מאגר סיפורי מורשת

המשפחה המורחבת

נולדתי בשנת 1950 להורים שעלו ארצה מתימן. אבי עלה לבדו כנער בשנת 1931 (משפחתו עלתה מאוחר יותר) ואמי עם משפחתה עלו בשנת 1934. הם עלו מהעיר עדאן שבתימן למצריים ומשם לישראל.

הורי נישאו בארץ ונולדו להם 12 ילדים, הגדולה נולדה בשנת 1938 והקטנה בשנת 1960.

לאחר נדודים ברחבי הארץ, הוריי השתקעו בנתניה בשכונת בן ציון – השכונה הוותיקה ביותר בעיר.

החיים בבית היו חיי צנע. המשפחה הייתה ברוכת ילדים, אמי הייתה עקרת בית ואבי היה המפרנס היחיד. קנו רק מה שצריך ולא מעבר. בשנים הראשונות אבי עבד בפרדסים ובהמשך היה עובד עירייה (עובד כפיים). אחיותיי כשבגרו יצאו לעבוד גם כן וסייעו לאבי בכלכלת הבית.

בילדותי עם הורי ואחיי

למרות החיים בצמצום, הוריי לא החסירו מאתנו דבר. היו לנו חיים מלאים ושמחים. כולנו למדנו בבית הספר, אני זוכר שאם היה חסר לנו ספר לימוד, אבי היה ממהר לרכוש ואף השאלנו אותו לילדים אחרים. אבי עזר לנו בלימודים, הוריי נכחו באספות הורים והתעניינו בהישגינו בלימודים.

אני אף זוכר איך אבי היה מסיע אותי רכוב על קטנוע לשיעורי העשרה בשפה האנגלית.

לימים, כל האחים התחתנו, עזבו את הבית והקימו משפחה משלהם.

זיכרונות ילדות

גדלנו בשכונה מעורבת עם שלל עדות, אך רב המשפחות בשכונה היו יוצאי תימן וברוכות ילדים. גדלנו בשנות ה- 50 בתקופת הצנע. לא היו אז מגרשים מסודרים ואפילו את הכדורים היינו מאלתרים וממלאים בסמרטוטים או ניירות וכך היינו משחקים כדורגל.

היינו מטפסים על עצי אקליפטוס גדולים ובונים עליהם סוכות, משחקים במשיכת חבל, ועוד. אני זוכר הרבה קומזיצים בהרי גרינטל – גבעות הצופות על השכונה, עשינו שקופיות בפנס קסם, גידלנו ירקות בגינות בין הבתים.

את החלב, הנפט ואפילו סודה וקרח היינו מקבלים על ידי מוכרים שהגיעו אלינו עם עגלות. אני עדיין זוכר את צבי שהיה מביא את הקרח ואת מרקו בעל המכולת.

אני זוכר שהוקמו בשכונה שלנו שני בתי כנסת מתרומות של וותיקי השכונה. השכונה הייתה בעלת צביון דתי והייתה התרגשות רבה סביב הקמת בית הכנסת, אותו פקדנו באופן קבוע. מרבית מתושבי השכונה התפרנסו מעבודה בפרדסים שהיו בקרבת השכונה ולאחר מכן חלקם השתלבו כעובדי עירייה.

אחת הדמויות שזכורות לי מילדותי היא יפה הגננת, אישה שמחה ומרשימה שחינכה אותי ואת חבריי בשכונה ולימדה אותנו סדר ומשמעת. בהגיעי לכיתה א' רשמו אותי הוריי לבית ספר תחכמוני – בית ספר וותיק מאוד אם לא הוותיק ביותר בנתניה. אני זוכר את המורה ברכה – מחנכת בחסד עליון שרכשה אלי ואני אליה הערכה רבה.

בתום יום הלימודים היינו ממהרים הביתה לאכול ולהכין שיעורי בית ומיד רצים למרכז השכונה. היינו משחקים כדורגל עד שהיה מחשיך ורק בשעות הערב חוזרים לבתים. היינו ישנים מספר ילדים בחדר, הדלתות בבית היו תמיד פתוחות והרוח החמימה נשבה מבעד לחלונות.

עם סיום 8 שנות לימוד יסודי, המשכתי את לימודי בבית הספר התיכון "אורט נתניה" שם נחשפתי לראשונה לעולם המטוסים שריתק אותי. קראתי ולמדתי רבות על הנושא ובסיום הלימודים נרשמתי ללימודי המשך בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בסיום הלימודים בשנת 1968 התגייסתי לחיל האוויר והוצבתי בטייסת קרב בחצור כטכנאי מטוסים.

 תקופת הצבא

התגייסתי לצבא אחרי שסיימתי את בית הספר הטכני של חייל האוויר בסוף 1968 – לאחר מלחמת ששת הימים.

בתקופת שירותי הסדיר בתוך מטוס קרב

הוצבתי בטייסת סקייהוק – 102 בבסיס חייל האוויר בחצור ולאחר מספר חודשים הטייסת עברה לחצרים שבנגב.

התקופה הייתה מלחמת התשה בין ישראל למצרים באזור תעלת סואץ. זו הייתה מלחמה יומיומית וארוכה והטייסת שלנו השתתפה בה באופן פעיל, מדי יום. אני זוכר שכאשר הטייסת רק נחתה בחצרים, כבר המתינה לנו פקודת מבצע להכין את המטוסים לתקיפה בתעלה.

זו הייתה מלחמה קשה ומטוסינו ביצעו תקיפות רבות יום ולילה. עבדנו מסביב לשעון להכין את המטוסים שחזרו מתקיפה לתקיפה הבאה. היינו צוות של אנשי חימוש, מכונאים, וחשמלאי מטוסים.

שירתי שנתיים וחצי בחובה ועוד שנה בקבע, השתחררתי ביוני 1972 והמשכתי לשרת במילואים ממש כמו בשירות רגיל.

אני עם חברי מהטייסת בזמן שירותי הצבאי

את אשתי רחל פגשתי בתחילת שנת 1973 ותכננו להתחתן באותה שנה. באוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור ונקראתי שוב למילואים. החתונה המפוארת שתכננו, הסתכמה בחתונה קצרה וצנועה רק עם המשפחה המצומצמת ומספר חברים בבית כנסת בנתניה. קיבלתי מספר ימי חופשה מהמילואים לרגל החתונה ולמחרת כבר חזרתי לשירות המילואים.

לאחר מלחמת יום כיפור, היה מחסור בטכנאים בחייל האוויר ובגלל הצורך ואהבתי לעיסוק, החלטתי לחזור לשירות קבע שהתארך עד לשחרורי לגמלאות בשנת 1996. במסגרת השירות השלמתי גם תארים אקדמאים.

 מתקופת שירותי בחיל האוויר

השירות בחייל האוויר בטייסת היווה חלק משמעותי בחיי. על אף העבודה הקשה והשוחקת, המרחק מהבית, האבדות שחווינו, הייתה זו חוויה עמוקה ומשמעותית עבורי ואני מאושר שהייתה חלק מחיי (ואף מתגעגע לזה לפעמים גם היום).

בשנת 1975 נולד בננו הבכור אופיר ולאחר שנה וחודש נולד אייל. לא היה קל לגדל את הבנים בהפרש כל כך קטן (כמו תאומים), בעיקר על רקע העבודה התובענית שלי בטייסת, אבל צלחנו את זה. בשנת 1982 נולד בננו השלישי טל, כאשר שני אחיו היו כבר יחסית גדולים וסייעו לי ולאשתי בגידול אחיהם הקטן.

אני עם אייל ואופיר בניי הגדולים בטיול בדרום

סוף שהוא גם התחלה

בשנת 1996 לאחר שחרורי משירות הקבע, עבדתי כמנהל מפעל בחברת מתכות ובשנת 2001 פרשתי סופית לגמלאות.

לימים נישאו שלושת בני ופנו לדרכם. בני הבכור, במסגרת עיסוקו בהייטק עבר לפני 14 שנה לארה"ב ומתגורר שם עד היום עם אשתו וילדיו. אנחנו מבקרים אותם לפחות פעם בשנה ומדברים יום יום ולשמחתי הקשר עם הנכדים האמריקאים מצוין.

אייל (אבא של עילאי) נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד גם הוא בהייטק.

טל, בני הצעיר, נשוי ואב ל- 2 עוסק בתחום החינוך ובתיוג ספרי תורה לפרנסתו.

אני שמח וגאה להגיד שמאז פרישתי והולדת נכדיי, אני סבא במשרה מלאה. עוד כשנולד נכדי הראשון (אסף, בנו של אופיר), הייתי נוסע מדי יום מנתניה לתל אביב לטפל בו בוקר עד ערב. כולל בקבוקים, חיתולים, טיולים ומקלחות, כך גם עם שאר נכדי עד היום. אני מסיע, שומר, מטפל, מלמד ועוזר בכל אשר יכול.

קישור לסרטון בו סבא יהודה מספר

הזוית האישית

סבא יהודה עמר: היה לי כייף גדול וסיפוק עצום להעביר לעילאי את ההיסטוריה של משפחתנו מאז שאבי ז״ל החליט לעשות עלייה בגיל צעיר מאד ולבד ועד ליום הזה. עילאי ילד רציני ושקט, שאל והתעניין ואני מקווה שגם הצלחתי להעביר לו מסרים ממה שעברנו שיצליח בעזרת השם בכל מה שירצה לעשות בחיים.

עילאי: היה לי כיף ומעניין לעשות את העבודה עם סבא יהודה. שמעתי הרבה סיפורים מעניינים על ההורים שלו, האחים שלו ועליו כשהיה צעיר. דרך הסיפורים גם למדתי על דברים שקרו בארץ (מלחמות ישראל) ועל התקופות השונות שהיו.