מאגר סיפורי מורשת

סיפור על אבא ואימא (שואה), מחנות קפריסין ועליה לארץ, ילדות ונעורים, צבא, עבודה, משפחה, טיולים, פרישה

שמי חיה זינגר, מקור השם מסבתא שלי, אימא של אבא שלי. נולדתי בשנת 1948 בקפריסין במחנות העקורים הבריטים, לציפורה ויוסף ברונשטיין.

ההורים שלי הם שורדי שואה, אמא שלי נולדה בבודפשט שבהונגריה ונקראה בשם פרנציסקה גוטליב. משפחתה היתה דתית מאד, עניה מאד. הם היו הורים ו-7 אחים ואחיות.

אבא שלי נולד בפולין בעיירה אוסטרה, שבחבל ווהלין. היום זו אוקראינה. אוסטרה הייתה עירו של המהרש”א. (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלש, רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים, צאצא למשפחת קלונימוס, שיחוסה מגיע עד דוד המלך). הם היו הורים ושני בנים. אבא למד בבית ספר תרבות וידע עברית, יידיש, פולנית, רוסית ואנגלית. הם היו משפחה מבוססת. סבא שלי היה כנר וסבתא היתה לה חנות גלנטריה.

כל משפחתה של אימא שלי נרצחה בשואה. אימא הייתה בארבעה מחנות ריכוז, האחרון שבהם היה רוונסברוק שם היו אלפי נשים יהודית הונגריות. רק חלק קטן מהם שרד. אמי שרדה. אבא שלי גויס לצבא הרוסי ונלחם בגרמנים. הוא נפצע במלחמה ורק בזכות רופא יהודי שהיה שם, חייו ניצלו. משפחתו גם היא נרצחה בשואה, באחת האקציות שהיו בעיירה ב-1941 ורק אחיו והוא שרדו. אחרי המלחמה הגיעו למחנה העקורים בבלגיה ושם הכירו והחליטו לקשור את חייהם יחד ושהם רוצים לעלות לארץ ישראל. בערב פסח שנת 1947הם עלו לארץ באוניית תאודור הרצל ונתפסו על ידי הבריטים ונשלחו לקפריסין. הם היו שם למעלה משנתיים, נישאו שם ואני נולדתי במחנה 68 חודש אחרי קום המדינה. בינואר 1949 כאשר הייתי בת חצי שנה עלינו שלושתינו לישראל והתיישבנו בירושלים.

ילדות

החיים בשנים הראשונות בארץ לא היו קלים. אחותי נולדה שנה אחרי שהגענו ארצה ואחי נולד כאשר הייתי בת 7. אבא עבד בתחילה בסלילת כבישים (למרות שהיה נכה ברגלו) ולאחר מכן הקים עם שלושה שותפים בית מלאכה לשנאים. הוא עבד כל יום עד חצות הלילה. בילדותנו לא ידענו הרבה על מה שעברו בשואה. הם סיפרו מעט ואנחנו ילדים קטנים לא שאלנו.

משפחה מורחבת לא היתה לנו. לא זכינו להכיר את הסבים והסבתות שלנו. היה לנו רק דוד אחד, אח של אבא. רק היום שאני סבתא בעצמי את מבינה את החוסר שהיה לנו. כשהייתי ילדה שאלתי את אמא תמיד למה אין לנו בובע,(סבתא ביידיש) כמו שיש לשכנה בדירה ליד.

הבית היה בית חם ותמיד מלא באנשים. האוכל שאמא בישלה היה נפלא, בכל זאת הונגריה. היא גם אפתה עוגות מופלאות. גרנו בבית של רכוש נטוש (בית שננטש ע”י ערבים שגרו בו וברחו במלחמת העצמאות). בבית היו שתי דירות בלבד. בכל דירה גרו 2 משפחות. אנחנו גרנו בבית בחדר אחד חמישה אנשים, המטבח והשירותים היו משותפים.

חלב היה מגיע הביתה ע”י החלבן, שהיתה לו עגלה עם סוס, קרח היה מגיע גם הוא בעגלה, גושים גדולים והיינו קונים רבע ושמים בארגז קרח. היינו קונים חצי לחם במכולת. היתה תקופת צנע וקיבלנו תלושים מהמדינה לקניית מוצרי צריכה בסיסים. ביצים היו לנו מלול התרנגולות שגידלנו בחצר.

שיחקנו הרבה בחוץ, היו לנו עצים רבים וגבוהים טיפסנו עליהם ובילינו שם ימים שלמים. לול התרנגולות הפך ברבות הימים, כאשר הפסקנו לגדל, לחנות מכולת של הילדים בשכונה ושיחקנו במכירה של שימורים וקופסאות מקרטון שהתרוקנו משימוש. כשהייתי בת 8 השכנים שלנו עזבו וקיבלנו את כל הבית, רווח לנו ולא היינו צריכים להצטופף 5 איש בחדר אחד.

שיחקנו במגרשים הפתוחים שמסביב לבית בכדור הקפה, קפיצה משולשת, מחבואים ותופסת, יחד עם כל הילדים שגרו ברחובות שלידנו. שיחקנו 5 אבנים, קפיצה בחבל, עטיפות מסטיקים, ארץ עיר, מונופול ועוד ועוד. החיים היו פשוטים אבל טובים. חיינו ביחד בשלווה ובחברות. לא ידענו דבר על עדות, היינו כולנו יהודים וישראלים. כולנו למדנו בבית הספר גאולים שבשכונה. ההורים הכירו את כולם והיו חברים ואנחנו הילדים גדלנו יחד.

ההורים שלנו חינכו אותנו לאהבת הארץ, לאהבת האדם, עזרה לזולת ולמסורת ולמנהגים של עמנו. את מה שעבר עליהם בתקופה השואה, סיפרו רק בשנים מאוחרות יותר ואז כבר היינו בוגרים מספיק להבין את הגיהנום שעברו ואיך למרות מוראות השואה הקימו משפחה לתפארת.

רק בשנת 1999, חמישים שנה לאחר שהגענו ארצה, הצלחנו בכוחות משותפים לקנות את הבית בו גרנו כל החיים. עכשין אמא ואבא גם הם זכו לבית משלהם. אבא נפטר ב-2010 ואמא ב-2021.

לימודים צבא ועבודה

למדתי בבית הספר גאולים עד כתה ח'. לא היו אז חטיבות וכדומה. חלק גדול מהכיתה עברו ללמוד בגימנסיה העברית בירושלים. המעבר לא היה קל מבית ספר ליד הבית לבית ספר במרכז העיר. פתאום היה צריך לנסוע באוטובוס, להכיר בני נוער חדשים משכונת רחביה העשירה, שלמדו בגימנסיה מכתה א'. למזלנו המחנכת שלנו בכיתות ז' ו-ח' היתה המורה הכי טובה שאפשר והביאה אותנו לרמה לימודית גבוהה מאד, כך שיכולנו להשתלב בקלות. היינו טובים ובעלי ידע במתמטיקה ובמקצועות אחרים מעבר לתלמידי הגימנסיה. למדתי במגמה ריאלית ולאחר 4 שנות לימוד סיימתי בחינות בגרות. כל תקופת לימודי הייתי גם ספורטאית. הייתי בנבחרת להתעמלות קרקע  ומכשירים בגימנסיה וגם בהפועל ירושלים.

התגייסתי לצבא בינואר 1967. מחצית מהשירות עשיתי בקיבוץ עין-גב, שהיה אז על הגבול. זו היתה תקופת מלחמת ששת הימים. את המחצית השניה של השירות עשיתי בחיל חימוש במפקדה בתל השומר. אהבתי מאד את השירות בצבא. גורם מאד מחבר למדינה שלנו ולאזרחיה, וגם עזר לי להיות עצמאית ומוערכת בתפקיד שעשיתי.

אחרי השחרור התחלתי לעבוד במשרד התיירות ובמקביל ללמוד באוניברסיטה כלכלה וסטטיסטיקה. עבדתי במשרד התיירות 35 שנה, עד לפרישה המוקדמת בגיל 55. עסקתי בתחומים רבים של ענף התיירות, עבודה מרתקת ומעניינת.הכרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. חוויה.

נישואים ומשפחה

בגיל 24 נישאתי לעמי זינגר. ירושלמי מלידה. עמי עבד כל השנים בטלביזיה הישראלית, ערוץ 1. אנחנו גרים בירושלים. נולדו לנו 3 ילדים, יורם, ארז ואפרת. גידלנו אותם באותם ערכים מבית ההורים. היום שלושתם גרים מחוץ לירושלים ושלושתם עובדי היי טק. יש לנו 3 נכדים , 2 בנות ובן, גילי, רועי וקרני. קרני הצעירה מכולם ואנחנו יחד בתוכנית הקשר הרב דורי.

המשפחה היא מרכז חיינו ואנחנו אוהבים לבלות איתם, לחגוג יחד את החגים ולהנות עם הנכדים. התחביבים שלי הם קריאה, תשבצי הגיון, סודוקו, בישול ואפיה. בנוסף יש לי אוסף גדול מאד של מלחיות ופלפליות שאספתי בכל רחבי תבל. אנחנו אוהבים לטייל בארץ ובחו"ל. במשך השנים טיילנו בעולם מקצה עד קצה. צילמנו המון. יש לנו חברים רבים שאנחנו יחד כבר 50 שנה. אוהבים לארח ולהתארח. אנחנו כמו משפחה אחת גדולה.

הזוית האישית

סבתא חיה: קרני נכדתי הצעירה, היפהפיה והמקסימה שלי, היא ילדה שכולה שמחה ואושר, מאירה את סביבתה. אני נהנית לבלות איתה ולשחק איתה במשחקים, אפילו שבדרך כלל היא מנצחת אותי. אני מפסידה בשמחה. תוכנית הקשר הרב דורי היא נפלאה, מעניינת ומרתקת ואנחנו נהנות להיות יחד ויש לי האפשרות לספר לה הרבה מקורות המשפחה שלנו. הנכדים שלנו כשהיו קטנים יותר ביקשו תמיד שנספר להם איך היה כשאנחנו היינו קטנים. הם אהבו מאד את הסיפורים..אז עכשיו זו ההזדמנות.

קרני: בתוכנית הזו למדתי עוד על סבתא שלי, על ילדותה ועל כל חייה. נהנתי מאוד לשמוע את סיפורה, סיפור משפחתה ועל הוריה בשואה. היה לי מאוד כיף ומעניין עם סבתא שלי. אני מקווה שיהיו לנו עוד הזדמניות כאלה אחרי התוכנית.