מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, נינה, נולדה בשנת 1956 בברית המועצות – אזרבייג'ן. היא עלתה לישראל בשנת 1990 עם אבא שלי וסבא שלי.

סבתא וסבא שלי החליטו לעלות לישראל כי באזרבייג'ן הייתה מלחמה והיה לא בטוח להישאר בבקו. ההחלטה הזו הייתה קשה אבל היה לא בטוח להישאר שם. לכן הם החליטו לעלות לארץ. כל התהליך של עלייה לארץ היה קשה ומסובך כי הם רצו לעלות ממדינה קומוניסטית למדינה עוינת. היה צריך לאסוף הרבה מאוד מסמכים כדי שהסוכנות היהודית תאשר עלייה לארץ, כל התהליך לקח בערך שנתיים. בתקופה הזו הם חיו בפחד רב שיגלו שהם רוצים לעלות לארץ, אם היו מגלים לפני הזמן אז היו מפטרים מהעבודה.

לאחר קבלת האישור לעלות לארץ החלו בהכנות לעלייה. קודם כל היה צריך לשלוח את כל חפציהם בקונטיינרים לארץ. המשימה הזאת לא הייתה פשוטה, הייתה מכולה אחת קטנה אליה היה אפשר להעמיס דברים, לא את כל הדברים היה אפשר לקחת. הממשלה הסובייטית בדקה בקפדנות את הדברים שסבא וסבתא רצו להוציא, והיו דברים שנאלצו להשאיר מאחור כמו אוסף בולים גדול מאוד של סבא שלי, הרבה ספרים מהספרייה של סבא שלי.

לאחר שליחת החפצים לארץ הם נשארו בבית ריק וכל מה שהיה להם זה שתי מזוודות עם בגדים. לאחר שלושה חודשים נוספים של המתנה קיבלו סבא וסבתא כרטיסים לבוקרשט,  משם היו אמורים להגיע לארץ.

הם אספו את המזוודות וטסו למוסקבה, עיר הבירה של ברית המועצות. רק משדות תעופה במוסקבה היה אפשר לטוס לחול.

לאחר הגעה למוסקבה חיכו סבא וסבתא וכמובן אבא שלי, 12 שעות לטיסה לבוקרשט, משימה לא פשוטה עבור מבוגרים שלא לדבר על ילדים. לאחר כ-12 שעות סוף סוף הגיע המטוס לבוקרשט, הם חשבו שכל הקושי של הגעה לארץ נגמר, אבל לא כך זה היה.

לאחר ההגעה לבוקרשט גילו שאין מטוס לארץ, ונאמר להם שברגע שיהיה מטוס מסובסד על ידי מישהו, שלא היה להם ברור על ידי מי, הם יאלצו לחכות כמה שצריך. הם לא היו לבד, כמוהם היו עוד 50 משפחות של יהודים מברית המועצות שרצו לעלות לארץ.

לאחר יום, בלי אוכל ושתייה בטרנזיט של בוקרשט, הגיעה הבשורה! מטוס של אל על עם יהודים מצרפת ששילמו מכיסם ביחד עם הסוכנות היהודית כדי לאפשר ליהודים מברית המועצות לעלות לארץ. על כך סבתא שלי ואבא שלי יהיו אסירי תודה עד סוף ימיהם.

כשהגיע המטוס והם עלו עליו כל היהודים שרו להם "הבאנו שלום עליכם", חילקו דגלי ישראל, אוכל ושתיה. בהגעה לארץ, בנתב"ג, עברו תהליך של קליטה, קיבלו תעודת עולה, ומונית לכל יעד שיבחרו בארץ.

הם הגיעו לעיר באר שבע כי כבר היו פה קרובי משפחה שאירחו אותם, עד למציאת דירה לשכור. בנוסף,  אמרו להם כי בדרום הארץ בפריפריה יותר קל למצוא עבודה. בהתחלה היה קשה כי לא ידעו את השפה ולא הייתה עבודה.

סבא שלי וסבתא שלי הלכו לאולפן ללמוד עברית ולאחר מכן קורסים לרופאים, לסבתא שלי, כדי לקבל רשיון לעבוד בארץ כרופאה, וקורסים להסבה למהנדסים לסבא שלי.

במקביל החלה מלחמת המפרץ שבנוסף לבעיות קליטה היו גם אזעקות, להסתובב עם מסכות גז, לשבת בחדרים אטומים – כל זה לא הוסיף אך הם לא נשברו.

את העבודה בתור רופאה סבתא לא קיבלה ישר, אלא הייתה צריכה לקחת קורסים, כדי ללכת למבחן ארצי כדי לקבל רשיון לעבודה. אחרי זה היא עבדה במגן דוד אדום בבנק הדם. גם סבא לקח קורסים מחברת ברן ובסוף בקורס, פרויקט במפעלי ים המלח והתקבל לעבודה באותו חברה.

לאבא שלי היה קשה גם כי הוא לא ידע את השפה. הוא היה בכיתה ד אבל הוא מהר למד את העברית ואחרי זה קיבל ציונים טובים מאוד (80-85).

בסוף סבתא שלי אומרת שיחד עם כל הקשיים והבעיות עלייה לארץ היה הדבר הכי טוב ונכון שעשו בחייהם!!!!

הזוית האישית

מייקל: זו הייתה חוויה מאוד מרגשת לשמוע את הסיפור של סבתא שלי, למדתי הרבה על העקשנות שלהם שלא ויתרו קודם לעלות לארץ, ואחרי זה לא ויתרו כדי לבנות את החיים שלהם פה.