מאגר סיפורי מורשת

שמי זאב יקשין, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי יונתן. במסגרת התכנית אני מספר את סיפור חיי, את מסע העלייה שלי לארץ ישראל אחרי השואה ואת ההתמודדויות והחוויות שעיצבו את חיי.

סיפור מהילדות

אספר קצת על עצמי. קוראים לי 'ווה', שפירושו זאב בגרמנית, ושם המשפחה שלי הוא יקשין. נולדתי בגרמניה. לפני שנולדתי היו לי שבעה אחים שנרצחו בשואה, וגם אימא שלהם נספתה. רק אבא שלי נותר בחיים. אבא שלי מצא אישה חדשה (אימא שלי) ואני נולדתי בגרמניה. כשהגענו לארץ, נולדה אחותי הקטנה שרה.

כך התחיל הסיפור: נולדתי ב-1946 אחרי השואה, שהסתיימה ב-1945. נולדתי בכנסייה בבית חולים קטן בעיר קאסל (גרמניה). כשהייתי קטן וכבר הלכתי, אימא שלי רצתה לרחוץ אותי. לא היה "בוילר" כמו היום, אז היו צריכים לחמם מים בקומקום גדול, לשפוך בקערה ולהוסיף לה מים חמים יחד עם המים הקרים עד שהטמפרטורה הייתה טובה. מכניסים את הילד ורוחצים אותו. אימא שלי שמה את הקערה של המים החמים על השולחן עד שהיא הביאה את המים הקרים. אני ראיתי את הסיר ונורא הסתקרנתי ורציתי לראות מה יש שם, אז עליתי על קצות האצבעות אבל במקום לתפוס בשולחן, תפסתי בסיר וכל המים החמים נשפכו עלי. ההורים שלי לקחו אותי מהר לבית חולים. הייתי כולי שרוף וטיפל בי דוקטור בשם פרודליך, שפירושו שמח בגרמנית. הרופא שטיפל בי אמר לאימא שלי שהכול יהיה בסדר.

בשנים האחרונות חליתי בסרטן ועשו לי ניתוח. מי שניתח אותי היה רופא בשם פרודליך, לא אותו פרודליך, כי הקודם מת מזקנה. זה צירוף מקרים שרופא באותו שם שוב טיפל בי.

העלייה לארץ ישראל

עבר זמן ופה בישראל רק התחילה לקום המדינה ובאו שליחים מארץ שבו היו שארית הפליטה, אלה שנשארו אחרי השואה. ההורים שלי היו חלק מאלה שנשארו אחרי השואה. השליחים מארץ ישראל עזרו ליהודים שנשארו בגרמניה לעלות לארץ. הם ארגנו ספינות מעפילים שהביאו אותנו לנמל חיפה. אני באתי באוניה שקראו לה גלילה.

עכשיו יש פה קטע קצת קשה, זה הקטע פוליטי. יש שמאל ויש ימין בארץ. אלה שבאו לארגן את ספינת המעפילים (השליחים) היו קיבוצניקים ואנחנו קוראים להם שמאל. בחו״ל, אימא שלי רצתה להיות בשומר הצעיר (זה שמאל). היהודים בגרמניה היו דתיים ולא היו הולכים עם מכנסיים קצרים בעולם, ואילו השומר הצעיר לבש חולצות קצרות ומכנסיים קצרים. כלומר ההורים שלי היו צריכים להתרגל לארץ של צברים חזקים. הקיבוצניקים התחילו ללמד אותם ריקודי הורה ואמא שלי אהבה את התנועה של השומר הצעיר והייתה חלק מתנועת נוער הזו.

אבא שלי לעומת זאת היה ימני. למה אני מספר את זה? כי השליחים שבאו מהארץ אמרו לאימא שלי תיקחי את הילד איתך, אנחנו נעלה אותכם לספינה ואת אבא שלי הם רצו להשאיר שם, ורק אחרי שהכל יהיה בסדר, נביא גם אותו.

וזה כי היא הייתה שמאלנית כמוהם ויכלו להביא אותה לקיבוץ והוא לא. אבא שלי לא רצה את החיים האלה של קיבוץ ותנועת נוער, הוא רצה יותר את העיר ופתאום הייתה דילמה אותה רוצים לעלות לספינה ואת אבא שלי לא. לבסוף הם העלו אותו על אונייה אחרת, ואותנו העלו לספינת הגלילה וכך הגענו לארץ ישראל לנמל חיפה ונפגשנו.

החיים בארץ

גדלתי בחיפה. נולדה לי אחות בשם שרה. כשהגעתי לגיל 18 התגייסתי לצבא ליחידה בשם קומנדו ימי והשתתפתי במלחמת המפרץ. אחרי הצבא הכרתי את אשתי, דליה, התחתנו ויצרנו משפחה מופלאה עם שני בנים ושתי בנות. הספקנו לחתן שתי בנות ולראות ולהנות מנכדה ראשונה ואז לצערי לפני 19 שנים דליה חלתה בסרטן ונפטרה (זיכרונה לברכה). נשארתי אני וארבעת ילדיי, חיתנתי את שני בניי ויש לי ולדליה היום שבט של ארבעה ילדים, ארבע חתנים וכלות ואחד עשר נכדים ונכדות. לסיכום, אני נהניתי לספר לנכד שלי את סיפור ילדותי ומזה שהוא יתעניין בסיפור שלי.

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: אני יונתן, הנכד השישי – הראשון שנשאר עם שם המשפחה של סבא שלי. נהניתי לראיין ולשמוע את סיפורו של סבא שלי, זאב יקשין.