מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה שוריאן, או כמו שהיו קוראים לי פעם: רוזה בירמן. ואני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי כדי לספר לכם את הסיפור שלי.

הוריי

נולדתי בשנת 26.8.1944 בקוזצק שבאוקראינה. כרגע אני בת 80, אבל בואו נחזור קצת אחורה לילדותי. בנימין שנולד בפולין ומרים שנולדה ברוסיה הם הורי ז"ל שגידלו אותי במשך כל ילדותי. כשהייתי בגיל 5, עברנו לגור בארץ מולדתו של אבי: פולין. שנה לאחר מכן, עליתי לכיתה א' בבית ספר שנמצא בג'רזוניב שבפולין. שם למדתי עד כיתה ו'.

הלימודים בארץ

אחרי שעליתי לארץ, למדתי בכיתה ז' עד י"ב בבית הספר הממלכתי שבאבן יהודה. לפי דעתי, בתי הספר של היום ובתי הספר של פעם כמעט דומים, חוץ מכמה דברים: בכיתה, בנים היו יושבים ליד בנים ובנות היו יושבות ליד בנות, היום יש עבודות קבוצתיות אבל פעם, כולם היו עובדים לבד וכשלמדתי בפולין, היו לומדים רוסית במקום אנגלית. אם אני לא טועה, ילדים בימינו חוזרים מבית הספר ישר למשחקי מחשב, אבל פעם, כשאני הייתי חוזרת מהבית ספר, לא היו לי משחקים לשחק בהם! לא משחקי קופסא, לא משחקי וידאו ולא טלוויזיה, אבל היו קצת משחקים שהייתי משחקת בהם, לדוגמא: תופסת, מחבואים, קלאס ואולי קצת דג מלוח.

באותו הזמן, לא היו בניינים גבוהים ובתים פרטיים, ואני גרתי בקומה הרביעית של בניין של ארבעה קומות שהיה קרוב לבית הספר שלי. באותה שכונה גרו רוב החברים שלי שאת רובם הכרתי משם. זאת הייתה שכונה יהודית-פולנית (ואני הייתי באמצע).

העלייה לארץ

אני רוצה לשתף אותכם בסיפור העלייה שלי לארץ ישראל. בשנת 1957 לקחתי רכבת מפולין לאיטליה, ששם גרנו כמה חודשים. .גרנו שם כי זו הייתה מדינת מעבר כי לאחר מכן באה אוניה ענקית מלאה בעולים חדשים שבאה לאסוף אותנו ולעלות איתנו לארץ ישראל. לאחר הגלים והסערות שהיו במסע הזה, הגענו לחיפה וגרנו שם.בשנה הראשונה לאחר שעליתי לארץ, ניסו להחליף לי את השם מרוזה לשושנה. כמובן, לא הסכמתי לזה אפילו אחרי שניסו להרגיל אותי ולשכנע אותי לא הצליחו עד שבשלב מסוים התרגלתי וזה נהיה השם שלי מאז.

בשנת 1962 התגייסתי לצבא למשך שנתיים ושם הכרתי חברים שאני מכירה עד היום. השירות היה בסדר, אבל הוא היה יותר טוב עם אותם חברים. לאחר שסיימתי צבא התקבלתי לעבודה בגרפיקה. שם הייתי מצלמת, מציירת ויוצרת ציורים ותמונות בשביל ספרים ועבדתי שם עד הפנסיה שלי.

לסיכום, הילדות שלי מצד אחד הייתה קשה בגלל שהייתי צריכה לעבור מדינות וללמוד שפות שונות בתדירות גבוהה, ומצד שני, היא הייתה די טובה, כי למרות הכול היו לי משחקים ודברים לעשות אז. לא הרבה, אבל מספיק.

הזוית האישית

מאור: "היה כיף לראיין ולכתוב את הסיפור, וגם ראינו תמונות ישנות שלי ושלה!". שושנה: "היה כיף לספר את סיפור ילדותי, זה מעלה הרבה זיכרונות!"