מאגר סיפורי מורשת

שמי הראל צנעני, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומתעד את סיפור חייה של סבתא שלי, לאה צנעני ז"ל.

החיים בחו"ל לפני העלייה

כשסבתא לאה הייתה ילדה קטנה, היא גרה בכפר עם כמה מהאחים שלה. אימא שלה גידלה אותם ועבדה בלהכין כדים, הילדים למדו תורה והבנות היו עם ההורים, מטפלות במטלות הבית, בבישולים, ושאיבת מים בזמן שהבנים למדו תורה וסבא היה מוכר את הכדים של אימא של סבתא וככה חיו וגרו כל המשפחה ביחד בין כל הערבים שהיו באזור.

המעברה וחוויותיה

המעברה הייתה בראש העין (שמה לא ידוע), סבתא לאה הגיעה למעברה בגיל חמש עשרה. היא גרה באוהלים ובצריפים. היא גרה במעברה שנה בערך, לא היה גן או בית ספר שם, היא הייתה שם עם כל המשפחה. הם גרו חמישה איש לחדר בערך. השפות בהן דיברו היו תימנית ועברית משולבת עם תימנית, בשעות הפנאי היא למדה עברית: קרוא וכתוב, ושמרה קשר עם כל המשפחה אחרי שיצאו מהמעברות.

העלייה לארץ

בכדי להגיע לארץ, הם עברו כפרים בתוך תימן עד שהגיעו לעיר עדן. משם לקחו אותם למטוס וביקשו מהם לפני שהם יורדים שייפרדו מכל הרכוש שלהם כדי "שהמטוס יוכל להמריא". הם פרקו את כל המטען שלהם ועלו בכל זאת, כי החלום שלהם היה להגיע לארץ ישראל הקדושה.

אחרי שהגיעו לארץ הם שהו במחנה עולים. לאחר מכן הגיעו למעברה אשר הייתה, כאמור, הייתה בראש העין. לאחר השנה במעברה הגיעו למושב אשתאול ואז עברו ליבנה, ואחרי זה הגיעו למושב ישעי ועזרו להקים אותו. זה היה סוף המסע שלהם, בדרך המשפחה המורחבת התפרקה אבל שומרת על קשר עד היום.

מושב ישעי ומצב המשפחה

סבתא לאה הייתה עקרת בית ועזרה לסבא בחקלאות. לאחר שהם התחתנו בעיר יבנה, הם גידלו יחד ירקות, עופות ועיזים ושיווקו את התוצרת לתנובה. הם גרו בבית שהסוכנות נתנה להם שכלל חדר אחד ומטבח, לא הייתה מקלחת, השירותים היו בחוץ. אחרי כמה זמן הם שיפצו את המקום וגידלו שם את הילדים שלהם.

בזמנו, לא היו עדיין רכבי תחבורה, היה סוס ועגלה. סבא היה הולך לשוק עם הסוס והעגלה כדי להביא מצרכים. בשביל להביא קרח הוא היה הולך לאזור התעשייה של בית שמש ומביא בלוקים של קרח כדי להפעיל את המקרר הישן, ומהעיזים שהם גידלו הם לקחו חלב והשתמשו בו וגם קנו מהשכנים חלב של פרה.

פעם בכמה זמן היו באים ומראים להם סרטים וחדשות בגלל שלא היה להם מוצרי חשמל, חוץ מוצרים שמייצרים אור.

רגש על המעברה

לא היה אכפת לסבתא מאיך או איפה הם חיו, כי זה היה דומה לאיך שהם חיו בתימן. היא רק שמחה שהגיעה לארץ הקודש ביחד עם כל המשפחה שלה.

הזוית האישית

הראל: מאוד נהניתי לתעד את סיפורה של סבתא, למדתי עליה הרבה דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן, למדתי על התרבות ואיך הם חיו בארץ, למדתי על דרך העלייה שלהם והכרתי יותר לעומק את סבתא ז"ל.