מאגר סיפורי מורשת

אלוף משנה ציון זיו (זלוף)

נולדתי בבצרה שבעיראק לפני 77 שנים. להורים של קוראים דוד ועליזה ויש לי ארבעה אחים.

שלושת האחים הגדולים: יוסי, אני ואחותי אסנת – נולדנו בעיראק ובשנת 1951 כשהייתי בן ארבע עלינו לארץ. בארץ נולדו עוד שני אחים: כרמלה וניסים.

סבתא טובה – האימא מצד אבי, נולדה גם בעיראק ועלתה לארץ קצת לפנינו יחד עם הדוד שלי שאול. היא גרה לא רחוק מהמשפחה במעברה בארץ. את סבא שלי לא הכרתי מעולם. סבתא שמחה – הסבתא מצד אימא, גם היא עלתה מעיראק וחיה לידנו.

כשעלינו לארץ הביאו אותנו לחיפה. שם התארגנו ולקחו אותנו למעברה שנמצאת מזרחית לכפר סבא, איפה שהיום עובר כביש 6. אני לא זוכר את החיים שהיו עד לעלייה לארץ.

במעברה חיינו עד שנת 1956, אז היה מבצע צבאי גדול בקלקיליה ובאמצע הלילה, מהפחד מהצבא הירדני, באו להעביר אותנו, בלי שום ציוד ובלי כלום ואמרו לנו לעלות על משאיות ולעבור למקום אחר – איפה שהיום ממוקמת מכללת נתניה.

במקום החדש, לא היה צריף ולא היה כלום. כל המשפחה ישנה תחת כיפת השמיים וסידרו לנו מגורים רק אחרי כמה ימים – צריפים בנויים מקרשים. שם גרנו שנים בצריף בגודל חדר וחצי. בגלל התנאים שהיו בצריף, בלי חשמל (השתמשו בפתיליות נפט) והעובדה שהיינו משפחה של שבע נפשות, ולא היה מקום ללמוד כמו שצריך, עברתי לגור עם סבתא שלי טובה שהייתה חולה באסטמה קשה ועם דוד שלי וכך יכולתי לעזור לה עם המחלה והיה לי מקום ללמוד ולחיות בשקט. שם גרתי עד סיום קורס קצינים. בגלל שסבתא טובה היתה חולת אסטמה קשה, מידי פעם הייתי לוקח אותה לערד כדי לעזור לה עם הנשימה. הייתי מטייל איתה, כדי שהיא תוכל לנשום והיה לי איתה קשר מצוין.

סבתא שמחה הייתה בריאה וחזקה. היא הייתה משתמשת באבקת טבק שבמקום לעשן היו מסניפים. זה היה ריח שמאד לא אהבתי.

החיים במעברה היו חיים קשים מאד. לא היה אוכל, לא הייתה עבודה, לא היה ממה לחיות. אפשר היה להגיע לאזור רק דרך גשר שעבר מעל נהר. בחורף הנהר הציף הכל ואי אפשר היה ללכת. אני זוכר שכשאימא שלי היתה בהריון היה צריך לעבור מעל הגשר כדי ללכת לבית היולדות ללדת. אבל לצד זה, היתה אווירה מאד מיוחדת – יכולנו לעשות מה שרצינו בתור ילדים. אהבתי ללכת לבית הספר, לשחק עם חברים, לשחק כדורגל. המעברה הייתה סביב פרדסים ושדות ועצי אקליפטוס גבוהים ויכולנו לטייל ולהסתובב בטבע. ובזכות הפרדסים מסביב גם להסתדר מבחינת האוכל…

מאד אהבתי להסתובב בואדיות ובשכונה מסביב. רב הילדים שהיו איתי טיילו בטבע ומאד אהבתי לצוד ציפורים ולביית אותן בבית של סבתא שלי, בעיקר חוחיות. הייתי אוסף חוחיות ויונות בר, מגדל אותן ומשחרר אותן מהכלוב והן היו נשארות איתי.

הלימודים היו בבתי ספר מעבר לנהר והיינו הולכים כל יום קילומטרים ברגל. בדרך חזרה מבית הספר הייתי הולך למזבלה לאסוף נחושת ואלומיניום מחוטי חשמל כדי למכור את זה בעד כסף כדי להתקיים. בחופשים מבית הספר, הייתי יוצא מוקדם בארבע בבוקר והולך קילומטרים לצומת בית יצחק, שם הייתי עומד עם חברים על הכביש הראשי ומשאית הייתה אוספת אותנו לאזור פרדסיה לכרמים כדי לקטוף ענבים. מחמש בבוקר היינו בוצרים ענבים וחוזרים בלילה. זו היתה דרך לעזור להורים.

אבא שלי היה מנהל חשבונות בעיראק. כדי להתפרנס במעברה, הוא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות ועבד קשה מאד. אימא שלי עבדה בבית ספר 'אורט' שנמצא איפה שהיום תחנת הרכבת בנתניה. אח שלי הגדול למד שם בבית הספר והיא הייתה השרת – מקפלת שולחנות, מרימה כסאות, ניקתה כיתות. עשתה מה שאפשר כדי להביא כסף הביתה. לאחי יוסי לא היה נעים כל כך שאימא שלו ניקתה את בית הספר, אבל ידענו שהיא עושה את זה בשבילנו.

עד כיתה ח' למדתי בבי"ס 'אלומות' בשיכון ותיקים בנתניה. מאד רציתי להמשיך לתיכון, אבל למשפחה לא היה כסף. בסוף, הצלחנו לקבל מענק סבסוד בשכר לימוד ('סטיפנדיה') בגלל שהייתי תלמיד טוב וחשבו שיש סיכוי שאצליח בבית ספר תיכון. אני זוכר שאבא שלי בא לספר על זה ומאד התרגשתי.

הגעתי ללמוד בבי"ס טשרניחובסקי בנתניה, הלכתי ברגל כל יום הלוך חזור למעלה משעה וחצי לכל כיוון. כל שאר החברים שלי היה להם כסף והביאו אותם עם רכב או רכבו באופניים ורק אני הלכתי ברגל. זו הייתה הרגשה מאד לא נעימה. עם הזמן חסכנו קצת כסף ולאחי הגדול יוסי קנו אופניים וחלקנו אותם כדי שמידי פעם אוכל לרכב על האופניים.

בנעורי מקבל תעודת סיום

השירות הצבאי

מייד עם סיום התיכון בשנת 1965 התגייסתי. חבר של אחי הגדול אמר לי שכדאי לי להתנדב לחטיבת גולני וזה מה שביקשתי בלשכת הגיוס. הגעתי לטירונות בגדוד 12. סיימתי את הטירונות חניך מצטיין ומייד הוציאו אותי לקורס מכי"ם אותו סיימתי גם כחניך מצטיין ונשארתי להדריך בבית הספר למכי"ם.

באחד הימים קרא לי המ"פ והציע לי לצאת לקורס קצינים בבה"ד 1. את הקורס סיימתי כחניך מצטיין וכפי שהיה נהוג אז, כמצטיין נדרשתי להישאר בבה"ד 1 להדרכה. סירבתי להישאר כמדריך מבלי לפקד קודם כמפקד מחלקה בגולני. לאחר דין ודברים עם הצבא, הגעתי חזרה לגדוד 12 לפקד על מחלקת טירונים למשך מחזור אחד לאחריו חייבו אותי לחזור להדריך.

עם חזרתי לבה"ד 1 החלה הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים. יחד עם שני מדריכים שהיו איתי החלטנו לברוח מבה"ד 1 ולחפש יחידה להצטרף אליה ולהתאמן לקראת המלחמה. הגענו לאזור עמק יזרעאל ופגשנו שם לוחם פלמ"ח ותיק, שהסכים להפגיש אותנו עם מפקד חטיבה שבדיוק הקים פלוגה חדשה. הוא הסכים לצוות אותנו אליו ונתן לי לפקד כמפקד מחלקה בפלוגת עתודאים והתחלנו לאמן אותם. כאשר פרצה המלחמה לקחו אותנו למשימת הגנה על גבולות באזור ג'נין למנוע מהירדנים להגיע לישובים. אלו היו קרבות קשים ובלחימה ואיבדתי חיילים רבים. יום לאחר מכן נסענו לכיוון שכם. בלילה בדרך שמענו על כך שצה"ל הצליח לכבוש את ירושלים ושמענו את השיר "ירושלים של זהב". מאד התרגשנו וזה החדיר בנו מוטיבציה ואמונה שננצח בלחימה בשכם נחלנו הצלחה רבה ויום אחרי קיבלנו פקודה לעלות לרמת הגולן. שם פגשתי לראשונה שני דרוזים עסאד וסלים שופי שהפכו להיות חברי נפש שלי שנים קדימה. המלחמה הסתיימה כאשר סיימנו את המשימה האחרונה- תפיסת החימושים הסורים ברמת הגולן.

כאשר הסתיימה מלחמת ששת הימים חבריי הקצינים ואני חזרנו לבה"ד 1 אחרי שברחנו מהבסיס. בגלל הבריחה הענישו אותנו בעיכוב דרגה ולא קיבלנו דרגת סגן עם כולם. בבה"ד 1 הייתי מדריך של שלושה מחזורים וזכיתי להשתתף בסרט קולנוע שעשו על מלחמת ששת הימים. הוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט והרגשתי גאווה גדולה.

לקראת השחרור ביקשו שאאריך את השירות בחצי שנה נוספת ואהיה קצין המבצעים במצעד הראשון של יום העצמאות לאחר מלחמת ששת הימים. זה היה אירוע מרגש ברמה הלאומית. מדינת ישראל הייתה באופוריה לאחר המלחמה ואנשים קנו טלוויזיות במיוחד בשביל לצפות בו.

עם תום המצעד, יומיים לפני השחרור הצפוי פגשתי מפקד שהכרתי מקורס מכי"ם. הוא ביקש שאצטרף אליו לפגישה עם מח"ט גולני כדי שלא אשתחרר ואמשיך בשירות הצבאי. בפקודת המח"ט חזרתי חזרה לחטיבה ואחרי תקופה יצאתי לקורס מפקדי פלוגות וחזרתי לפקד על פלוגה בגדוד 12.

הקרב על ג'בל רוס – מבצע פלצור

בתקופה ההיא, היה מתח גדול באזור גזרת הר החרמון. אחרי אירוע פיצוץ צינור הנפט ברמת הגולן על ידי מחבלים, קיבלנו משימה לעלות להר ג'אבל רוס ולפגוע במחבלים שהתמקמו שם עם מקלעים וסיכנו את האזרחים והכוחות הצבאיים. בתכנית המקורית, הפלוגה הייתה אמורה לטפס על ההר, לפגוע במחבלים ולהישאר בסביבה כדי לוודא שהשטח פנוי. הגענו בלילה לאזור הרכבל התחתון והתחלנו בטיפוס ארוך וקשה עם ציוד רב. זה היה ליל ערפל כבד עם ראות אפסית. כדי שהכח לא יתנתק נאלצנו ליצור שרשרת אנושית תוך כדי שאנחנו יורדים ואדיות ומטפסים על צוקים. במהלך הטיפוס אחד הלוחמים שלי נפל ממצוק ונפצע ונאלצנו להחזיר איתו חלק מהכח כדי לדאוג שיקבל טיפול.

שאר הפלוגה המשיכה להתקדם. ככל שהתקרבנו למיקום של המחבלים גילינו שהמקום מוקף במלכודים עם חוטי תיל ורימונים והיינו צריכים להיות מאד זהירים כדי לא להתגלות. כשהגענו לנקודה שהיום נמצא בה מוצב ג'בל רוס, הורדנו את הציוד ונערכנו לתקיפה כאשר הפלוגה התחלקה לשלושה כוחות. שלמה כהן שהיה חבר קרוב שלי הוביל את אחד הכוחות ונהרג ואיתו נפצעו מספר לוחמים. שלמה כהן היה מפלוגה אחרת ולא היה אמור להשתתף בלחימה. הוא התעקש להחליף את הסמ"פ שלי שהיה חדש ולמרות שהמג"ד סירב לאשר את ההחלפה הוא לא ויתר ובסוף שכנענו את המג"ד שיצטרף כדי שבמידה ויקרה לי משהו, יהיה מישהו מנוסה להחליף אותי ולצערי הוא היחיד שנהרג. האובדן של שלמה מלווה אותי עד היום.

כשהסתיימה הלחימה מצאנו באזור משגרי קטיושות שירו לכיוון קריית שמונה ערב לפני. בתקופה ההיא, אף אחד לא ידע מה זה קטיושות ואיך אפשר לטפל בהן ולקחנו איתנו את המשגרים כדי שהצבא ילמד עליהם. תוך כדי הלחימה הגיע מסוק שהטיס את הרמטכ"ל בר לב ואלוף הפיקוד דדו שהחליטו להגיע לשטח. הכל תוך כדי ירי ומתקפות. הוחלט שלמרות הפקודות ההתחלתיות, הכח לא ישאר בשטח כדי לא לסכן אותו וכל הפלוגה הוטסה חזרה לאזור חורשת טל ברכבת אווירית.

המשכתי בשירות הצבאי במגוון תפקידים לאחר תפקיד המ"פ בגדוד עברתי להיות מ"פ בכיר בקורס מכי"ם (גדוד 17) שם הכרתי את אשתי, חיה ששירתה שם. לאחר כך הייתי מדריך בקורס מ"פ, והמשכתי לפו"מ (קורס פיקוד ומטה) למשך שנה במסגרת זו למדתי באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון במזרח תיכון.

באוגוסט 1973 סיימתי את הלימודים, התחתנתי עם חיה ועברתי לתפקיד סמג"ד בגדוד 51 ובאוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור. הקרב החשוב ביותר בו השתתף הגדוד היה הכיבוש של החרמון. זהו סיפור נפרד בפני עצמו. הקרב הזה הוא אחד הקרבות החשובים של מלחמת יום כיפור והגדוד ספג בו אבדות רבות. עד היום אני נוסע ברחבי הארץ ועולה להר החרמון ומספר את סיפור הקרב לחיילים ולאזרחים הרבה מזה מפני שזו הדרך שלי להנציח את הלוחמים הרבים שנפלו בו.

לאחר המלחמה יצאתי למשימה של המוסד בקניה ואתיופיה, קצת לפני נסיעתי נולדה בתי הבכורה ליעד. בתקופת שהותי שם היה מבצע אנטבה וחזרתי לארץ והתמניתי להיות מג"ד 51 בתקופה זו היו מבצעים רבים שהגדוד לקח בהם חלק. בגמר תפקיד מג"ד נולדה בתי השנייה, עמית, אימא של עומר, והתמניתי להיות קצין אג"מ של אוגדת 91 בתקופת ההקמה של האוגדה. זו הייתה תקופה קשה מאד של פעילות מבצעית אינטנסיבית מול לבנון.

לאחר מכן, יצאתי שוב ללימודים להשלמת תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון והיסטוריה כללית-צבאית. במהלך הלימודים נקראתי חזרה לפקד על חטיבת החרמון ותוך כדי התפקיד סיימתי את התואר. בתום התפקיד הזה יצאתי להיות מדריך בקורס מג"ד ומשם להיות מדריך ראשי בפו"מ ואח"כ השתחררתי מהשירות הצבאי. במהלך התקופה הזו החלטנו לעבור לגור בישוב חדש שהוקם בעמק יזרעאל – ישוב קהילתי בשם תמרת.

בתום השירות הצבאי התמניתי להיות מנכ"ל עיריית עפולה ואח"כ לעוד מספר תפקידים ניהוליים ופרוייקטליים במגזר האזרחי.

היום אנחנו עדיין מתגוררים בתמרת, יש לנו שישה נכדים ואני זוכה ליהנות מהם ומהחיים.

התקופה שלי כמ"פ וכמג"ד היא תקופה מאד משמעותית ובולטת עבורי בחיים. לדעתי, אלו שני התפקידים הכי משמעותיים בצבא, במיוחד ביחידות לוחמות ובמיוחד כשמדובר בפעילות צבאית אינטנסיבית ולצערי גם באובדן רב של חיילים וחברים. אלו תפקידים עם המון אחריות אשר דורשים המון חוסן מקצועי ונפשי להתגבר על החוויות שעוברים ולהצליח להמשיך ולפקד.

תקופת השירות הצבאי, ותפקידים אלו במיוחד, הותירו בי משקע חיובי ושלילי והם חלק חשוב ומעצב מהחיים שלי ומתפיסת החיים שלי.

בתקופת השירות הצבאי

הזוית האישית

ציון: הפרויקט הוא חוויה נהדרת ולהיות יחד עם הנכד ולראות את החברים והסביבה בה הוא חי. שמחתי לספר לעומר על מסלול החיים שלי וראיתי שהוא מביע עניין ושמחתי שהוא לומד דברים חדשים על החיים שלי ודרך זה אני יכול לחלוק איתו גם ערכים ותפיסת חיים.

עומר: היה לי מעניין מאד, לא ידעתי שסבא שלי עבר את כל הדברים שסיפר לי עליהם ואיבד כל כך הרבה חיילים וחברים. אני חושב שהוא גיבור ואני אוהב אותו כל כך.