מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר סיבוני, נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בתאריך 5 בספטמבר 1941. הוריי, אברהם וסוליקה סיבוני, הביאו לעולם שמונה ילדים, ואני הבן הבכור מבין שבעה אחים ואחיות: יוסף, רפי, אלי, מרי, מרסל, תמר וג'וליט.

גדלתי בשכונה מעורבת שבה התגוררו יהודים, ערבים וצרפתים. בשל הרקע התרבותי הרב-גוני, חבריי הצרפתים כינו אותי מישל, שם צרפתי שנראה להם מתאים יותר. באותה תקופה, מרוקו הייתה תחת שלטון צרפתי, והתקיימה שכנות טובה בין הערבים ליהודים. נהגנו לערוך ארוחות שישי ביחד ולעבוד יחדיו. היהודים והערבים נהגו לקנות אחד מהשני ולהכבד במאכלים. למרות שהייתה תקופה בה היהודים לקחו פיקוד על מרוקו, הערבים קיבלו זאת וידעו לחיות בשלום.

בילדותי ובנעוריי נהגתי לבלות עם חברים רבים. בשבתות היינו הולכים לים, למועדון או סתם מסתובבים בשכונה. הייתה לי קבוצת חברים גדולה, ורוב הזמן בילינו יחד, רקדנו ושיחקנו בים. היה לנו מועדון בעיר שבו בילינו רבות, ונהנינו מהחופש המלא שהיה לנו כיהודים במרוקו.

למדתי בבית ספר שבו אהבתי במיוחד את השיעורים בצרפתית, היסטוריה ועברית. במהלך השבוע הגיע לבית הספר מורה מישראל, שלימד אותנו שירים בעברית כמו "נעלה לארצנו" ועוד. האהבה הראשונה שלי הייתה במועדון ריקודים, שם לימדה אותי בחורה לרקוד סלואו, פסודובלה וטנגו. למרות שיצאנו רק זמן קצר, החוויה הזו נחרטה בזיכרוני.

כשהייתי בן 18, חבריי ואני החלטנו ללמוד התאבקות יוונית-רומית. לאחר שלוש שנים של אימונים, התחריתי בתחרות מול מתאבק ערבי וניצחתי אותו, אך השופטים טעו בשיפוט והכריזו עליו כמנצח. לאחר שתיקנו את הטעות, הקהל הערבי השתולל וזרק עלי ועל השופטים עגבניות וניירות. המשחק נעצר ונקבע קרב חוזר, שבו ניצחתי ולקחתי את האליפות במרוקו.

לאחר כמה חודשים הייתה אמורה להתקיים אולימפיאדה ברומא, והייתי אמור להשתתף בה. אך בגלל שאני יהודי, לא השתתפתי, והוחלט לשלוח נציג ערבי במקומי. באותה עת הרגשתי לראשונה צורך לעלות לארץ ישראל.

רק לאחר מספר שנים, בשנת 1968, עליתי ארצה עם משפחתי, לאור יהודה. היינו כבר נשואים עם שלושה ילדים. כיום אני פנסיונר, גמלאי צה"ל לאחר ששירתתי שנים ארוכות וטובות. יש לנו עשרה ילדים, כולם כבר גדולים ובעלי חיים משלהם.

הזוית האישית

יהלי הנכדה המתעדת: הייתה לי הזכות לשמוע את סיפורו של סבי, היה לי ממש מהנה, לדעתי כולם צריכים לעשות את התכנית, חוויה מומלצת.