מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רחל אורבך. נולדתי בשנת תש"ט, בזמן מלחמת השחרור, בארץ ישראל, בעיר רחובות וגדלתי בירושלים. כאשר הייתי בכיתה ו' עברנו לגור בקיבוץ סעד.

בזמנו עברתי לישון בבית ילדים. בגלל שהיו שם מעט ילדים, היינו באותה קבוצה בבית הילדים ילדים משלוש שכבות גיל ­­- הכיתה שלי, הכיתה שמעליי, והכיתה שמתחתי, כולנו היינו "קבוצה" אחת. אני ישנתי בחדר עם ילדה אחת שמבוגרת ממני בשנתיים, אחת שקטנה ממני בערך בחצי שנה, ועוד כמה בנות. לפעמים בלילה שמענו תנים. תן זו חיה שלא עושה כלום, אפילו לא מתקרבת לאנשים, אבל לפעמים בלילה שומעים אותם. אני פחדתי מהתנים. הילדה שגדולה ממני בשנתיים, קוראים לה חיה, הייתה שומרת עלי שלא אפחד.

כל בוקר כשהיינו קמים היינו אוכלים ארוחת בוקר, מתפללים, הולכים לבית ספר, ובסוף יום הלימודים, היינו הולכים לעבוד. היה לנו משק ילדים ושדה, והיינו הולכים אליהם אחרי בית ספר ועובדים שם. בשדה, למשל, היו שורות ארוכות של צמחים שהתחילו רק לגדול, והיינו צריכים לדלל אותם. לדלל זה לראות שיש רווחים מספיק גדולים בין צמח לצמח, כדי שיאפשרו לצמחים לגדול. היינו הולכים על הברכיים, בחום, ומוציאים את הצמחים, שלא יהיו צפופים מדי. חוץ מזה הייתי יוצאת למרעה עם הכבשים. היו לנו שבע כבשים ואייל אחד. אני פחדתי מהאייל הזה. הוא היה גדול וחזק עם קרניים.

במשך הזמן האייל נהיה חולה. ראינו שאין לו כוח, שהוא הולך בקושי, שהראש שלו שמוט קצת… מאוד דאגנו ולא ידענו מה יש לו. עד שהגיעה עונת הגז. העונה שגוזזים את הצמר של הצאן. מבצעים את הגז כדי שלא יהיה לכבשים חם מדי, וכדי שיוכלו להכין מהצמר של הכבשים ושל האייל שמיכות וסוודרים..

ואז, כשגזזו לאייל הזה את הצמר, פתאום ראינו שיש לו חבל מסביב לצוואר. גילו שכנראה כשהוא היה אייל צעיר, קשרו לו חבל מסביב לצוואר כדי שיוכלו להוביל אותו, וכנראה שכחו מהחבל, והוא נשאר שם. בינתיים האייל הלך וגדל, והלך והשמין, והחבל חנק אותו. אבל לא ראו אותו, בגלל שהיה לו צמר שצמח וכיסה את החבל. ברוך ה' מצאו את החבל הזה. חתכו את החבל, והאייל הבריא לחלוטין, השמין, וגדל – מאוד מאוד שמחנו.

כל יום באנו הביתה אחר הצהריים, ואימא שלי הייתה מכינה גלידות מעולות! גם הכנו שיעורי בית, שטפנו את הריצפה, ואחרי כל הדברים שעושים בבית הלכנו בערב לחדר אוכל של הקיבוץ, אכלנו שם, שיחקנו עם החברים, ונהנינו.

כשבאנו לקיבוץ אחותי הקטנה, שמה נעמה, הייתה עדיין בגיל הגן, אז אימא שלי חשבה שהיא לא תישן בבית ילדים, אלא בבית. אבל היא רצתה להיות כמו כולם, אז כבר בגיל ארבע היא עברה "לגור" בגן!

גרנו בקיבוץ במשך שלוש שנים. זו היתה תקופה מאוד יפה עבורי. כשסיימתי את כיתה ח' חזרנו לירושלים. הצטערתי מאוד לעזוב את הקיבוץ, אבל השתלבתי מהר בכיתה בירושלים, מצאתי לי חברות חדשות וגם אהבתי מאוד ללכת לבני עקיבא ושם, לשמחתי, הכרתי את יוסי אורבך, האיש שלי.

לפני שהתחתנתי שם המשפחה שלי הייתה משפחת זלקין. המשפחה הגיעה לפני מספר דורות מרוסיה, אנחנו לא יודעים בוודאות מה המשמעות של השם. חושבים שהמשמעות של השם זה בן שלמה.

הזוית האישית

תמר הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע את ילדותה המיוחדת של סבתי. היה לנו זמן נפלא יחד! אני מקווה שיום אחד גם אוכל לגור בקיבוץ ולחיות עם כולם כקבוצה אחת גדולה ומגובשת ולישון בבית ילדים. חיים לצד טבע ובעלי החיים מביאים לילדות יותר חוויתית ומעניינת. תודה סבתא ששיתפת אותי, מאחלת לנו עוד הרבה רגעים איכותיים יחד.