מאגר סיפורי מורשת

סבא יואב נולד בשנת 1946 בירושלים. כשהוא היה בן שנתיים בערך פרצה מלחמת העצמאות.

סבא רבא וסבתא רבתא בין מייסדי שכונת בית הכרם בירושלים

יש לו זכרונות עמומים מתקופת המלחמה הוא מספר שחלק מהדברים הוא זוכר רק לפי תמונות מהימים ההם. משפחתו התגוררה בשכונת בית הכרם. סבא וסבתא שלו היו בין המייסדים של השכונה לפני 93 שנים. הם זכו בהגרלה בחלקת אדמה גדולה ועליה בנו בית בן שלושה חדרים ומסביבו נטעו חורשה גדולה של אורנים וברושים.

בזמן מלחמת השחרור גרו בו שלוש משפחות: בחדר אחד גרו סבי והוריו, בחדר השני גרו דודתו ודודו, ובחדר השלישי הגדול שהיה במשך היום חדר אורחים וחדר אוכל ישנו בלילה סבא וסבתא של סבי. אבא של סבא שלי ושני הדודים שלו היו קצינים. רוב זמן המלחמה הדוד ואבא של סבא נעדרו מהבית.

המצור בירושלים

ירושלים היהודית, המערבית, בזמן המלחמה הייתה במצור. מסביבה היו ערים וכפרים ערבים פלסטיניים. הצבא היה מעביר שיירות לירושלים מהשפלה ומתל אביב. השיירות הביאו מזון, נשק, תחמושת ותגבורת של חיילים. באחת ההפסקות במלחמה, שנקראה “ההפוגה השנייה”, הגיע דוד נוסף של סבא מהצפון לביקור בבית הכרם. בשלב מסוים הוא נטל מצלמה ואמר לו: “יואב, בוא נצא החוצה לחורשה. אני רוצה לצלם אותך”. הם יצאו החוצה ופגשו את הבת של השכנים ואז הזמינו אותה להצטלם גם כן.

בשלב מסוים ביקש הדוד מסבא שלי שיעמוד באמצע חלקה מוארת בשמש כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה. סבא נעמד בשמש והתלונן שהשמש מסנוורת אותו. הדוד שלו הוריד את כובע הקצינים שלו מהראש והניח אותו על ראשו של סבי. התברר שהכובע היה גדול מדי ואז הביאו וחבשו לו כובע אחר במקומו. סיפור הצילום הזה הוא אחד הזכרונות הראשונים והבודדים מתקופת מלחמת העצמאות. מובן שאת כל הפרטים ההיסטוריים סבא שמע מהוריו כאשר היה מדפדף באלבום הילדות שלו.

מלחמת השחרור – רצים למקלט

זיכרון נוסף של סבא הוא מהימים האחרונים של מלחמת השחרור. כאן צריך להבהיר ולהסביר שבבית שסבא התגורר בו לא היה מקלט, כל פעם שהייתה אזעקה הם היו הולכים אליהם ואת סבא היו לוקחים על הידיים [הוא היה רק בן שנתיים וחצי]. פעם אחת לקראת סוף המלחמה, הייתה אזעקה ודודתו לקחה אותו על הידיים ורצה אל המקלט, בדרך שרצה למקלט ראתה מטוס וצעקה שיש מטוס בשמים והיא חשבה שיש מטוס מצרי שהגיע להפציץ, וסבא שלי ראה שהיא מתחילה להילחץ אז הוא אמר: “אל תדאגי זה מטוס שלנו!” במקרה הוא צדק, וכשהוא גדל תמיד היו מזכירים לו איך הוא הרגיע את דודתו

.הידד אני קורא!

סיפור נוסף מימי ילדותו ומהתקופה שלאחר מלחמת השחרור. כאשר סבי היה בן 4, הוא לא הלך לגן, כי הוא לא אהב את הגננות, הוא הלך רק בגיל 5 לגן חובה. אמא של סבי הייתה מורה וציירת, בסלון שלהם, על שולחן האוכל הארוך סבתא רבתא שלי הייתה כותבת חוברות ללימוד הקריאה לכיתה א’. החוברות נקראו “הידד, אני קורא!”  בחופש הגדול סבא היה מסתכל איך אמו כותבת באותיות דפוס את החוברות . הוא התיישב על ידה, ביקש נייר ועיפרון ואז התחיל להעתיק כל מיני אותיות שאמו כתבה בחוברת. ולאחר מכן הוא התחיל לשאול איזו אות זאת ואיזו אות זאת. בשלב הבא הוא פשוט ביקש מאימו שתלמד אתו לקרוא. כך למד מהר מאוד לקרוא. הוא זוכר אירוע אחד: בוקר אחד הגיע העיתון “דבר” וכל בני הבית התרגשו; הכותרת הראשית הודיעה על הירצחו של מלך ירדן עבדאללה. ואז סבא ביקש לקרוא את העיתון גם כן. העיתון היה כמובן ללא ניקוד. ואז אמרו לו שהוא לא יודע לקרוא את העיתון. הוא התעקש וביקש שוב את העיתון. נתנו לו את העיתון ואז הוא התחיל לקרוא את הידיעה בעיתון בקול רם.

כשהוא היה בן 7, רשמה אותו אמו לספרייה העירונית שהייתה במרכז ירושלים. בימים ההם אפשר היה לשלוח ילדים באוטובוס ללא חשש. הוא היה עולה על קו שש של חברת “המקשר” ונוסע לספרייה העירונית ברחוב יפו בירושלים. את הספר שהביא מהבית החליפה הספרנית בספר חדש והוא היה יוצא החוצה, מתיישב על המדרגות, קורא את הספר עד העמוד האחרון וחוזר שוב לקבל ספר חדש, וחוזר חלילה. כשהספרנית גילתה את זה, היא הודיעה לו שהיא מרשה לו לקרוא רק ספר אחד על המדרגות…

הזוית האישית

שיר: היה לי מאוד כיף כי אני אוהבת לבלות עם סבא וגיליתי עוד הרבה דברים עליו שלא ידעתי ונהנתי ממש!