מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות של סבא איציק – ממוסררה למודיעין

אלה וסבא בבת מצווה של אלה
סבא איציק בילדותו עם האח דני (ז"ל)
זכרונות מילדות אחרת

שמי איציק (יצחק) מנחם, נולדתי בירושלים, ישראל, בתאריך 7.2.1956. כפי שסופר לי, השם שניתן לי, יצחק, היה בעקבות החיוך שהיה נסוך על פניי כשנולדתי. גדלתי בבית במוסררה שבירושלים. השכונה גבלה באזור ההפרדה בין ישראל שלפני 1967 לבין אזור יהודה ושומרון שנשלט על ידי הירדנים. הבית היה ממוקם קרוב למעבר מנדלבאום.

הבניין שגדלתי בו היה בניין של שלוש קומות, שבכל קומה היו ארבע דירות. בכל דירה היו שני חדרים ומטבחון. השירותים והמקלחת היו משותפים. בקומה שלנו גרו משפחות עולים מארצות שונות: מרוקו, פולין והונגריה. בדירה שלנו היו ארבע נפשות: ההורים, אני ואחי דני (ז"ל).

בזיכרוני, החיים במוסררה היו מאוד מלאים. סבא וסבתא ושאר המשפחה הקרובה גרו במרחק הליכה והתראנו כל יום. נהנינו מהפינוקים והמאכלים של סבתא, תשומת הלב של הדודים והשתובבות בגן המשחקים המאולתר.

בימי שישי ושבת היינו הולכים לבית הכנסת שסבא שלי היה הגבאי שלו. ארוחות שישי ושבת המרוקאיות הטעימות היו אצל סבתא וכללו את כלל המשפחה המורחבת. בגיל 4 עזבנו את מוסררה ועברנו לגור בקרית יובל, שהייתה בין השכונות הראשונות שנבנו מעבר לשכונות הוותיקות שסבבו את העיר העתיקה של ירושלים. אבי (ז"ל) עבד כלבורנט (עובד מעבדת כימיה) באוניברסיטת ירושלים, אימי הייתה רוב שנות ילדותנו עקרת בית.

זיכרונות ילדות

החל משנת 1960 גרנו בקרית יובל, שכונה חדשה שהוקמה בירושלים. בסמוך אלינו היו מספר שכונות של מפונים במבנים זמניים. השכונה הייתה מאוד חדשה, היו בה מעט מבנים והמון טבע שהקיף אותנו מסביב. אזור המשחקים שלנו כלל את ההרים שמסביב, מגרשי המשחקים שהיו רק בתחום בתי הספר בחצרות של הבתים ובעיקר משחקי כדור בכבישים מסביב לאזור המגורים (סטנגה וכדור שפה).

החברים שלנו היו בעיקר חברים מבית הספר וילדי השכונה. קבוצות המשחקים כללו ילדים מגילאים שונים, כאשר את הטון נתנו כמובן הילדים הגדולים יותר. שיחקנו בעיקר משחקי כדור שונים וגם משחקי חברה. מחשבים לא היו בזמננו. במשך היום למדנו בבית הספר עד שעות הצהריים, חזרנו לארוחת צהרים חמה של אמא, השלמנו שיעורי בית ולקראת השעה 16:00 יצאנו לשחק וחזרנו בערב הביתה עייפים, מרוצים, רעבים ובבגדים מלוכלכים.

למדנו בבית ספר בשם גרשון אגרון מכיתה א' ועד כיתה ח'. בתקופתי לא הייתה חטיבת ביניים. בבית ספר למדנו כמו שלומדים היום פחות או יותר, רק עם הרבה יותר משמעת וכבוד למורים. מעבר למקצועות שלמדנו היו לנו שיעורי מוסיקה, ספורט, תזונה ובית מלאכה. אני נמשכתי לחוג בבית המלאכה בתחום של נגרות ובמשך תקופתי בבית הספר יצרתי כמה רהיטים וחלקם שמורים עד היום אצל אמא אלגרה.

בגיל 11-12 התחלנו עם המסיבות הסלוניות שהתקיימו בבתים של החברים, כל פעם בדירה אחרת. אחד המקומות שערכנו בו מסיבות קבועות היה אצל חבר לכיתה שאבא שלו עבד בשוק והיה לו דוכן של אבטיחים. בגמר עונת האבטיחים הקצרה, המרתף היה פנוי ואז הפכנו אותו למקום מפגש, סרטים ולרחבת הריקודים שלנו. בתקופה זו הלכתי לצופים לשבט היובל גדוד ירדן למעשה עד לגיל 13.

זיכרונות משנות העשרים

בתקופת התיכון רוב המסיבות שלנו היו במסגרת של מסיבות גדולות בבית של אחד החברים, כאשר היינו מגיעים על בסיס ידיעה על המסיבה מפה לאוזן. תמיד הלכנו עם אותה קבוצה חברים למסיבות. המוסיקה במסיבות הייתה בעיקר מורכבת ממוסיקה של שנות השבעים, בעיקר פופ והרבה מוסיקת נשמה כדי שנוכל לרקוד הרבה סלו עם הבנות.

במסגרת חברים מהכיתה היינו נפגשים במהלך השבוע מספר פעמים ברמה של שיחות כלליות. באותה תקופה היינו מתארגנים לטיולים של יום אחד באזורים בסביבת ירושלים, ימים של הרבה כיף והשתוללות.

בתקופת הצבא היינו מאוד עסוקים והקבוצה החברתית מבית הספר התפרקה די מהר, ואז נוצרה קבוצה חדשה של חברים מהצבא. הבילויים היו פחות מסיבות אבל מפגשים חברתיים שכללו את החברות שלנו. בתקופה הזאת המוסיקה השתנתה מפופ ובילויים לסגנון של מוסיקה של שנות השמונים, רוק כמו להקת קווין, דיוויד בואי ולהקת הדלתות.

אהבה ומשפחה

את סבתא ישראלה הכרתי בצבא. היא הגיעה ליחידה ששירתי בה כחיילת יפה וצעירה וכל הקצינים ביחידה חיזרו אחריה, גם אני. לאט לאט העמיקה ההיכרות בינינו שכללה הרבה שיחות בערבים הפנויים שהיו לנו (בגלל אופי הפעילות של היחידה לא היו הרבה כאלה), אבל ידענו לנצל את המעט שהיה לנו.

ההכרות הרשמית שלנו כחברים קרתה בערב לאחר שהיה פיגוע בכביש החוף וישראלה הייתה בטיול בצפון. בדרכה חזרה הביתה מאוד דאגתי לה וכשנוצר קשר טלפוני למעשה נוצר גם הקליק של החברות שלנו. כשנה לאחר השחרור מהצבא התחתנו בירושלים, נולדו לנו ארבעה ילדים (ליאת הבכורה, אמא של אלה) ונולדו שלוש נכדות, נכד אחד והחמישית בדרך.

גלגול של תשמיש קדושה

במהלך השנים נוצר אצלנו מנהג לשמור ולהשתמש בערכת הציצית והתפילין של האבות שלנו לאחר שהלכו לעולמם. זה מנהג שלמדתי מאבי (ז"ל) כפי שהוא ואביו (סבא שלום ז"ל) נהגו לעשות עוד במרוקו. גם היום, במהלך התפילות שלי בבית הכנסת, אני עדיין מתעטף בציצית הקדושה של אבי ז"ל.

הזוית האישית

אלה הנכדה המתעדת: בתוכנית הקשר הרב דורי אני וסבא התקרבנו יותר זה לזה ולמדנו דברים חדשים אחד על השניה. לדוגמה אני למדתי איפה סבא גדל, על ילדותו והמנהגים של סבא, שאת חלקם אנחנו עדין משמרים.

מילון

מוסררה
מוסררה, או בשמה הרשמי בעברית - מורשה, היא שכונה בירושלים הגובלת בשכונות מאה שערים ובתי נייטין בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח. השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות החמישים בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-160 דונם ומספר התושבים בעשור הראשון של המאה ה-21 עמד על לערך 4,500. (ויקיפדיה) הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן.

ציטוטים

”ממורשתו של סבא אנדרה (ז"ל): "במקום שאין בו איש, תהיה איש!“

הקשר הרב דורי