מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר, אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ושמחתי שסבא רבא שלי, הסכים לשתף אותי בסיפוריו, שהובאו כאן כיומן תיעוד. זה היה מרגש מאוד לשבת ולראיין את סבא מיכאל. אימא שלי תמיד אמרה שהוא לא אהב ולא רצה לספר את הסיפור שלו לנכדים כי זה הכביד עליו ותמיד העדיף להתרכז בדברים הטובים כאן ועכשיו, אבל בכל זאת הוא הסכים לעבור את התהליך איתי, הנין הבכור שלו. שמחתי להיות זה שהצליח לתעד את סיפורו ולהשאיר מזכרת לאחים שלי ולבאים אחרינו מסבא רבא מיכאל.

סבא רבא מיכאל קוסובסקי: יומן

יום 1

יומני היקר, קוראים לי מיכאל. החלטתי להתחיל לכתוב יומן בגלל שינויים רבים שחלו, בתקווה שזה יתן מידע לדורות הבאים. אני גר בליטא, פוניבז' עם הוריי, אברהם ושיינא, ושתי אחיותי, יפה ואיטה. דיברנו בבית בעיקר באידיש וברוסית, וחיינו חיים די רגילים. שמענו שמועות על תחילה של מלחמה, אבל שום דבר מיוחד בנתיים. אני מאוד מקווה שלא יקרה שום דבר, עוד מספר ימים אני חוגג 13 ותהיה לי בר מצווה! אני מאוד מתרגש. נקווה לטוב, זה הכל להיום.

יום 5

היום סוף סוף הגיע! חוגגים לי היום בר מצווה, המשפחה שלי לא ממש דתית, אבל זה עדיין מרגש, מרגיש ממש חשוב. התחילו להתגבר התחושות של מלחמה, אבל עדיין שום דבר שקרוב אלינו. ההורים שלי קוראים לי אז כדי שאני אלך להתארגן, אני אחזור בקרוב!

יום 13

אני הולך לבקר את דודה דינה! באמת קוראים לה עדינה, אבל כולם קוראים לה דודה דינה. לא ראיתי אותה הרבה מאוד זמן, ואני ממש מתרגש מהנסיעה! היא גרה בשבלי, ואני קצת מודאג מלהיות רחוק מההורים שלי להרבה זמן, אבל זה יהיה שווה את זה! עדיין יש שמועות על מלחמה, אבל ההורים שלי אומרים שיהיה בסדר. כדי שאני אלך לישון, יש לי יום ארוך מחר!

יום 17

אני עם דודה דינה כבר כמה ימים ומאוד כיף איתה! היא ממש נחמדה, והיא מכינה אוכל ממש טעים. יש כמה דברים פחות טובים אבל, נכון יש את השמועות? אז באמת התחיל משהו, ואני לא יכול לחזור הביתה. אני בטוח שזה כלום ועוד כמה שבועות זה יעבור, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

יום 23

אני לא בטוח מה קורה. דודה דינה העירה אותי מאוד מוקדם ואמרה לי לקחת את הדברים שלי מהר. אנחנו עכשיו בורחים מאנשים רעים, גרמנים היא אמרה לי, אבל שהכל יהיה בסדר. היא ניראת מאוד מודאגת אבל, ואני לא בטוח שהיא אומרת לי הכל. אני ממש מפחד, אבל אני לא רוצה שהיא תראה את זה. יומן, אני לא יודע מה לעשות… מה אם יקרה משהו רע? מה עם ההורים ואחיות שלי? אני מקווה שהם בסדר.

יום 29

נכשלנו. הגענו ללטביה ולרגע היה נראה שהכל הולך להיות טוב, אבל אז באו האנשים הרעים ולקחו אותנו. הם לקחו אותנו כל הדרך בחזרה לשבלי, והם שמו אותנו באיזה מבנה שאני חושב שהם קראו לו "גטו". מאוד לא נוח פה ואין הרבה מקום, ויש פה הרבה מאוד אנשים, אני חושב שכולם יהודים. דודה דינה אומרת לי שהכל יהיה בסדר, אבל אני רואה את המבט בעיניים שלה ומתחיל לחשוב שזה רק הולך להיות יותר ויותר גרוע. השומרים מתנהגים אלינו ממש רע, הם אפילו מרביצים לנו בלי שום סיבה. אני מקווה שזה כבר יעבור, אני מתגעגע להורים שלי.

יום 38

מעבירים אותנו היום למקום אחר, אני חושב ששמעתי אותם אומרים "גטו טרקו". היה לא נעים הדרך, היינו דחוסים ובקושי היה מקום לנשום. כשהגענו לשם הייתי ממש רעב, אבל כל מה שהם נתנו לנו היה חתיכת לחם קטנה. אני לא חושב שהם אוהבים אותנו, הם מרביצים לנו כל פעם שהם יכולים, ולכולם רע. ראיתי אותם לוקחים ילד קטן, ואני לא חושב שהוא שרד, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. יומן, מה אני אעשה?

יום 42

הם עוד פעם מעבירים אותנו, אבל עכשיו ברכבות. הם מחלקים את המבוגרים והילדים, אז ניסיתי להיות עם המבוגרים והצלחתי. אנחנו עכשיו ברכבת, אין פה הרבה מקום והרבה מאיתנו חולים. אני חושב שאנחנו הולכים לגרמניה, אבל אני לא בטוח.

יום 43

הם עוד פעם מעבירים אותנו, ואני הולך למקום בשם "שטוטהוף". הם זרקו אותנו על החול ולקחו כל מה שהיה לנו, ואז גררו אותנו לכזה צריף ארוך והרביצו לכל מי שלא נכנס. הם הביאו כל אחד לקרש שזה היה איפה שנישן. בשלב הזה הבנתי שאנחנו אבודים, ושהכל הולך להחמיר.

יום 74

הם מתעללים ומעבידים אותנו כל הזמן. כל בוקר הם מעירים אותנו בארבע ומעמידים אותנו בשורה בחוץ. תמיד קר ויש הרבה רוח, ואין לנו בגדים. הם מכים את כל מי שלא עומד ישר במשך שעה ואז גוררים אותנו בחזרה לצריף עם מכות. את הצעירים(שזה כולל אותי) הם לוקחים לטריוט, שזה כאלה בתי שימוש. היו תעלות כאלה ששם היו עושים צרכים, והם היו זורקים לשם זהב וכסף ואז דוחפים אותנו פנימה עם דליים בשביל להביא ולשטוף את זה. הם עמדו הם וצפו בנו הולכים בתוך הצואה שלהם ובודקים שאנחנו לא לוקחים שום דבר.

אנחנו פה יותר מחודשיים, והיום באו להעביר אותנו שוב. הם זרקו אותנו בתוך רכבת ולקחו אותנו למקום שהם קוראים לו "מחנות עבודה". אני הייתי במחנה 10, והיו שם בונקרים כאלה באדמה עם קש ששם ישנו, ומשם לקחו אותנו לעבודה. היו בערך חמישה שישה בני נוער, והיו לוקחים אותנו לעשות עבודות פרך. היינו רצים עם מריצות ומעבירים בטון ממקום למקום במשך שעות, בלי עצירות, בלי אוכל ועם הרבה מכות.

יום 73, שנה שביעית

כמעט שכחתי מהיומן הזה. עבר כל כך הרבה זמן, אולי כדי שאני אחזור לכתוב. השבע שנים האחרונות היו נוראיות, העבידו והתעללו בנו באופן יומי. בקושי אכלנו, והרבה מאיתנו מתו. אני חוזר לכתוב כי סוף סוף נראה שהמצב משתנה. הגיע אלינו מפקד חדש, ונראה שהוא יותר נחמד. הוא פחות מתעלל בצעירים, והוא נתן לנו עבודה במטבח, שזה איך שאני שרדתי. היינו אוכלים קצת ממה שנשאר, והיינו מביאים שאריות לשאר האנשים במחנה.

יום 137, שנה שביעית

הם מעבירים אותנו בפעם הראשונה אחרי כמה שנים. אנחנו כבר כמה ימים הולכים בשיירה ארוכה עם כלבים בצדדים והרבה חיילים, והם דוחפים ומרביצים לכל מי שקצת מתעכב. הם הביאו אותנו לבור עמוק והכניסו אותנו פנימה, היו גדרות גבוהים מסביב. היה קר בלילות, אז אני רץ הלוך חזור מראש הבור ללמטה. אז לילה אחד, שמתי לב שהכל שקט. לא היה שם אף אחד, כל הגרמנים הלכו והשאירו אותנו בבור.

יום 141, שנה שביעית

היום בבוקר הגיעו חיילים, אמריקאים אני חושב. את התחילו לקחת אותנו ולשלוח אותנו לבתים של גויים, אבל אני לא סמכתי אליהם כי עדיין לא הייתי בטוח אם הם גרמנים או אמריקאים, והתחבאתי מתחת לטרקטור. כנראה נרדמתי מעייפות, כי התעוררתי פתאום והיו הרבה צעקות, אז מהר קמתי, דפקתי את הראש בטרקטור והתעלפתי. כשהתעוררתי ראיתי את האמריקאים עם הרכבים שלהם והם התחילו לזרוק לנו אוכל.

יום 159, שנה שביעית

אנחנו נוסעים כבר כמה ימים. עברנו דרך איטליה וקפריסין עד לארץ ישראל, שם פגשתי את דודה דינה! לא ראיתי אותה יותר משבע שנים, אבל גם הבנתי שאני כנראה לא אראה את ההורים ואחיות שלי בחיים, אבל לפחות היה לנו מקום. התגייסתי לצבא וכמעט ארבעים שנה עבדתי בתור נגר. התחתנתי עם שושנה ונולדו לנו שתי בנות, יפה ודליה.

הזוית האישית

אופיר: זה היה מרגש מאוד לשבת ולראיין את סבא מיכאל. אימא שלי תמיד אמרה שהוא לא אהב ולא רצה לספר את הסיפור שלו לנכדים כי זה הכביד עליו ותמיד העדיף להתרכז בדברים הטובים כאן ועכשיו, אבל בכל זאת הוא הסכים לעבור את התהליך איתי, הנין הבכור שלו. שמחתי להיות זה שהצליח לתעד את סיפורו ולהשאיר מזכרת לאחים שלי ולבאים אחרינו מסבא רבא מיכאל.

סבא רבא מיכאל: התרגשתי מאוד לשוחח עם אופיר אני לא נוהג לספר את הסיפור שלי ולא אוהב להזכר בפרטים, אבל שמחתי שהספקנו לעשות את הראיון ושהוא צולם וישמר כמזכרת גם לנינים שלי ואפילו לילדיהם, שהסיפור לא יישכח לעולם. אני מאחל לאופיר שיגדל לעולם טוב יותר ושלעולם לא יאלץ להתמודד עם הקשיים שהיו לנו ורוצה לראות אותו רק מאושר.