מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה אלבלדה, נולדתי בתאריך 11.05.1995 בעיר חסקובו שבבולגריה. שמה של אמי היה פורטונה מואיז אלבלדה, היא נולדה ב-27.08.1926 בעיר חסקובו שבבולגריה. אמי פורטונה חונכה בחינוך בסיסי החל מכיתה א' עד ז' בבית הספר היהודי שהיה ממוקם בבית הכנסת בעיר חסקובו. בית הכנסת היה מאוד יפה ומרשים בעיצובו והיה נחשב היפה ביותר בחצי האי הבלקני. בית הכנסת נהרס בזמן הקומוניזם בשנות ה-60.

בילדותי

שמו של אבי היה יוסף דוד אלבלדה – נולד ב-15.03.1922 בעיר קוואלה שביוון. משפחתו של אבי נרדפה על ידי הטורקים בשנת 1925 ונמלטה לעיר חסקובו שבבולגריה. כמו אמי, גם אבי קיבל חינוך בסיסי משום שלא הייתה להם זכות ללמוד בתיכון. חוק איסור הלימוד נכנס לתוקף לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. חוק זה כוון נגד היהודים בבולגריה שחויבו לשמור על עוצר. אחרי השעה 19:00 אסור היה להם לצאת מהבית, להשתתף בקולנוע, לצאת לתיאטרון או קונצרטים, או להתאסף בחגיגות.

מרגע פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבי היה חייב לענוד טלאי צהוב עם מגן דוד, וכן באותם ימים נאסר על הבולגרים לבצע רכישות מכל סוג בחנויות של יהודים. אבי בילה 11 חודשים במחנה עבודה ליהודים ליד תחנת איחטימן של מחצבת האבן, שם חצבו באבנים והעמיסו עגלות במשך 12-14 שעות – עבודה פיזית כבדה מאוד במינוס 20 מעלות קור. ב-4 באפריל 1943 הוציא הצאר בוריס השלישי פקודה בלחץ של העם הבולגרי, הכנסייה ובעיקר חברי הפרלמנט, שלא יישלח שום יהודי בולגרי למחנות המוות בפולין. חודש לפני כן, אבי ומשפחתו נכלאו ליד ורנה והמתינו להעמסה למחנות ההשמדה, אך פקודת המלך הגיעה בזמן.

לאחר שחרורו ממחנה העבודה, הוא התגייס לפרטיזנים והתחיל להילחם בנאצים. אך לפני שברחו להרים, מישהו מתוכם בגד בהם והם נעצרו והוכנסו לכלא. בכלא הפשיסטי הם הוכו קשות ועונו. הוא נידון למוות, אך הצבא האדום הכריז מלחמה על בולגריה וחצה את נהר הדונאו. ב-8 בספטמבר 1944 תקפו תושבי חסקובו את הכלא ושחררו את האסירים. אבי חולץ כשגופו כמעט ערום לחלוטין. הוא לבש רק תחתונים ונעל נעלי בית מעץ. לאחר שחרורו טופל כ-3 חודשים בבית חולים. אבי יוסף נלחם שנים רבות נגד הנאצים והציל יהודים רבים, הוא הוכרז כגיבור מלחמה וקיבל אות גבורה ומדליות על גבורתו.

עיטורים ומדליות בהם זכה אבי

עלייה לארץ

ב-1989 האנטישמיות התגברה בבולגריה ובעקבות זאת הרבה יהודים עלו לארץ ישראל. המצב בבולגריה נעשה קשה מאוד, לא היה אוכל בחנויות, במשך שנתיים קיבלנו מוצרי יסוד בסיסיים כמו לחם, חלב, גבינה וסבון שעליהם שילמנו עם קופונים פעם בחודש. עבודתה של אמי הייתה בסכנה ובעלי כבר היה מובטל למרות שהיה מהנדס ובעל שני תארים אקדמיים. בעקבות המצב החלטנו לממש את חלומה של אמי לאחד את המשפחה כולה בישראל. בשנת 1997 עלינו ארצה. אני הייתי בת 42 ובעלי טודור ז"ל היה בן 45. דילן, בני הבכור, היה בן 16 ובתי סטלה הייתה בת 12. אני ובעלי ז"ל חווינו קשיים רבים בהסתגלות ובמציאת עבודה. גם השפה הייתה זרה לנו לחלוטין והיה קושי רב לתקשר. הקושי הרב התבטא בידיעה כי רמת ההשכלה שאיתה הגענו ארצה הייתה גבוהה מאוד ולא יכולנו לממש את הידע ולהביאו לידי ביטוי בתחומי העסקה בארץ ישראל. במקצועי ד"ר לספרות ולשון ובעלי ז"ל, טודור, היה מהנדס ספינות. בנוסף, היה קושי כשהורי המבוגרים עלו עמנו בגלל הדאגה לשלומם ובריאותם. כשעלינו לישראל עבדתי בניקיון וטיפול בילדים ובעלי עבד במפעל וופלים שעות רבות ביום ועבודתו הייתה רוב הזמן בעמידה. למרות כל הקשיים שעמדו לפנינו דאגנו לספק חיים טובים לילדינו. בני ובתי סטלה התקבלו ללימודים ב"אלוני יצחק" – רק 12 ילדים מתוך 300 שנבחנו בבולגריה התקבלו ללמוד שם. תוך שנתיים, בני דילן למד היטב את השפה וסיים תיכון עם בגרות מלאה והתגייס להנדסה קרבית. בשנת 2003 חזרנו לבולגריה, אני, בעלי ובתי. שם אנו מתגוררים עד היום. בני דילן נשאר לגור בישראל.

תקופת בית הספר ולימודים

אחרי המלחמה היה עוני גדול, אבל ילדותי הייתה מאושרת מאוד. כשהייתי בכיתה א', בחורף, הלכתי לאיבוד בשטח השלג שגובהו היה יותר ממטר. חיפשתי את הדרך הביתה במשך יותר משעה וכמעט קפאתי למוות. התחלתי לבכות, אבל באותו רגע שמעתי שריקה. זו הייתה שריקה של אבי שיצא לחפש אחרי לאחר שהבחין שאיחרתי הביתה. התחלתי מיד לשרוק בחזרה וכך הוא מצא את דרכו אלי.

כילדה הייתי שובבה מאוד אך ממושמעת ותמיד התבלטתי כתלמידה מצטיינת. חוויה שעברתי בילדותי הייתה בסוף שנת הלימודים של כיתה ד'. הייתי בדרכי הביתה וחברי קראו לי לעזור להם לקטוף שזיפים מהעץ כי ידעו שאני אמיצה. החלטתי להיענות לבקשתם, טיפסתי גבוה על העץ. הייתי לבושה בשמלה חדשה והתחלתי לזרוק שזיפים לילדים. כולם מסביב שמחו, ולפתע הענף שעליו עמדתי נשבר ועפתי כלפי מטה. השמלה שלי נתפסה בתחתית ענף ונטלתי באוויר כשהשמלה נקרעה. התמונה הייתה מאוד מצחיקה, כולם נבהלו. הילדים לא יכלו להגיע אלי ולעזור. למזלי עבר ברחוב חייל, הוא טיפס על העץ והוריד אותי ממנו. החוויה לימדה אותי לחשב את צעדי, להיות יותר מאופקת ולחשוב טוב לפני שאני ממהרת לפעול.

תקופת הבגרות

בתיכון היו מספר מורים אנטישמים שהתנהגו אלי בצורה לא מכבדת, אך למרות זאת כלום לא שבר אותי אף פעם. להפך, זה הפך אותי ליותר שאפתנית. הוכחתי לעצמי שאני יכולה ויודעת יותר מאחרים. בקורס של 120 סטודנטים באוניברסיטה, הייתי היחידה שידעה ארבע שפות (בשנות הסוציאליזם זה היה נדיר) וכשהפרופסורים שמו לב לכך הם בחרו בי להשתתף במועצותיהם כנציגה של התלמידים, למרות גילי הצעיר.

מקצוע ועיסוק

סיימתי את לימודי האקדמיים והפכתי למורה ללשון וספרות בעיירת חוף קטנה שנקראת צ'רבו לתלמידים שהיו צעירים ממני רק בחמש שנים. עד מהרה הפכתי ל"מורה אהובה בעיירה". לימדתי בצ'רבו תקופה של שש שנים במהלכן הכרתי את בעלי טודור ז"ל ולאחר שנה, ב-1978, התחתנו. טודור היה אז מהנדס צעיר בתחילת דרכו לבניית ספינות. בשנת 1981 ילדתי את בני בכורי דילן. בשנת 1983 עברנו להתגורר בחסקובו כי צ'רבו הייתה עיר קטנה ולא הציעה פיתוח מקצועי. בחסקובו זכיתי במכרז והייתי מנהלת מרכז תרבות עד לשנת 1989. באותה תקופה ניהלתי כ-200 אנשי צוות. בסיום שנת 1989 חזרתי ללמד שוב עד לשנת 2017 ובמקביל למדתי לתואר שני ודוקטורט. במהלך השנים הללו לימדתי מקצועות ספרות ולשון בתיכון מכיתה י' – י"ב.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

בשנת 1978 התחתנתי עם טודור ז"ל שהיה בזמנו מהנדס ספינות צעיר שהתגורר בעירייה צ'רבו בה למדתי. בני בכורי דילן נולד בשנת 1981. דילן היה ילד מאוד עליז, תוסס וסקרן. הוא התחיל לדבר יחסית מוקדם. הוא היה אהוד חברתית ותמיד זכינו לארח חברים בביתנו. בשנת 1983 עברנו להתגורר בעיר חסקובו. בשנת 1985 נולדה בתי הקטנה סטלה. כשסטלה נולדה דילן היה אח אכפתי ואוהב. הם הסתדרו יחד ואהבו לשחק אחד עם השנייה. לאורך שנות הלימוד דילן וסטלה היו תלמידים מצטיינים בבית הספר. דילן היה חובב ספורט ואהב לשחק כדורגל, כדורעף וכדורסל. סטלה אהבה לנגן בפסנתר. דילן הקים את משפחתו בארץ ישראל. הוא עוסק כמפתח תוכנות בתחום הדנטלי, נשוי לרביד ואב לאורי ורועי. סטלה נשארה בבולגריה ועוסקת כמורה לעברית בבית ספר יהודי בסופיה שבבולגריה. היא נשואה לכרסי ואמא לאלינור ואנג'ליקה. רגע מרגש בחיי היה כשדילן סיפר לי שהתחילה לידת בנו אורי, הנכד הראשון שלי. המרחק ברגעים אלה הרגיש קשה. שמחתי על המעמד החדש להיות סבתא. מאוד רציתי לבוא מיד לעזור ולטפל בתינוק, אבל לא אפשרו לי זאת במקום עבודתי. המפגש הראשון עם נכדי היה כשאורי היה בן 10 חודשים וההתרגשות ביום זה הייתה בשיאה. את הבשורה על הלידה של רועי קיבלתי במהלך שיעור שלימדתי. אין אושר גדול יותר מאשר להיות סבתא. גאה בנכדי ומודה לאל עליהם! אנחנו מתראים לפחות פעם בשנה בחופשה משפחתית של שבועיים וחוגגים לפחות חג אחד יחד.

מסר לדור הצעיר

במשפחתי תמיד חונכתי לעשות טוב ולעזור לעניים ולאנשים במצוקה. הייתה לי את הדוגמה החיה לצידי. אבי יוסף היה עסוק כל הזמן בנתינה לטובת החברה. כמנהל בית חרושת לשוקולד, חילק מתנות לחגים לבתי היתומים ולגני הילדים בחסקובו. בנוסף, מפעל זה סיפק עבודה למובטלים. בעקבות הדוגמה שלו, כמורה, ניסיתי ללמד את תלמידיי חסד ויושר. התנהגתי איתם כחברה והראיתי להם את הדרך אל הטוב. לא פעם ארגנו מטרות רבות לצדקה. ביקרנו בבתי יתומים וחילקנו מתנות שנרכשו מאיסוף תרומות, דאגנו לשמח אותם בימי הולדת ולרכוש עבורם מתנות. יותר מהכל שימשנו להם חברה אוהבת, חמה ועוטפת. כל בית הספר היה שותף למעשים הטובים הללו, אך המארגנים העיקריים היו תלמידי כיתתי שהובילו את התהליך. אירוע זה היה תחת הכותרת: "ילדים עוזרים לילדים". הלקח שהם למדו היה מדהים. חודשיים הם חיו במחשבה על היתומים האלה, בלי להכיר אותם, ואחרי שפגשו בהם הם הפכו להיות חברים והמשיכו להיפגש. אני בטוחה שאותם ילדים למדו וילמדו את ילדיהם מהי נתינה ללא תמורה.

המסר שלי לדור הצעיר הוא לדעת להוקיר על הקיים ולהודות על מה שיש. לא לפחד לתת ביד נדיבה, לקבל את האחר ללא כל שיפוטיות ולהעריך ולהעצים את ערך החברות. לא לוותר על חלומות גם כשקשה – הם מגיעים לידי הגשמה רק בעזרת נחישות ועבודה קשה.

הזוית האישית

אורי: העבודה המשותפת עם סבתי אנה קירבה בינינו ותרמה לי ידע רב על ההיסטוריה המשפחתית מצד אבי. מאוד ריגש אותי לשמוע מפיה על המסע הארוך שעברה מילדותה ועד בגרותה. אני מאחל לסבתי שתחיה את המשך חייה בשלווה, בריאות טובה ונחת.

סבתא אנה: מאוד התרגשתי על כך שחלקתי עם נכדי את סיפור חיי ואת המסע שעברתי, כולל חוויות שאספתי בדרך. מקווה שעבודה זו תרמה ידע לאורי על תקופת השואה ועל הקושי הרב של אותם ימים. אני מאחלת לאורי שימשיך להתמיד ולהיות נחוש, כי יש במעשים אלו כוח גדול. גם אם יש קשיים בדרך, הם נעלמים כלא היו.