מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון לאלזר, סבתא שלי היא מרים לאלזר. היא נולדה בשביעי במרץ 1950. ברודזיה, שהיום נקראת זימבבואה, בעיר בולואוויאו.

סבא רבא שלי נולד בהונגריה וסבתא רבא בליטה. הם הצליחו לברוח מאירופה ב- 1938 והגיעו לפלסטינה כעולים לא חוקיים בגלל הספר הלבן. הם נפגשו בתל אביב, התאהבו והתחתנו בראשון לציון. באותו זמן, אח של סבתא רבתא שלי עבר לדרום אפריקה והזמין אותם לבוא אליו, כי המצב הכלכלי היה קשה והם פחדו שהמלחמה תגיע לפלסטלינה. הם החליטו לנסוע  לדרום אפריקה באונייה. בדרך הם עצרו בקלוג ברומניה להיפרד מהמשפחה של סבא רבא שלי.

 ההורים שלי בצעירותם

באותו זמן בדרום אפריקה הייתה ממשלה פרו-נאצית, והם לא הורשו להם להיכנס. גם לפלסטינה (ארץ ישראל) לא ניתן היה לחזור בגלל המנדט הבריטי והספר הלבן, ובעצם ולא היו מקומות בעולם שהסכימו לקבל יהודים. לכן, בלית ברירה, נסעו לרודזיה, קולוניה בריטית מצפון לדרום אפריקה. הם נסעו דרך ארוכה ברכבת קיטור. דוד של סבתא שלי נתן להם הלוואה שבה הם השתמשו לרכישת חוות בקר. היו להם הרבה שנים קשות ולקח להם זמן להתרגל למקום הזר הזה. נולדו להם שלושה ילדים: שתי בנות ובן. סבתא שלי הצעירה מביניהם.

תמונה משפחתית

ילדותה של סבתא מרים

המשפחה של סבתא שלי חיו בחוות הבקר ושהגיע הזמן של סבתא רבתא ללדת הם עברו לגור בעיר. בעיר גרו סבתא רבתא שלי יחד עם סבתא שלי והאחים שלה. סבא רבא שלי נשאר לטפל בחווה ובשבתות וחגים הם היו מצטרפים אליו. בחווה הם רכבו על סוסים וראו חיות בר רבות, ביניהם גם נחשים וחיות בר מסוכנות אחרות. למשפחה של סבתא היו משרתים מקומיים שעבדו בניקיון, בבישול ובחווה. סבתא מאוד נהנתה להיות בחווה אבל למדה בבית הספר בעיר. בית הספר היה בית ספר אנגלי עם חוקים מאוד נוקשיים והיו שם גם תופעות אנטישמיות. סבתא הייתה ספורטאית וגם תלמידה מצטיינת. אחרי בית ספר היא הלכה לבית ספר יהודי של אחר-הצהריים שם למדה לכתוב ולקרוא בעברית, וגם למדה תפילות. הייתה בעיר קהילה יהודית חזקה, והיא ומשפחתה היו הולכים לתפילות בשבת ובחגים.

בשנת 1946 אחרי המלחמה, סבא רבא שלי הצליחה להביא מהמחנה העקורים בשוויץ את אימא שלו (סבתא רבא רבתא שלי) ואחותו ומשפחתה לרודזיה. סבתא רבתא שלי נפטרה שנתיים אחרי המלחמה. רוב בני המשפחה של סבתא לא שרדו את השואה כי לא הצליחו לברוח מאירופה בזמן. לסבתא נשארו רק שלושה דודים שעזבו עוד בשנות העשרים את אירופה והצליחו לשרוד.

סבתא הצטרפה לתנועת נוער יהודי שנקראה ״הבונים״ (דומה לצופים) והייתה מאוד פעילה בה. במסגרת התנועה הגיעו שליחים מהארץ שלימדו אותם על ארץ ישראל וגם החדירו בהם אהבה לישראל. בגיל שש עשרה היא הגיעה לביקור של חודשיים בארץ עם תנועת הנוער והביקור מאוד חיזק את האהבה שלה לארץ. היא ידעה שיום אחד היא תעלה לארץ.

בגיל שמונה עשרה, בשנת 1969, סבתא עלתה לארץ (לבדה) עם תנועת הנוער הבונים. הקבוצה הייתה צריכה לעלות לקיבוץ מעיין ברוך בצפון אבל סבא רבא לא הסכים וביקש שקודם היא תלמד באוניברסיטה. סבתא שמעה בקול אביה והצטרפה לסטודנטים שהלכו ללמוד באולפן באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. אחרי האולפן נשלחה לקיבוץ בארי לקיץ שבמהלו עבדה ברפת, מקום שהיה מוכר לסבתא. בתחילת שנת הלימודים היא חזרה לירושלים והתחילה בלמודי התואר הראשון שם פגשה את סבא שלי שלמד כבר לתואר שני.  בתור עולה חדשה הייתה פטורה משירות צבאי עד אחרי הלימודים אבל אז היא הייתה כבר נשואה. היא מאוד הצטערה שלא שירתה בצה"ל.

סבתא הייתה מורה לאנגלית הרבה מאוד שנים ועשתה תואר שני בחינוך.

סבתא וסבא שלי הכירו באוניברסיטה העברית. שניהם גרו במעונות הסטודנטים, אחד ליד השני הבנות היו בבניין אחד והבנים בשני. סבא מאוד אהב לבשל, והזמין את סבתא לארוחת ערב. בתוך זמן קצר נהיו חברים ואחרי שנה התחתנו ועברו למעונות סטודנטים של הזוגות הנשואים. הם היו זוג מאוד מיוחד כי סבא שלי נולד במשפחה פרסית וסבתא הייתה אשכנזייה. נולדו להם חמישה ילדים  (הבכור ביניהם, הוא אבא שלי גדי). אחרי שהות של כמה שנים בארצות הברית שסבא שלי עשה פוסט דוקטורט בביוכימיה, חזרו לארץ וגרו ברחובות וסבא שלי עבד במכון ויצמן למדע. אחר כך עברו לגור במזכרת בתיה וגרו שם 34 שנים. סבא אבי נפטר לפני 8 שנים.

היום סבתא שלי ממשיכה לגור במזכרת בתיה באותו בית. לסבתא שלי יש תשעה נכדים ועוד שניים בדרך.

סבתא יצאה לפנסיה לפני חמש שנים ועסוקה בטיפול בנכדים, בציור, בגינון, מתנדבת עם נוער שוליים, משחקת פינג פונג, אוהבת לשמוע מוזיקה קלאסית ולטייל.

המסר שלי

אני (סבתא מרים) רוצה להוסיף מסר לאלון ולכל ילדי ונכדי .אני מקווה שהם למדו וילמדו מהסיפור שלי את החשיבות של המשפחה, את החשיבות של דאגה לזולת ,את אהבת הארץ, את חשיבות המסורת ואת חשיבות העבר. רק אם תדעו מאיין באתם תדעו לאן אתם הולכים. תבינו שאנתנו חלק של שרשרת הדורות שבונה את עם ישראל וכל אחד צריך לעשות את חלקו לחזק אותו.

הזוית האישית

אלון: היה לי מאוד כיף לבלות עם סבתא שלי ולשמוע את הסיפור שלה.

סבתא מרים: הזמן שבילינו יחד היה מרגש ומאוד חשוב לי להדק את הקשר ביננו.

אני, (סבתא מרים) רוצה להוסיף מסר לאלון ולכל ילדי ונכדי. אני מקווה שהם למדו וילמדו מהסיפור שלי את החשיבות של המשפחה, את החשיבות של דאגה לזולת, את אהבת הארץ, את חשיבות המסורת ואת חשיבות העבר. רק אם תדעו מאיין באתם תדעו לאן אתם הולכים. תבינו שאנתנו חלק של שרשרת הדורות שבונה את עם ישראל וכל אחד צריך לעשות את חלקו לחזק אותו.