מאגר סיפורי מורשת

שמי רז'ל, או בשמי הידוע סבתא רחל. סבא שלי מהצד של אימא היה טורקי וסבתא שלי היתה אלג'ירית. הם נפגשו בתוניס והתחתנו. אבא שלי נולד ב"כיף" בגבול טריפולי. אך בגלל ששם התחילה מלחמה, משפחתו עברה לתוניס הבירה ושם הוא הכיר את אמי וככה בעצם התחיל סיפור חיי.

נולדתי בתוניס הבירה בשנת 1949 כילדה רביעית (מתוך שבעה ילדים) למשפחה עשירה מאוד. לאבא שלי היה מפעל ענק של נעליים עם 40 עובדים, ואימא שלי היתה אומנותית מאוד ומקצועה בתוניס היה רוקמת ורפדית. בתוניס, מקצוע זה היה מכובד מאוד מאחר והיא היתה מרפדת מזרנים לחתן וכלה. זו הייתה גם מצווה מרגשת מאוד וגם דרך להתפרנס.

גרנו בבית של סבתא שלי, שקראו לה ללה (שם האלוהים). הבית היה בסגנון ערבי עם חצר גדולה ושבעה חדרים קטנים כשכל חדר הוא בית בפני עצמו. לאמא שלי היו שבעה אחים: ארבע בנות ושלושה אחים. כל בת שהתחתנה קיבלה חדר, והבנים גרו בבתים מודרניים יותר מחוץ למבנה.

סבתא שלי היתה טבחית מעולה! אני זוכרת את הרולדה הכי טעימה בעולם עם הביצים הקשות ממולאת בבשר טחון, קשור בחוט, אותו בישלה בסיר אבן שנקרא טאג'ין עם כף מעץ, והכל בושל על גחלים (למתקן הגחלים קראו קנון). מאוד אהבתי לראות את סבתא שלי מבשלת בהמון אהבה והמון סובלנות, ולמדתי ממנה רבות.

חיינו תשעה נפשות בחדר קטן (שבעה אחים, אמא ואבא). היתה לנו מיטה ענקית שבנינו משני מוטות מעץ שקראו להם "חמורים", ועליהם פרסנו עצים כדי לתמוך את המזרן הענק שאמא שלי תפרה. המיטה היתה בגובה שולחן, כך שמתחתיה יכולנו לשים ארגזים עם נעליים, בגדים ומזון. זה שימש כארון לכל דבר.

על חצי מהמיטה ישנו הבנים ועל החצי השני הבנות. ישנו ראש לרגליים, מה שהיה חוויה מצחיקה. בקצה המיטה ליד הבנות ישנה אמא, ובצד השני של הבנים ישן אבא. היה וילון הפרדה בין הבנים לבנות, ואסור היה לפתוח אותו בלילה.

שירותי הבית היו מחוץ למבנה והם היו משותפים. לא היתה מקלחת בבית, אז היינו הולכים לחמאם בעיר פעם בשבוע ושם מתקלחים. ליד השירותים היתה לנו באר גדולה שנקראה "ביר", ממנה השתמשנו במים לניקיון הבית והחצר. באר המים הנקיים לשתיה היה רק למשפחות בודדות.

לא היה לנו ברז מים בבית, אלא ברז ראשי בשוק שממנו היינו ממלאים ג'ארה של המשפחה. ברז זה היה רחוק מאוד, וסחיבת הג'ארה היתה כבדה. אני זוכרת שאיש אחד היה עובר ומוכר מים. את המים הוא אחסן בנוד עור של עז, ואנשים היו קונים ממנו מים.

בחצר הבית ליד הכניסה היה לנו ארון קיר עשוי מאבן. יום אחד, ממש לפני פסח, אמא שלי ניקתה את הארון ותוך כדי ניקיון נפער בור ונפלה לתוכו אבן. האבן פגעה במים שהיו בקרקעית ואז גילינו שיש עוד באר ענקית שנקראה מאג'ין מתחת לארון. שלשלנו לתוכה דלי ומילאנו אותו, ולשמחתנו המים היו נקיים ומתוקים.

ברחוב המרכזי ליד הבית שלנו היתה כנסיה איטלקית ענקית ומפוארת, שבה היו שתי נזירות חמודות: ממר ומסור. בגלל המלחמה היה קשה לקנות אוכל. פעם בשבוע הנזירות היו באות לאמא שלי הביתה, סוחבות שק ענק עם מלא דברים טעימים. זו היתה חוויה לא רגילה ומלווה בהתרגשות גדולה, כי כל פעם קיבלנו ממתקים ודברים טעימים לאכול. כשפרצה המלחמה, סגרו את הכנסיה עם עצים וגירשו את כל האיטלקים מתוניס. היינו עצובים מאוד.

כשהייתי ילדה, לא היו לי חברות. מאוד אהבתי להתחבר לאנשים מבוגרים ממני כי מהם למדתי הכי הרבה. היתה לנו שכנה שאורגת שטיחים, שכן איטלקי שהיה קונדיטור ומעשן נקניקים, שכן שהיה מכין בירה מחיטה ושכן נגר. אני בתור ילדה מאוד הייתי צמודה לשכנים המבוגרים כדי ללמוד מהם. הם היו מכל מיני מדינות. למדתי מהם איטלקית, לדינית, צרפתית ובעיקר את השפה הערבית שאני מאוד אהבתי.

כל יום אחרי בית הספר ישבתי ליד אמא שלי החכמה והחמה, וצפיתי בה כשהיא תפרה מזרנים לכל הכלות היפות שבאו אלינו הביתה. כך למדתי שפות, מנהגים ומאכלים. זה היה ממש קיבוץ גלויות אחד גדול אבל היה שמח. זכיתי לטעום מאכלים וללמוד שפות רבות. זו היתה ילדות אחרת ושמחה.

בבית של סבתא שלי היה קיר אחד משותף לבית כנסת אותו בנה סבא שלי, חיים חייט. כשסבא שלי נפטר, סבתא לקחה את הפיקוד על החגים. היא היתה קוראת לשמאי של בית הכנסת והוא היה צובע חצי קיר בתכלת וחצי קיר בלבן, סימן לכך שזהו בית יהודי. השמאי גם בנה לה את הסוכה. אי אפשר לשכוח איך הם בנו את הסוכה מזרדים ומעלים של תמרים. סבתא היתה עושה את הכניסה בצורת קשת, ותמיד היה שולחן ערוך עם מטעמים טעימים מאוד. למשל דלעת מתובלת, עלי מנגלד, שבעה מינים וכסא של אליהו הנביא.

סבתא שלי היתה פועלת תמיד לפי ההלכות. היא לא היתה מלומדת אבל איכשהוא תמיד ידעה מה לעשות לפני השחיטה. למשל לפני שלקחה את התרנגולת לשחיטה היא בדקה שאין כנף שבורה ושאין סימן כחול, וכך היתה יודעת שהיא כשרה. כל חג של סבתא חקוק לי בזיכרון, ואני נזכרת במנות שהיא היתה מבשלת. הטעם עדיין חקוק לי בלשון.

בראש השנה הייתי צמודה אליה. ישבנו יחד כל הלילה בבית הכנסת, ואז היינו הולכות אליה הביתה וחוגגות כמו שלא חגגנו מעולם.

ופתאום הכל התהפך. תהליך הקושי התחיל כאשר אבא שלי נלקח לעבודות כפייה בגלל שהיה איש חזק ובריא. אמא שלי חיפשה עבודה נוספת והחלה לעבוד בבית ספר יהודי ששמו אליאנס בתור מבשלת, ואחר הצהריים היתה מנקה את הכיתות. אני הייתי צמודה אליה בכיתות, מרוקנת את הפחים ועוזרת בכל מה שצריך.

כשהייתי בת שמונה, היו לוקחים את כל הבנות לחופש של חודשיים לישון בבקתות על חוף הים. אבא שלי היה מאוד חולה אחרי המלחמה, ואמא שלי היתה אחרי לידה, אז הם לא היו יכולים לבוא לבקר אותי. כל הילדים האחרים שהיו איתי בקייטנה, ההורים שלהם היו באים בשבת לבקר ומביאים להם ממתקים ומתנות, אבל אליי אף אחד לא בא. הייתי עצובה מבפנים.

בחוף הים עבר מוכר קסטות ("פריגולו" בתוניסאית), וכל הילדים היו קונים, והמורה היתה יושבת איתם לאכול, אבל לי לא היה מי שייקנה לי. המורה שידעה שאני לבד ואין לי מבקרים לא חשבה עליי. בתוך תוכי הייתי עצובה מאוד, אבל מצאתי לעצמי פתרון ובניתי ארמון עם צדפים. אחרי שכולם נהנו מהפריגולו שלהם, הם באו לראות את הארמון שלי וכולם קינאו ורצו לבנות כמו שלי, אבל לא הצליחו. הרגשתי מנצחת! הפריגולו נגמר, אבל אני נשארתי עם הארמון שלי.

כשחזרנו מהקייטנה, גילינו שבכל בתי הספר החליטו להוציא את התורה ולהכניס את הקוראן. הרבנים לא ויתרו והתחילו ללמד אותנו תורה בשקט, בלי שאף אחד יידע, בחדר שנקרא "כותב". הבנים והבנות למדו בסתר תורה. אני מאוד אהבתי את סיפורי התנ"ך וגם את השפה הערבית, אז היה לי קל ללמוד את הקוראן. הייתי היהודיה היחידה בת 12 בבית הספר שידעה את הקוראן בעל פה! מבחינתי זה היה הישג, כי לא הבנתי את המשמעות.

בזכות זה שהייתי ילדה ממושמעת, טובת לב וחכמה מאוד, מנהלת בית הספר אהבה אותי. היא באה לאמא שלי ואמרה לה שמעכשיו יקראו לי רשידה במקום רחל ושאני אתאסלם. אמא שלי נבהלה מאוד מבפנים אבל לא הראתה לה, ואמרה לה: למה לא? כולנו בני אדם ואחים אנחנו.

בסוף יום העבודה, אימא סיפרה לאבא שלי והוא נבהל מאוד. הם הלכו לרב וסיפרו לו. הרב פסק שכל אחד מהם יקח חיתול של תינוק וישים שם בגדי החלפה, וכולם ייפגשו למחרת ליד החמאם, שם תחכה להם עגלה וסוס שייקח אותם לנמל. שם תהיה אוניית דייגים שמישהו יעלה אותם לבטן האונייה. כך היה. אמא דאגה שכולנו נכין את מעט הבגדים שהיו לנו, ושמה קצת אוכל בחיתול. אמא אמרה לנו שאנחנו יוצאים לטייל, אבל אסור לספר לאף אחד כי זו הפתעה, אז כולנו התרגשנו וחיכינו לבוקר שיגיע.

בנמל, ראיתי את אוניית הדייגים הכי מכוערת שראיתי מימיי. שם הכניסו אותנו לבטן האונייה והתחלנו במסע המפרך. האונייה הרעועה הזו חצתה את "למר דה לו" (ים האריה), ים סוער שמעט אנשים מצליחים לחצות אותו. האונייה טלטלה מצד לצד, והחוויה היתה נוראית, אבל ידענו שמשהו קורה ולא בכינו לאמא או לאבא כי ראינו שהיה להם קשה. בנס משמיים ניצלנו מטביעה. בסוף המסע, כשכולנו חבולים ועם תחושת בחילה בלתי נגמרת, יצאנו החוצה וגילינו שהגענו למרסיי שבצרפת.

העלו אותנו על מכונית גדולה כמו מכונית צבא, שהיה האוטובוס. נסענו למחנה גדול שבו שמו את כל היהודים שמבריחים לארץ. במחנה הגדול היינו חצי שנה. הכרנו לא מעט אנשים והתחברתי להרבה ילדים. לאמא שלי נתנו תלושים כמספר הילדים, ועם זה קנינו לחם וירקות. היה רעב גדול, אבל בגלל שאמא שלי היתה חזקה מאוד, היא דאגה שתמיד תהיה שמחה ברקע.

אחרי חצי שנה, לקחו אותנו לנמל ושם עלינו על אונייה ענקית מפוארת שנקראה מרינה. נפעמתי מיופייה. היתה חגיגה לא רגילה עם מוזיקה, מופעים ואוכל טעים. החדרים היו ממש קטנים, וכולנו ישנו על מיטות ברזל, אבל לא היה אכפת לנו שלא נוח בשינה. היינו מאושרים ממש, כי היינו בדרך לפסלטינה, לירושלים!

עלינו לארץ בחודש אפריל 1962 כשהייתי בת 13. בסיום המסע הורידו אותנו בחיפה, שם הגיע אוטובוס ולקח אותנו למדבר הנגב (היום העיר נקראת באר שבע). במדבר היו חולות והרים ענקיים, ובדואים עם גמלים ועזים. הרגשנו בבית. אמא ואבא נבהלו ודרשו שנגיע לירושלים, אבל נאמר להם להתרגל, ואז ייקחו אותם לירושלים.

נתנו לנו דירה בבניין שלא היה גמור. היו חולות על הרצפה, בלי ריצוף, ותוך כדי היו פועלים ערבים שהמשיכו את הבניה. היה ייאוש גדול. לא היו חנויות ולא היתה מכולת. כדי לקנות אוכל, היינו צריכים לקחת אוטובוס מספר 7 שלקח לו שעה להגיע לשוק לקנות בצלים, עגבניות ולחם.

בגלל הזכרונות הקשים של המלחמה ובגלל הייאוש הגדול, אבא שלי התמכר לשתיה חריפה. למרות שהוא עבד במכבסה בארץ, הוא היה קונה שתיה חריפה ומשתכר במקום לפרנס את ילדיו ואשתו. אמא שלי עבדה בבית ספר וגם כיבסה לאישה עם 10 ילדים שהיתה חולת לב.

אחת השכנות שלנו נסעה לטייל באשקלון ופגשה את דוד שלי, וסיפרה לו שאנחנו גרים בבאר שבע. אבא של בעלי (ה"דוד") עלה עם משפחתו לארץ בשנת 1952 ושם אותם באשקלון בתוך אוהל שנקרא "גיטון". כשהייתי בתוניס, הדוד לקח אותי לבית החולים כשהייתי חולה, ואמר לאמא שלי שאם אבריא, אתחתן עם בנו. הדוד תמיד קובע במשפחה, וכשהגעתי לגיל 13 ובעלי אלי היה חייל, התאהבנו ממבט ראשון.

הדוד ואשתו הגיעו אלינו, והוחלט שנחגוג את ליל הסדר ביחד. כשהגעתי לליל הסדר, הייתי בת 13 ובעלי אלי היה חייל והתאהבנו במבט ראשון. הדוד שלי אמר: "רחל לא חוזרת אתכם, היא נשארת כאן". לאבא שלי לא היתה ברירה כי הדוד קובע.

גרתי איתם באוהל, ואחר כך עברנו לבית קרקע עם חצר גדולה. בזמן שבעלי היה בצרפת, נכנסתי להריון. כשחמתי שמה לב לבטן הגדלה, היא החזירה אותי להוריי, שהיו מאוד כועסים. גרתי אצל סבתא שלי רחל. יום אחד גיליתי מכתב מבעלי בצרפת, ושלחתי לו מכתב. הוא חזר לארץ ואמר שהוא האבא. הרב חיתן אותנו.

נולד לי ילד שנפטר בגיל 41 יום. אחרי מקרה זה, תמיד רציתי בן. בגיל 16 נולדה לי הבת הראשונה, אורנה (טיטה), ובגיל 19 הבת השניה, טלי (סלמה). לא ויתרתי, רציתי בן. בגיל 20 נולד הבן גילי, ובגיל 22 נולדה עינת (נני), אמא של יניב. בגיל 35 נולדה הילדה הקטנה לירון.

בעלי לא פרנס ולא היה בבית, אז עבדתי בניקיון בתים כדי לפרנס את הילדים. עבדתי גם בהיריון וגם כשהייתי חולה. כשבעלי חלה בסרטן, הייתי צריכה לפרנס את הבית ולטפל בו. אחרי שהוא נפטר, הבנק לקח את הבית.

שכרתי מחסן קטן על כביש ראשי והתחלתי לבשל בו. למדתי את ההלכות וקיבלתי תעודת כשרות. בישלתי באירועים רבים והצלחתי בזכות השלט הגדול שהציבו על הגג. הכנתי אירועים לשגרירים ולנשיאים רבים.

מתוך אירוע ערב לאדינו עם יצחק נבון

הצלחתי להקים משפחה לתפארת עם ילדים ונכדים מוצלחים. למדתי לא לוותר, והיום אני חיה בשדרות, מודה על כל יום וממשיכה לחיות באושר.

הזוית האישית

יניב הנכד המתעד: זה מאוד מעניין הקשר בין הנכד לסבתא להכיר לעומק עוד יותר. זאת חוויה מעצימה מאוד. אני מאחל לסבתא בריאות, אושר וגם קשיים לפעמים כי עוזר להתגבר. חברות ושמחה.

סבתא רחל: אני מאחלת ליניב שימשיך לגדול בדרך בה הוא גודל, באהבה שהוא מקבל, באצילות שיש לו, באומנות ובאהבה לזולת שאין לה גבול ובנתינה וההתחשבות שלו כלפי האחר. קיבלתי את יניב במתנה ואני גאה בו מאוד.