מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום ליזרוביץ, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי רון. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

ילדותי

הגעתי לארץ ישראל כשהייתי בן כמה ימים. הסוכנות נתנה להורים שלי שמיכה לכל אחד מבני הבית ולי נתנו גיגית עם חיתולים ושמיכות. היה ינואר והיה מאוד קר. בגיגית הזאת הייתי מתרחץ עד גיל שנתיים.

הבית הראשון שלנו היה ברמלה, מכיוון שאבא שלי עבד במשטרה וקיבל דירה קטנה שם. בדירה היו שני חדרים ובחוץ הייתה גינה גדולה. אמא שלי גידלה משק חי, גינת ירק ועצי פרי, כך שגם בתקופת הצנע, לא היה לנו חסר מזון. עזרתי לאמא שלי בגינה והאכלתי את בעלי החיים. השכנים שלנו היו יוצאי כל המדינות – הונגריה, עיראק, תימן, פולין ועוד.

הבתים היו קטנים וברחובות כמעט ולא היו רכבים, כך ששיחקנו בחוץ – קלאס, חמש אבנים וג'ולות. לא היו לנו אז משחקי קופסה, רק שח. לא רחוק מהבית שלנו היה בית קברות מוסלמי, כך שהיינו משחקים בין הקברים מחבואים. כדורגל אני לא זוכר ששיחקנו, אבל אני זוכר שלחבר אחד היה כדור.

הייתי ילד מוכשר. באותה התקופה לא היו מבחנים שבדקו האם הילד מחונן, כפי שיש היום, אך כשהייתי בן חמש וחצי הגננת המליצה שאלך כבר לבית ספר. ההורים שלי לקחו אותי לבית ספר יחסית רחוק מהבית, כחצי שעה הליכה, ומנהל בית הספר בחן אותי וקיבל אותי לבית הספר. התחלתי ללמוד בגיל חמש וחצי. ברמלה גרתי ולמדתי מתחילת כיתה א' ועד סוכות של כיתה ב' ואז עברנו לגור בחולון.

היה לי חבר שגר מולי וביחד היינו הולכים לבית הספר. שמו היה שמואל. בדרך לבית הספר, עברנו דרך השוק וחצינו את הכביש הראשי של רמלה, שחיבר בין תל אביב לירושלים – כביש מאוד סואן. אני זוכר שפעם אחת שניסיתי לחצות את הכביש, ירדתי מהמדרכה במעבר החצייה ומכונית כמעט דרסה אותי. שמואל משך אותי אחורה והציל אותי. היינו בקשר עד גיל 16. חיפשתי אותו לאורך שנים רבות, אך שם המשפחה שלו היה נפוץ ולא הצלחתי למצוא אותו. היו לי עוד חברים טובים אבל לא נשמר הקשר, משום שגדלתי בעיר אחרת.

כשהייתי בערך בן 6, ההורים שלי קיבלו פיצויים מהגרמנים, גם על בריאות וגם על אובדן חופש. אבא שלי קיבל כמה מחלות קשות בתקופת השואה והגרמנים הכירו בזה ונתנו לו תשלום חודשי קבוע. הכסף הזה סייע להוריי לקנות דירה בחולון. גם שם גרתי במרחק גדול מבית הספר. חולון הייתה עיר קטנה והייתה לי תחושה שכולם מכירים את כולם. בבית הספר שלי למדו במשמרות: משמרת אחת משמונה עד שתיים עשרה והשנייה משתיים עשרה עד ארבע.

לחולון הגעתי כשהייתי בכיתה ב' ואני זוכר שהגעתי לבית הספר והמורה הציגה אותי בכיתה "הנה מגיע אלינו תלמיד חדש. תלמיד מאוד טוב ותעזרו לו להיקלט". ולי היא אמרה: "אני מושיבה אותך ליד התלמידה הכי טובה בכיתה". אותה ילדה שישבתי לידה, היא אמא של תמר איש שלום, קריינית טלוויזיה בחדשות.

כשהייתי בכיתה ה' היו שלוש כיתות בבית הספר והחליטו לפתוח כיתה מתקדמת. לקחו את התלמידים הטובים משלוש הכיתות ושמו אותם בכיתה אחת. המורים החליטו להשאיר תלמידים טובים בכיתות הרגילות שלהם, כדי לא ליצור מצב שיש תלמידים טובים רק בכיתה אחת וביתר הכיתות – תלמידים לא טובים. אני ושני ילדים נוספים נבחרנו להישאר בכיתה הרגילה, למרות שהתאמנו לכיתה המתקדמת. בעקבות כך, ההורים שלי נפגשו עם הורי שני התלמידים הנוספים, וביחד הם החליטו לעשות "מרד". הם הגיעו למנהל ושוחחו עמו ולבסוף הוא הסכים שגם אנחנו נעבור לכיתה המתקדמת. בכיתה המתקדמת היו 48 תלמידים. למדנו שם חומר מתקדם בהרבה יחסית לחומר שלמדו בכיתות הרגילות. מצחיק לציין, שהתחלנו ללמוד אנגלית רק בכיתה ו', משום שלא היו מספיק מורים לאנגלית בארץ.

בגלל שהמצב הכלכלי בארץ היה מאוד קשה, כל הזמן הגיעו עולים ללא רכוש, ניצולי שואה שבאו בלי כלום ועולים ממדינות ערב שרק בגדיהם עליהם והאוכלוסייה בארץ גדלה במהירות ולא היה מספיק מזון. אני זוכר שקיבלנו תרומות מהיהודים בארה"ב והיו כל מיני מאכלים אופייניים כמו אבקת חלב ואבקת ביצים. מכיוון שרצו לבקר את חלוקת המזון ושתהיה חלוקה הוגנת, המזון היה בקיצוב וקיבלנו כל חודש תלושי מזון. למשפחה כמו שלנו היה מגיע לחם וחבילת מרגרינה ובתחילת כל חודש כל משפחה קיבלה פנקס עם תלושים ובמכולת היו גוזרים ונותנים מזון לפי התלושים. היו כל מיני אנשים שהיה להם כסף ומזון בכל זאת והם מכרו אותו ב"שוק שחור", למרות שזה היה אסור. לנו היו ירקות, משום שגדלנו בגינה וההורים שלי היו מוכרים אותם. אבא שלי היה מידי פעם לוקח ביצים שהיו לנו ונותן לאחותו ואפילו זה היה אסור. היינו אוכלים כל מיני צמחים, כמו חובזה. היינו קוטפים את העלים ומכינים מהם קציצות טעימות. גם הזרעים טעימים. אני לא זוכר מחסור במים. בהתחלה הובילו מים מהירקון לנגב ובשלב יותר מאוחר הקימו את המוביל הארצי.

בכיתה ה' ו-ו' הצטרפתי לצופים והייתי מדריך ואחר כך ריכזתי שכבה צעירה. בצופים נשארתי עד כיתה יב'. הייתה כוונה שנתארגן כגרעין ונלך לעשות שירות שחציו בקיבוץ וחציו קרבי במסגרת הנח"ל. אבל מכיוון שהייתי מאוד צעיר והייתי צריך לחכות הרבה עד הגיוס ולא הייתה עבודה בגלל המיתון רציתי ללכת לנח"ל לקיבוץ דגניה א', ובחופש בין יא' ליב' עבדתי בקיבוץ באסיפת קיבוץ החליטו מי ילך ללמוד מה על חשבון הצבא. רציתי ללמוד מה שאני רוצה ולא מה שהקיבוץ מחליט וויתרתי ללכת לנח"ל, אבל אז תאריך הגיוס שלי עדיין היה מאוחר וקלטתי שבמסגרת העתודה האקדמאית אני יכול מיד אחרי התיכון ללכת לטירונות ותוך כדי זה בדקו אם אנחנו מתאימים לטכניון. מי שהתקבל הלך לטכניון ומי שלא – הלך לשירות רגיל. לא לקחתי את העניין של ללכת לעתודה ברצינות גדולה, כי היו מבחנים במתמטיקה ופיזיקה ולא למדתי שם הכל, אבל אחרי הטירונות קיבלתי הודעה שקיבלו אותי לטכניון וזה קבע את המסלול שלי בחיים עד היום. אני נרשמתי למתמטיקה אבל הציעו לי לעבור להנדסת חשמל ולשם התקבלתי.

הייתה לי חברה הרבה שנים וכשלמדתי בטכניון נפרדתי ממנה. בזמן הטכניון הזמינה אותי ידידה לחתונתה בתל אביב. זה היה בל"ג בעומר 1969. כשהגעתי לא הכרתי אף אחד חוץ מאשר את הכלה. לפתע, ראיתי בחורה בלונדינית יפה בצד השני של החופה. היא הייתה ממש יפה עם פנים נעימים אז ניגשתי אליה. מסתבר ששמה היה לאה. היה לה חבר שהיה באותה תקופה בחו"ל לתקופה ארוכה. כשהוא חזר מחו"ל כבר התחתנו..

יצאנו די מעט זמן. תוך כמה חודשים כבר היינו נשואים. התחתנו בזמן שהייתי סטודנט וכשהתגייסתי חזרה לצבא כבר הייתי נשוי. לאה אשתי עבדה כבר כאחות שהכרתי אותה.

אחרי שנתיים נולדה לנו בת – גלית, שנפטרה ממחלה קשה כשהיית בן שנתיים. שלוש שנים אחר כך נולד חנן – אבא שלך. עשר שנים אחרי גלית נולד איל.

כשלמדתי ב"טכניון" גרתי בחיפה עם חבר ילדות מכיתה ב'. אני למדתי אלקטרוניקה והוא ארכיטקטורה. גרנו יחסית רחוק מהטכניון. אני זוכר שהייתי צריך להביא אופניים לחיפה אז נסעתי איתם לאורך כביש החוף ובאמצע הדרך ירד מבול.

בסוף הלימודים הלכתי לקורס קצינים וכשסיימתי הגעתי לקצינת מיון. רציתי להגיע לחיל קשר, כי הם הציעו לי להגיע אליהם בסוף הלימודים, אך קצינת המיון אמרה לי שאין שם מקום ואני צריך לבחור: או חיל מודיעין או חיל האוויר. בבית אבא שלי אמר לי שהוא מכיר מישהו בחיל האוויר… אז אמרתי שאני רוצה ללכת דווקא לחיל מודיעין. לא ידעתי על החייל הזה כלום. אני חושב שהגעתי ליחידה הכי טובה בצבא מבחינה מקצועית ולכן נשארתי שם הרבה שנים.

המסלול הצבאי שלי היה כזה: עשיתי טירונות בסוף כיתה יב', אח"כ בשנה א' בטכניון הייתה מלחמת ששת הימים והייתי מגויס כחייל מילואים ושמרתי על קיבוצים בעמק בית שאן (שם לא הייתה מלחמה). בשנה ב' עבדתי בקיץ בדרום סיני בעיר הנפט. הייתי עובד שבועיים וחוזר חזרה הביתה לשבוע. קיבלתי משכורת מאוד יפה וזה שיפר את מצבי הכלכלי. בסוף שנה ג' עשיתי הכנה לקצונה וקורס מ"כים ובסוף הלימודים עשיתי קורס קצינים.

כאשר הגעתי לחיל המודיעין, שלחו אותי לריאיון ומשם להשלמה חילית וליחידה בחיל המודיעין. הסכימו לקבל אותי לשם והתחלתי לעבוד כמהנדס אלקטרוניקה וחיכיתי להשלמה החילית – קורס קמ"נים. כשסיימתי קורס קמ"נים חזרתי לבסיס ונתנו לי לעזור לאחד המהנדסים באופן זמני ובתחום הזה נשארתי המון שנים וגם מה שעשיתי בתור מהנדס אחר כך היה קשור לאותו נושא. עשינו דברים מאוד יפים וחשובים. הייתי מועמד שלוש פעמים לפרס ביטחון ישראל ופעם אחת גם קיבלתי אותו. זה פרס שניתן למי שפיתח משהו שתרם תרומה מהותית ומשמעותית לביטחון מדינת ישראל, כאשר היה צריך להסביר מה הפרויקט ומה חשיבותו לביטחון המדינה מבחינה מודיעינית.

התקדמתי בצבא מאוד מהר. חלק בשל מזל וחלק בשל כישרון. במלחמת יום כיפור הייתי סגן וכל מי שהיה סגן במלחמה קיבל דרגת סרן בסופה. חתמתי קבע להיות רב סרן בצבא, כדי לקנות את הדירה שהייתה לנו בחולון. קיבלתי דרגת סגן אלוף מאוד מוקדם. בשלב כלשהו הציעו לי לטוס לארה"ב. טסנו כל המשפחה לוושינגטון די.סי. גרנו שם שנתיים. אח"כ התמודדתי על תפקיד של אלוף משנה, אבל מישהו אחר קיבל את התפקיד, ולכן החלטתי לצאת לפנסיה מהצבא בגיל 41 והתחלתי לעבוד בכמה חברות הייטק.

כשפרשתי לפנסיה, רציתי ללמוד ולעסוק ברפואה משלימה, ללמוד פילוסופיה ולעסוק בפעילות גופנית. מאז שפרשתי לפנסיה, למדתי קבלה. אני מתעניין בנושאים רבים וקורא בדרך כמה חמישה ספרים במקביל.

סיפורם של הוריי

ההורים שלי שניהם ניצולי שואה, שניהם היו באושוויץ, שניהם היו בבתי חרושת ועבדו עבודת פרך. אחרי המלחמה הם נפגשו והתאגדו במין קיבוץ כזה שהשתלט על חווה שהייתה פעם בידי הגרמנים בפולין. שם הם למדו ועסקו בחקלאות כהכנה לעבודה חלוצית בחקלאות בארץ ישראל. הוריי עשו את כל הדרך מאירופה – מפולין, גרמניה, שוויץ והגיעו לדרום איטליה, שם היו בעיר קטנה על חוף הים. הסוכנות ארגנה ספינת דייגים, שמו עליה כמה מאות צעירים כמו הוריי, והכוונה הייתה להתגנב לארץ ישראל ולהגיע אליה. בדרך לישראל, גילה אותם מטוס אנגלי והאנגלים שלחו שתי ספינות מלחמה שילוו את הסירה שלהם. כשהגיעו לחופי הארץ, שתי הספינות התקרבו זו לזו כשהסירה של הוריי נמצאת בניהן, וכך הם הגיעו לחופי חיפה. נערך קרב שנמשך יום שלם, בו זרקו קופסאות שימורים ואבנים לעבר החיילים האנגלים, אך החיילים האנגלים הצליחו להוריד את כל הנוסעים מהסירה ולהעביר אותם אל אוניות המלחמה והביאו אותם לקפריסין. ההורים שלי היו במין אוהל של שמונה אנשים (ארבעה זוגות). הם היו שם די הרבה זמן. להבדיל ממחנות הגרמים, הם קבלו אוכל ואפשרות לתעסוקה והחיילים האנגלים שמרו עליהם שלא יברחו. אחרי שהם היו בקפריסין כשנה, הם די התייאשו, כי החליטו שהילד שלהם ייוולד בארץ ישראל. כשמדינת ישראל כבר קמה, אמא שלי הייתה בהריון איתי והאנגלים בעצם אפשרו להם לעלות לארץ. ההורים שלי היו על האונייה האחרונה שבאופן מסודר עזבה לישראל. אני נולדתי בינואר 1949 וכשהייתי בן כמה ימים, אמא שלי ואני נפגשנו עם אבא שלי על סיפונה של אוניה שעזבה לישראל. אותי שמו בתוך גיגית ממתכת וכך העלו אותי לארץ ישראל.

כשההורים שלי היו בדרך לישראל, הם החליטו שהם לא יספרו לילדים שלהם על השואה, כדי לא לפגוע בנפשם. אני לא ידעתי כלום על מה שעבר עליהם, רק על הדרך הפיזית הקשה מאוד שהם עברו מאירופה. על כל מה שהיה משנת 1939 עד 1945 לא שמעתי מהם. אבא שלי התחיל לדבר ולספר לי על השואה, רק אחרי שאמא שלי נפטרה, משום שהוא פשוט הבין שאם הוא לא יספר – לא נדע כלום.

אני אפילו לא יודע את השמות של חמשת האחים של אמי. שמעתי רק על אח אחד שלה שהיה רופא, ובעודו באמצע ניתוח, הגרמנים הפגיזו את בית החולים בו היה והוא נהרג באותו הרגע שסכין המנתחים עוד בידו. פרט לכך, אני לא מכיר סיפורים אחרים.

כשהוריי הגיעו ארצה, עבודה לא הייתה ואבי עבד בסלילת כבישים. לאחר כחודשיים אבי הלך עם חבר והם דיברו ביניהם עברית. ראה אותם רב סמל במשטרה ואמר להם שהם צריכים שוטרים. אבא שלי התלהב וקפץ על ההזדמנות, משום שחשב שסוף סוף יקבל משכורת טובה. הוא התגייס למשטרה ולמעשה הוא שמר על הגבול. הוא היה שוכב במארבים וכשהגיעו מחבלים שניסו לעבור על הגבול – היו מבריחים אותם או פוגעים בהם. מאוחר יותר הוא התקדם במשטרה ועבד בה עד גיל 65. הוא השתחרר בדרגת פקד שמקבילה לדרגת סרן בצבא.

נכדים

גלית הייתה הראשונה שהביאה נכדה – שני. שני היא למעשה הנכדה הבת היחידה שלנו. יש לנו עוד ארבעה נכדים בנים. שלושה חודשים אחרי ששני נולדה – נולד זיו-אור. שנה וחצי לאחר מכן נולד ניב ואז יהב ולבסוף אתה – רון החמוד.

תחביבים

אני הולך כמה פעמים בשבוע למכון כושר ומתאמן. אני מתעניין בהמון תחומים, ולכן אני נרשם להרבה הרצאות ולומד מהן המון. למדתי במשך שש שנים את נושא הקבלה. כמו כן, למדתי גם על חקר המוח. אני אוהב מאוד לקרוא ותמיד מקפיד לקרוא חמישה ספרים במקביל. זה יוצר אצלי עניין. תמיד אקרא ספר בנושא התנהגות האדם, ספר מתח, ספר היסטוריה, פסיכולוגיה וכדומה.

הזוית האישית

רון הנכד המתעד: נהניתי מאוד להיפגש עם סבי לצורך תחקיר והכנת התיעוד. היה לי חשוב מאוד לשמוע על עברו, בעיקר משום שאני יודע שהוריו חיו בתקופת השואה ושסבי נולד במחנה מעפילים ועלה ארצה בתנאים קשים. אני גאה בסבי ומשפחתו שלמרות הקשיים והתלאות שעברו, הם הצליחו להתאקלם בארץ, להקים משפחה, לעבוד ולפתח קריירה ולשרת שירות משמעותי בצבא. אני מאחל לסבי ולכל המשפחה המון בריאות ואריכות ימים.