מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

נולדתי בתאריך: 12/11/1955 בטורקמניסטן, בעיר יולוטן.

אימא שלי, בתיה בצלאל יקותיאל נולדה באפגניסטן ואבא שלי, יוסף יקותיאל, נולד באוזבקיסטן.

את אבא שלי רצו לאסלם (להפוך אותו למוסלמי) הוא היה בן 17 והוא ברח מהמרתף שבו כלאו אותו המוסלמים. הוא ידע שיש לו בן דוד בטורקמניסטן והוא ברח לשם (מכיוון שהוריו עשו דרך לארץ סבתא שלי הגיעה לארץ וקבורה בירושלים וסבא שלי מת בפרס וקבור שם).

כשאבי הגיע לטורקמניסטן הייתה פלישת קומוניסטים והם סגרו את המעברים בין המדינות.

אימא שלי הייתה בת לסוחרים שעוברים בין המדינות ומוכרים דברים, ואבא של אימא שלי היה הרב הראשי של אפגניסטן.

כשהקומוניסטים סגרו את כל הגבולות, משפחתי נשארה בטורקמניסטן ומשם לקחו את סבא שלי מצד אימא לסיביר והרגו אותו שם. על הקבר של סבתי כתוב: "אשת רופא מלך בוכרה".

סבא שלמה בצעירותו

העלייה לארץ

עלינו לארץ מטורקמניסטן בתאריך 19/6/1991.

עלינו אני, אשתי טניה, ושתי בנות קטנות: אתי ודנה. אתי הייתה בת שבע כשעלינו ודנה הייתה בת כמעט ארבע. הדרך הייתה מאוד קשה ישבנו וחיכינו למטוס שלושה ימים בהונגריה אחרי דרך מטורקמניסטן למוסקבה ואחר כך ממוסקבה להונגריה, מאלב. ישנו במחנה ישן של הצבא הרוסי בהונגריה, היו שומרים עלינו כאילו אנחנו בכלא.

מהונגריה טסנו לתל אביב.

הייתה שמחה שהגענו בשלום למדינה שלנו, ידענו שזאת המדינה שלנו, אבל לא היה לנו שום מושג או מידע איך חיים בארץ הזאת. בהתחלה בגלל שלא היו הרבה דירות להשכרה גרנו אצל הדוד שלנו ואחרי חודשיים מצאנו דירה בפתח תקווה. גרנו שם, ואחרי שמונה חודשים הגיעה אחותה הקטנה של טניה, אשתי עם שלושה ילדים ואח שלי שהוא גם בעלה. גרנו שם ביחד שנה וחצי עד שעברנו לחולון.

בחולון גרנו ביחד בדירה קטנה של שלושה חדרים בגודל של 44 מטר. היה קשה עד שלמדנו להסתדר. בבית היו לנו חמישה ילדים קטנים שהיינו צריכים לטפל בהם, גם ללמוד עברית וללכת לאולפן וגם לעבוד. כשהגענו לחולון עבדנו בכל העבודות שהיו זמינות לנו, אשתי עבדה בהנהלת חשבונות במפעל ובערב הייתי עובד כמתווך.

רוב הזמן לא הייתי בבית. הבת הגדולה שלי, אתי הביאה את כל הילדים מהמסגרות, האכילה אותם ודאגה שהבית יהיה נקי כדי שכשאשתי ואני נחזור הביתה יהיה לנו בית נקי ונעים ולא נצטרך לעבוד עוד במטלות הבית אחרי יום עבודה מפרך וקשה.

אחרי שלוש שנים אחות של אשתי ובעלה שהוא גם אח שלי עם שלוש ילדים עברו בית, לדירה לידנו.

אחרי שש שנים נוספות, בשנת 1999 נולד לנו עוד ילד בשם רפאל (רפי). באותה השנה הרסנו את כל הבית ובנינו לנו בית חדש הרבה יותר מרווח עם שלושהחדרים בקומה למטה וחדר ממ"ד ובנינו עוד קומה למעלה עם חדר שינה + גג.

המשך קורותיי

אחרי זה המשכנו את חיינו, שתי בנותיי גדלו, התחתנו ועזבו את הבית.

לבתי הגדולה שלושה ילדים וגם לבתי הקטנה שלושה ילדים. הבן הקטן שלי בן 25 היום ובינתיים יש לו חברה מאוד נחמדה.

כיום אני סבא לשישה נכדים בינתיים: אמה, לני, אריאה, איתן, ארי ומילה.

הזוית האישית

אמה: זה היה מאוד מרגש לשמוע איזה דרך משפחתי עברה כדי להגיע לארץ ישראל וזה חיזק את הקשר שלי עם סבא שלי.