מאגר סיפורי מורשת

שמי אריקה גולדברג, נולדתי בצ'רנוביץ בשנת 1951.

צ'רנוביץ – עיר מיוחדת, צ'רנוביץ הייתה למשך כמעט מאתיים שנה בירת חבל בוקובינה תחת שלטון אוסטרי ואחר כך רומני. עיר מחוז בצפון בוקובינה, כיום באוקראינה, השוכנת על גדת הנהר פרוט, דרום – מערב אוקראינה.

ההורים שלי מרומניה: אימא איידה נולדה בליפקנה (רומניה) ואבא מיכאל נולדת בקישנב (רומניה). בזמן מלחמת העולם השנייה ההורים שלי איבדו את רוב משפחתם בשואה. הם עברו תקופה קשה במחנות של הנאצים. הצבא האדום שיחרר אותם מהמחנות. יצאו משם כמו כולם ללא בגדים ואוכל. חזרו לבתים שלהם בתקווה לגלות מידע על קרובי המשפחה שאולי נשארו בחיים ובתקווה שימצאו מקום מגורים. אבל הכל היה הרוס ואחרי זה התקבלה ההחלטה שהם נאלצים לעלות לצ'רנוביץ ולהמשיך לגור ולהתפרנס שם. כי לפי שמועות אמרו שיש שם מקום מגורים ועבודות.

ילדות והתבגרות

בעיר צ'רנוביץ רוב האכלוסיה הייתה יהודית. רובם היו אנשים שהשתחררו מגטאות ומחנות וזה גרם לאנטישמיות חזקה באוקראינה.

בבית הספר למדתי ספרות ולשון של השפות: רוסית, אוקראינית ואנגלית.

בבית דיברתי אידיש וקצת רומנית. רוב המורים היו יהודים והם לימדו ממש טוב. גם רוב חברותי וחברי היו יהודים. זיווה היא הייתה החברה הכי טובה שלי. ההורים שלה גם מרומניה מאותה העיר איפה שאימא שלי נולדה וגרה עד למלחמה. ההורים שלה היו מדריכים בצופים ומורי עברית בבית ספר איפה שאימא שלי גם למדה.

בסיומו של בית ספרי אני וחברי לא יכולנו להתקבל לשום אוניברסיטה כדי להמשיך ללמוד ולקבל מקצוע, בגלל שאנחנו יהודים. וזו בעיקר הסיבה שהיינו נאלצים לעזוב את משפחתינו ואת מקום מגורינו ולנסוע למדינות אחרות עם פחות אנטישמיות.

אני ועוד כמה חברות החלטנו לנסוע לרוסיה. גרנו בעיר ורוניז'. שדי קרובה למוסקבה הבירה. שם התקבלנו יחסית בקלות לאוניברסיטה עקב בגרויות טובות. אני בחרתי ללמוד כימיה ופיזיקה. אהבתי את זה והייתי חזקה בתחום. בסיום אוניברסיטה קיבלתי תעודה תואר שני. שזה נתן לי אפשרות לעבוד כמורה לפיזיקה וכימיה בבית ספר או להיות מדענית של ייצור תרופות חדשות למחלות של אדם. בסוף בחרתי באפשרות השנייה והתחלתי לעבוד במכון חקירה וייצור תרופות.

יצירת משפחה

במשך הזמן הכרתי את בעלי רומן גולדנברג שגר עם משפחתו בעיר ורוניז': אבא אימא ושני אחיו. אביו הרש גם נולד ברומניה באותה העיר איפה שגרה אימא שלי איידה וההורים של זיווה.

בשנת 1940 האזור הדרום מזרחי של רומניה שקרו לו בסרביה עבר חלק לאוקראינה וחלק למולדובה, עקב הסכם בין השלטונות של רוסיה ורומניה. מאז כל האכלוסיית הרומנים ויהודים שגרו באזור הזה נאלצו ללמוד שפה חדשה: הרוסית ולשמור על כל חוקי וכללי רוסיה החדשים.

בפחות משנה, ביוני 1941 אחרי השינוי פרצה מלחמת עולם השנייה. הנאצים פלשו והשלטון הרומני הצטרף ונתן תמיכה. אימא שלי ומשפחתה בעקבות המלחמה נשלחה למחנה ועברו למחנה אחר ואחר ועוד. בדרך חלק מהמשפחה נרצחו. אבא של רומן הרש גולדנברג התחייב להתגייס לצבא הרוסי עקב גילו ה-21, המשפחה שלו נרצחה גם בגטאות ובמחנות השמדה, הוא לא ידע את זה.

אחרי סיום המלחמה הוא התחיל לחפש את משפחתו דרך ארגון "צלב אדום". צלב אדום הוא ארגון בין לאומי שעוזר לפצועים במלחמות, רעידות אדמה, אסונות וחיפוש נעדרים בכל כדור הארץ. בשנת 1965 הצליח למצוא את הדוד שלו בעיר צ'רנוביץ, שזה בעצב אביו של זיווה.

הסתבר שהוא אחיין של אביו של זיווה וחבר של אימא שלי מילדות. אחרי התכתבות של כמה חודשים, הוא הגיע בתור אורח לצ'רנוביץ לפגישה. ההורים של זיווה ארגנו ארוחת צהריים לכבודו והזמינו את אימא שלי, במסיבה הרש גולדנברג גילה שכל משפחתו נרצחה בשואה.

בארוחה הוא סיפר על משפחתו והביא הרבה תמונות.

משפחת בעלי

אני וזיווה היינו כבר בנות 14 ושמענו את כל הסיפור וגם ראינו את התמונות, וככה אני ראיתי את בנו רומן ואת אחים שלו.

כשלא התקבלתי לאוניברסיטה באוקראינה בגלל אנטישמיות החלטתי לנסוע לעיר ורוניז', שם התקבלתי ללימודים והכרתי את משפחתו של הרש גולדנברג: אישתו בניו והוא. ככה התחלתי מידי פעם לבקר אותם כשהם הזמינו אותי לחגים, והתחלתי להיות חברה של רומן. לקראת סיום האוניברסיטה התחתנו ובנינו משפחה. נולדו לנו ילדים, בת בכורה מילה (אימא של נכדתי האהובה איילה) ובן קטן דימה.

ככה גרנו, עבדנו, ולמדנו בעיר ורוניז' עד שנת 1990.

מילה ודימה כילדים קטנים

העלייה לארץ ישראל וההסתגלות לחיים בארץ

בשנת 1985 השלטון הרוסי החליט לתת אישור ליהודים לעלות לארץ ישראל. לפני כך היה אי אפשר לבצע זאת. אז עשינו ישיבה משפחתית והחלטנו לעלות לישראל, אבל לא יכלנו לעלות ביחד כולם אז התפצלנו. אחותי עם משפחתה שהיא בנתה היו ראשונים. אני ומשפחתי שאני בניתי וההורים שלי הגענו אחרי חצי שנה. וההורים של רומן שנה אחרינו.

עברנו לגור באשדוד, במקום שאני גרה היום. ההורים גרו איתנו ואחותי קרוב. במשך הזמן למדנו עברית והילדים שלנו הלכו לביתי ספר. אחרי כמה זמן כולנו מצאנו עבודה וההורים היו בבית כפנסיונרים. החלטנו לעבור לאשדוד בגלל: שמאוד אהבנו את העיר והיא אחת הערים היפות בעניינו, ים, הרבה פארקים, הרבה ירוק והכל חדש.

מהתחלה היה לנו מאוד קשה: לא ידענו  לדבר בשפה, אין עבודה, אין משכורת, אצל אבא שלי גילו סרטן, הוא היה צריך לעבור ניתוח קשה מאוד. אימא שלי הייתה עם עיוורון בעין אחת, בעלי מצא עבודה בבנייה כל יום כל היום ואני נאלצתי לטפל בהורים, ילדים, ללמוד עברית ולחפש עבודה.

לא הצלחתי למצוא עבודה לפי התואר שרכשתי. אז, נאלצתי לעבוד בכל מיני מקומות למשל: כל יום לעבוד בפרדס אחרי לימודי העברית באולפן, פעמיים בשבוע הלכתי לנקות בית-כנסת, כמה פעמים בשבוע הלכתי לנקות בתים, ועבדתי בגן ילדים כעוזרת של גננות.

בין ובין רצתי עם ההורים לרופאים ולבתי חולים ובמקביל שלחתי קורות חיים שלי להרבה מקומות כדי לחפש עבודה לפי מקצוע. רק אחרי שלוש וחצי שנים הצלחתי להתקבל למפעל טבע (TEVA) באשדוד ככימאית במעבדה. התפטרתי מהעבודות הלא מקצועיות. נכנסתי לצוות חדש, נאלצתי ללמוד חוקים חדשים, מכשירים חדשים, לבנות מערכות יחסים עם הקולגות. בסופו של דבר הצלחתי להתקדם, ההנהלה והצוות התחילו להעריך אותי, קיבלתי אחריות על הרבה נושאים והייתי מקודמת.

במעבדה במפעל תרופות

הילדים שלנו המשיכו ללמוד ולהתקדם, התרגלו למאכלים ולחגים הישראלים, מצאנו חברים חדשים, נפגשנו עם חברים שעלו גם מצ'רנוביץ וממשיכים להיפגש כל שנה בפארק הלאומי של רמת גן בחודש מאי. אחרי שהילדים שלי סיימו בית ספר התגייסו לצבא לחיל הים. דימה עשה שירות צבאי על ספינה צבאית. ומילה עשתה תפקיד בכיר "בבור" בקרייה.

מילה הבת של אריקה בצבא

אחרי שחרור צבאי

הבן שלי דימה הלך ללמוד קשר ציבורי באוניברסיטת תל אביב. עבד בכל מיני חברות, עשה הרבה קורסים לפיתוח המקצוע שלו. באיזשהו שלב שלחו אותו לעבוד בארצות הברית. הוא עבד וגר בעיר דנוור בקלורדו במשך חמש שנים. בזמן זה הוא טייל בהרבה מקומות, נהנה וברור שבא לבקר.

הבת שלי מילה התחילה ללמוד בטכניון בחיפה הנדסה, אלקטרוניקה, ומחשבים. הלימודים היו קשים ומאתגרים. אחרי סיום תואר ראשון היא החליטה להחליף מקצוע ועקב ההחלטה שלה היא התקבלה להמשך הלימודים באוניברסיטת תל אביב. המקצוע שהיא בחרה זה הנדסה רפואית ופיזיוטרפיה. במקביל היא עבדה בשביל לשלם ללימודים. בהמשך היא סיימה גם תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון. עכשיו היא עובדת כפיזיותרפיסטית רצפת אגן, משתתפת במחקר בתחום זה, מעבירה הרצאות בקורסים מקצועיים.

יש למילה שני ילדים, הנכדים שלי: איילה הבכורה ואביתר הקטן. הם גרים בבית חשמונאי ולומדים בבית ספר שדות איילון ודרור. לעומת דימה שאין לו ילדים אבל הוא משקיע באחיינים שלו. והוא גר קרוב אליהם ובא לבקר לפעמים.

המשפחה של מילה

טיול שלנו בחו"ל

הזוית האישית

אריקה: היתה חוויה יוצאת מן הכלל לספר את סיפורי לנכדתי ולראות כמה היא מקשיבה ומתעניינת.