מאגר סיפורי מורשת

שמי רענן מקרוב. נולדתי בשנת 1953 בארצות הברית להוריי, דוד ופרידה ז"ל. כשהייתי בן חמש עלינו לישראל, וגרנו בירושלים. בבית דיברנו אנגלית כך שהיה לי מאוד קשה להשתלב בחברת הילדים בגן ובבית הספר, והתקשיתי מאוד בלימודים. לכן, מאוד הופתעתי כאשר בסיום התיכון קיבלתי זימון לקורס טיס.

קורס הטיס והמעבר להנדסה קרבית

בקורס הטיס הייתי חניך טוב וממושמע, אך לצערי התקשיתי עם לימודי הפיזיקה והאווירונאוטיקה והודחתי מהקורס. זה היה היום העצוב והמדכא בחיי. כל כך רציתי להסב גאווה להורי. כאשר חזרתי לבסיס הקליטה והמיון ונשאלתי לאיזו יחידה אני רוצה ללכת, אמרתי במפורש שאני מוכן ללכת לכל יחידה חוץ מהנדסה קרבית. חשבתי שזהו חיל אפור, לא זוהר ולא יוקרתי. למחרת עליתי עם חיילים רבים אחרים על משאית בידיעה שאנחנו הולכים לחיל השיריון, אך כאשר המשאית פנתה לכביש המוביל לגוש עציון הבנתי שאנחנו מיועדים להנדסה קרבית.

תוך כמה ימים למדתי כמה ההנדסה הקרבית חשובה, מעניינת, מגוונת ומאתגרת. לאחר שישה חודשים סיימתי בהצלחה את שלב הטירונות, והמשכתי לקורס מש"קים ולקורס קצינים. כשנה לפני מלחמת יום כיפור הוצבתי כמפקד על כיתה של מפעילי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בגדוד 601.

מלחמת יום הכיפורים

עם פרוץ המלחמה מצאתי עצמי עם קומץ חיילים, מוקפים בחיילים מצריים שחצו את תעלת סואץ. כל קווי ההגנה שלנו קרסו, ומאות חיילים נהרגו כבר ביום הראשון למלחמה. ברשותי היה אקדח עם שישה כדורים. לחיילים אמנם היו נשקים, אבל הם לא היו חיילים קרביים וידעתי שמצבנו עגום. חששתי מאוד שאם ננסה לברוח ולהגיע לבסיס האם שלנו, יאשימו אותי בפחדנות או אפילו גרוע מכך. לא היה לי מכשיר קשר לטווח ארוך, לא היה טלפון קווי תקין ולא ידעתי מה מתרחש סביבנו.

אני לא זוכר כמה זמן עבר, אבל בשלב מסוים הבנתי שאם נישאר במאהל שלנו, אנחנו ניהרג, או גרוע מכך – המצרים יקחו אותנו בשבי ויענו אותנו. היינו שמונה חיילים ולא היה לנו רכב מספיק גדול. לי היה ג'יפ אבל לא רצינו לנסוע בכבישים המופגזים, ולכן עלינו על כלי צמ"ה שנקרא "מפלסת". חלק מהחיילים ישבו על מכסה המנוע וחלק ישבו עמי בתא של המפעיל. כך נסענו הרחק מהתעלה לכיוון בסיס האם שלנו שהיה ב"מתלה", במרחק עשרות רבות של קילומטרים. בדרך פגשנו פה ושם טנקים ורכבים של צה"ל שנתנו לנו קצת דלק, אוכל ומים. רווח לי. אף אחד לא חשב שההחלטה שלי הייתה לא נכונה.

לאחר התארגנות של יום או יומיים בבסיס האם, הפלוגה שלנו נחלקה לשתי שיירות, שיירה של כלים עם זחלים ושיירה של כלים אופניים (עם גלגלים), והתחלנו במסע הארוך חזרה לכיוון התעלה. לאחר מספר ימים התחלנו לבנות את גשר הגלילים על מנת שיאפשר לנו להעביר טנקים מעבר לתעלה. גררנו את הגשר לכיוון התעלה תחת אש של המצרים. אני נהגתי בטרקטור גדול וכבד והתפקיד שלי היה לחצות את הגשר ראשון לצד השני. אני זוכר שהרמתי את הכף של הטרקטור כדי שתגן עלי מפני הכדורים השורקים. אחרי שחציתי את הגשר, כל הטנקים התחילו לעבור. הגשר מוצג כיום ב"יד לשריון" בלטרון.

הזוית האישית

יואב הנכד המתעד: היה לי חווייתי וקצת מאתגר וגם קצת מלחיץ, כי הסיפור עוסק במלחמות ונהרגו לסבא המון חברים. אני שמח שתיעדנו את סיפורו של סבא במאגר המורשת, זה חלק מההיסטוריה שלנו.