיבוש ארצות – משחק שהיו נוהגים לשחק בחורף כשהאדמה היתה רכה. כמו כן, היו מתקני משחקים וסבתי וחבריה הרבו לשחק בהם.

החגים בארץ ישראל

בחג הסוכות השכנים היו מקימים ביחד סוכה לכולם ובערב השכן היה מגיע ומברך על ארבעת המינים והילדים היו מביאים כיבוד ואוכלים, שותים ושרים יחדיו. בכיפור, דרי השכונה היו הולכים ביחד לבית הכנסת ובפורים היו מכינים משלוחי מנות אחד לשני. סבתי מספרת שיחסי השכנות היו מדהימים ונעימים. כולם היו כמו משפחה אחת גדולה. לא היתה גזענות בין אשכנזים לספרדים כפי שכיום מרבים לדבר על כך. היתה אחווה ואהבה גדולה.

תקופת בית הספר והלימודים

סבתי עלתה לכתה א' בבית הספר היסודי "נווה עוז". זה היה בית ספר קהילתי בו ההורים היו שותפים מלאים בכל המסיבות והחגים. בית הספר "נווה עוז"  אימץ את חטיבת גולני שהיו מגיעים לבית הספר מספר פעמים בשנה ולקחו חלק גם בטקסי בית הספר. לאחר שסבתי סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי, משפחתה עברה לראשון לציון ובתיכון סבתי למדה בגימנסיה הריאלית. מיד לאחר שסבתי סיימה את התיכון היא החליטה שהיא רוצה להיות מורה ולמדה בסמינר למורות בפתח תקווה – סמינר שיין.

חייה הבוגרים של סבתי

סבתי עסקה בתחום ההוראה 34 שנים. היא לימדה דורות רבים של תלמידים בתחילה לימדה את הדור הצעיר כ-18 שנים ולאחר מכן לימדה גם את הבוגרים יותר. סבתי היתה מורה למתמטיקה לצד היותה מחנכת כתה ובתשע השנים האחרונות במערכת החינוך היתה גם סגנית מנהלת.

תחביביה של סבתי

סבתי מאוד אוהבת ליצור. היא מציירת בשמן ומפסלת בחימר ואין לי ספק כי היא העבירה לי את אהבתה לאומנות מפני שאני מאוד אוהבת לצייר. בנוסף, אני מאוד אוהבת לטייל בעולם. לאחרונה חזרתי מטיול בדרום אמריקה ונהניתי מאוד.

יציאה לגמלאות

סבתי מספרת: "אני סבתא גאה מאוד. יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים. דורית, ביתי, היא אימא של שיר והביאה לי שלושה אוצרות, שירוש בת ה-10, דניאל בן 4 ויאיר בן שנה וחצי. הנכדים הם חלק בלתי נפרד ממני – הם אהבת חיי. לצערי, בתי הבכורה, עדי, גרה בפלורידה נשואה  עם שלושה ילדים ואני נוהגת לטוס אליהם פעם בשנה. בני הצעיר, טל, חי ביחד עם אשתו ושלושת ביניהם בלוס אנג'לס וגם אותם אני נוהגת לבקר פעם בשנה. מדי פעם גם הם באים לביקור בישראל.

אילן יוחסין 

מסר לדור הצעיר

"סודה של הצלחה טמונה בהשקעה" – על פי ההיסטוריה של משפחתי האהובה, ראינו כי הם עברו תלאות, עבדו קשה מאוד ובחריצות כדי להתקדם בחייהם. הם הגיעו לארץ חסרי כל ובעבודה קשה בנו בית ומשפחה לתפארת. אסור לשכוח לעולם כי המשפחה היא הכי חשובה וחייבים תמיד לכבד ולדאוג אחד לשני ולהרעיף אהבה.

שיר מאחלת לסבתא סופי

סבתא סופי מאחלת לשיר

הזוית האישית

שיר הנכדה: למדתי שהמשפחה שלי התחילה את מסעה ברוסיה והייתי המומה שסבתי אלה וסבי יחיאל ז"ל הגיעו חסרי כל לארץ, הצליחו להתקדם בכח הרצון ובחריצות רבה.

סופי הסבתא: שמחתי מאוד לקחת חלק בתכנית "הקשר הרב דורי". אני בעצמי עשיתי חקר וגיליתי הרבה פרטים שלא היו ידועים לי בעבר.