מאגר סיפורי מורשת

שמי גיא, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, אריה שפיצן. יחד אנו מתעדים את סיפור חייו של סבא ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

סבא נולד ב-20 בנובמבר 1951 בירושלים. הוא נקרא על שם סבא רבא שלו מצד אמו שנפטר בסיביר במלחמת העולם השנייה. שם אביו של סבא הוא אהרון שפיצן, יליד ירושלים. שם אמו זהבה (מונהייט) שפיצן ילדת גליציה פולין. אביו, אהרן, בן למשפחה צפתית ותיקה משפחת קירשנבוים. מצד אביו וסבתו  סבא אריה הוא דור שישי בארץ. בני משפחת קירשנבוים היו מוותיקי צפת והיו בין המייסדים של המושבה מחניים (פרויקט שלא הצליח בזמנו).

אריה כשהיה ילד וסבא יצחק שפיצן בליל הסדר

סבא מספר:

שירות צבאי סדיר

התגייסתי לצבא באוגוסט 1970 ליחידה התנדבותית של חיל הים 707 (צוללים הגנתיים) שם עברתי קורס צולל לוחם. בשלב מאוחר יותר עברתי לחיל המודיעין ושירתי כקצין מודיעין במחלקת המודיעין של פיקוד הדרום. סיימתי את שירותי הסדיר במרץ 1974 בדרגת סגן.

שירות צבאי כמקצוע ועיסוק

עם תום שירותי הצבאי התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג להיסטוריה של ארצות האסלם ובחוג להיסטוריה של עם ישראל. לימודי ההיסטוריה של ארצות האסלם ולימודי השפה הערבית עניינו אותי במיוחד, על רקע העיסוק שלי בזירה המצרית במהלך השירות הצבאי. החלטתי להדגיש את לימודי השפה הערבית ואת ההיכרות עם השכנים הערבים שבאותה עת היו גם אויבים מרים של מדינת ישראל. התחלתי ללמוד בשנת 1974 ותוך פחות משנתיים וחצי סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות.

למזלי, בדיוק עם סיום התואר הראשון התמנה הפרופסור מנחם מילסון, מומחה בעל שם עולמי בשפה הערבית, ליועץ לענייני ערבים במפקדת הממשל הצבאי באזור יהודה והשומרון. מילסון חיפש מועמד שיקים עבורו מדור מחקר במחלקת היועץ לענייני ערבים. הוא פנה לראש החוג להיסטוריה של ארצות האסלם, פרופסור יהושע פורת ז"ל, כדי שימליץ לו על שניים או שלושה תלמידים מצטיינים שיסכימו להתגייס לשירות, יקימו את מדור המחקר ויעמדו בראשו. לאחר שראיין את המועמדים מצא אותי כמתאים ביותר גם בגלל הרקע שלי כקצין מודיעין שעסק במחקר בעת שירותו הצבאי.  באוגוסט 1976 התגייסתי כראש מדור מחקר במחלקת היועץ לענייני ערבים ביו"ש והתחלתי בהקמת המדור. כראש המדור עסקתי בפרסום סקירות וניירות עמדה הנוגעים לחברה הפלסטינית ביו"ש: שאיפותיה, מצבה הכלכלי והחברתי, גורמי הכוח בשטח ויחסי הכוחות ביניהם.

עבודת המחקר הייתה מרתקת וכללה קריאה של כל העיתונים הפלסטינים שהתפרסמו באותה עת, האזנה לתחנות רדיו וטלוויזיה של מדינות ערב ובעיקר של ירדן אשר עסקו בנושא הפלסטיני ובמצב בגדה המערבית ומעל הכול שיחות מרתקות עם המנהיגות המקומית של הפלסטינים ביו"ש כגון ראשי ערים עורכי עיתונים ומעצבי דעת קהל ואף אזרחים מהשורה. כדי לבצע את המשימות הזמנתי תושבים מיו"ש למשרדי וניהלתי איתם שיחות. עם הזמן נוצרו יחסי אמון והערכה הדדית ביני לבין אישים בכירים בגדה המערבית (ראשי ערים עורכי עיתונים ומעצבי דעת קהל) והם הזמינו אותי מידי פעם למשרדים שלהם ואף לביתם.

במסגרת שירותי הארוך תחילה בממשל הצבאי ביו"ש לאחר מכן במנהל האזרחי ביו"ש ולבסוף כיועץ לענייני ערבים של מתאם הפעולות בשטחים וכראש מערך היועצים לענייני ערבים זכיתי להיות שותף למספר אירועים שהייתה להם השפעה ניכרת על המציאות במדינת ישראל. במסגרת הסיפור שאנחנו כותבים יחד אנסה להצביע על האירועים הבולטים שזכיתי להיות שותף בהם.

טקס קבלת אלוף משנה מהרמטכ"ל שאול מופז

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל

ב-19 בנובמבר 1977 אירע אירוע היסטורי שהפתיע את הישראלים וגם את העולם הערבי, במועד זה נחת במפתיע מטוסו של נשיא מצרים אז, אנואר  סאדאת, בישראל. היום קשה לתפוס עד כמה היה אירוע זה מפנה היסטורי ביחסים שבין ישראל למצרים, בפרט ובין ישראל למדינות ערב נוספות בכלל. עד ביקורו של אנואר סאדאת בישראל נחשבה מצרים לאויבת המרה ביותר של ישראל ושתי המדינות איימו האחת על האחרת במלחמה. הסבב האחרון של העימות החזיתי בין ישראל למצרים אירע במלחמת יום הכיפורים ה-6 לאוקטובר 1973. גם ישראל וגם מצרים השקיעו חלק ניכר מהמשאבים שלהם בהתחמשות והתעצמות צבאית. אנואר סאדאת החליט החלטה אסטרטגית לנסות ולהגיע להסכם שלום עם האויבת הגדולה שלו ישראל והפתיע כאשר הגיע למדינת ישראל כדי לנאום בכנסת ולשכנע את אזרחי ישראל כי כוונתו לכונן יחסי שלום עם ישראל היא אמתית וכנה.

המפקד שלי באותה עת (היועץ לענייני ערבים של אזור יו"ש) היה הפרופסור מנחם מילסון. ראש הממשלה אז מנחם בגין חשב שפרופסור מילסון יתאים מאוד למלא את תפקיד השליש הצבאי של הנשיא סאדאת במהלך ביקורו בישראל. פרופסור מילסון שולט בשפה הערבית, הוא בעל כושר ביטוי מרשים בשפה, הוא גם שולט היטב בתרבות המצרית (התמחה בספרות המצרית) ומעבר לכך גם בעל שליטה מרשימה בשפה האנגלית ובעל הופעה ייצוגית. העובדה שפרופסור מילסון מונה להיות השליש הצבאי של הנשיא המצרי זימנה גם לי הזדמנות היסטורית להיות שותף לאירוע החשוב שהתרחש באותה עת. הנשיא סאדאת, באופן טבעי, התעניין מאוד בתגובה של הפלסטינים ביו"ש, עזה ובמזרח ירושלים למהלך המאוד מהפכני עליו החליט על דעת עצמו ובניגוד לכל הלכי הרוח ששררו עד אז בעולם הערבי.

כפי שסיפרתי לך, התפקיד שלי באותה עת היה ראש מדור המחקר של היועץ לענייני ערבים וכדי לעמוד על הלכי הרוח של האוכלוסיה עקבתי באופן יום יומי אחרי הנעשה בזירה הפלסטינית. מפקדי, פרופסור מילסון, הנחה אותי לקרוא בכל בוקר את העיתונים הפלסטינים ולסכם מתוכם את ההתייחסות לביקור הנשיא סאדאת ולנשיא עצמו. בימי שהותו של הנשיא סאדאת באזור, הייתי מתעורר לפנות בוקר, עובר על כל העיתונות הפלסטינית, מקבל את הסיכומים של תחנות השידור במדינות ערב ועורך סיכום של התגובות למהלך של סאדאת. לקראת השעה שבע בבוקר הייתי נוסע למלון המלך דוד שבו השתכן הנשיא ומביא את הסיכומים לפרופסור מילסון בצירוף שלושת העיתונים החשובים שיצאו במזרח ירושלים באותה עת (אל-פג'ר, אל-שעב ואל-קודס). פרופסור מילסון דאג להעביר את סיכומי הלכי הרוח ואתה העיתונים עצמם לאנשי לשכתו של הנשיא סאדאת. התגובות של הפלסטינים למהלך היו קשות מאוד ובעיתונים הם ביקרו את סאדאת באופן בוטה ולפעמים אפילו מעליב. הפלסטינים חששו שתהליך של שלום בין מדינות ערב לבין ישראל יידחוק את הבעיה שלהם לפינה עד כדי התעלמות מהם. עד ביקור סאדאת מדינות ערב התנו כל משא ומתן או שיח עם ישראל בפתרון מוקדם של מה שהם מכנים "הבעיה הפלסטינית".

הסכם השלום עם מצרים הוכיח את עצמו במהלך קרוב  לחמישים שנה. על אף לא מעט התפתחויות שאיימו על המשך הסכם השלום, הוא שרד ושורד עד היום. זאת מכיוון שלשתי המדינות (גם לישראל וגם למצרים) אין עניין להגיע לעימות שעולה בחיי אדם והרבה מאוד משאבים. בעקבות ההסכם עם מצרים נחתם בהמשך גם הסכם שלום עם ירדן (ב-26 לאוקטובר 1994), 17 שנה לאחר ההסכם עם מצרים.

האינתיפאדה הראשונה

אירוע נוסף לו הייתי עד ועמו התמודדתי בתוקף תפקידי נקרא האינתיפאדה הראשונה (בתעתיק נכון מערבית – אנתפאצ'ה). ב-9 בדצמבר 1987 החלו הפרות סדר המוניות, תחילה בעזה ואחרי זה גם באיו"ש. הפרות הסדר כללו יידוי אבנים, חסימות צירים, השלכת בקבוקי תבערה וכדומה. הנסיעה על הכבישים ביו"ש ובעזה נעשתה מסוכנת. לנו אנשי הממשל הצבאי, מיגנו את חלונות כלי הרכב כי התחיל להיות מסוכן להגיע למקום העבודה שלנו ולמפקדות של הממשל הצבאי באזורים השונים.

האינתיפאדה התחילה ברצועת עזה בעקבות אירוע דריסה של פועלים שחזרו מעבודתם בישראל על ידי משאית ישראלית, אירוע שבו נפגעו מספר פועלים. עד מהרה הופצה שמועה על ידי הפלסטינים ברצועה, לפיה הנהג הדורס דרס בכוונה בגלל שאחיו נפגע בפיגוע. שמועה שלא היה לה שום בסיס במציאות אבל הצליחה להבעיר את השטח.

הסיבות לפרוץ האינתיפאדה לדעת החוקרים הם רבות ומגוונות. יש הרואים בשחרור מאות אסירים מחבלים לשטח את הגורם העיקרי לפרוץ האירועים ויש טענות אחרות המדברות על מצב כלכלי שהלך והדרדר בשטחים.

המאפיינים של האינתיפאדה הראשונה השתנו מאוד החל מ-1989, כאשר ארגוני הטרור ובראשם חמאס השתלטו על ניהול האינתיפאדה והפכו אותה מרצף אירועים עממיים לפיגועי טרור שהלכו ודעכו רק ב-1991 עם פרוץ מלחמת המפרץ. המעקב אחרי הלכי הרוח בזירה הפלסטינית  במהלך האינתיפאדה, השינויים שחלו בהתנהגות של הציבור, התהליכים שעברה החברה הפלסטינית במהלך אירועים אלה – כל אלה נחקרו באופן יום יומי על ידי עובדי מדור המחקר שלי והתרומה של המסמכים שהפצנו אפשרה למקבלי החלטות להגיע להחלטות יותר נכונות ומקצועיות על סמך החומר שהעברנו להם. למרות שהתקופה שתיארתי הייתה מסוכנת וגבתה קורבנות העיסוק בהתרחשויות היה מרתק באופן אישי ואפשר הבנה טובה יותר של האירועים ודרכי ההתמודדות איתם.

הסכמי אוסלו

האירוע המשמעותי ביותר שחוויתי במסגרת התפקיד שלי היה השתתפות בתהליך הסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין אש"ף כחלק מניסיון ליצור תהליך של שלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם הפומבי הראשון נחתם בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993. ההסכם הראשון היה חשאי ונחתם  ב-20 באוגוסט 1993 על ידי מחמוד עבאס (אבו מאזן) ושמעון פרס.

למנהל האזרחי באיו"ש ולמנהל האזרחי בעזה נועד תפקיד מרכזי בתהליך הסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו הראשונים קבעו עקרונות ומסגרת כללית להסכם אבל את ההסכם הכללי הזה היה צריך לעבד לסדרת הסכמים בתחומי חיים רבים ומגוונים שיאפשרו חיי יום יום המתקבלים על הדעת לפלסטינים ולישראל.

המנהלים האזרחיים הישראלים שהיו אחראים על החיים השוטפים ביו"ש ובעזה אמורים היו להעביר את הסמכויות האזרחיות (לדוגמא חינוך בריאות רווחה תיירות מיסים ועוד) לידי הרשות הפלסטינית שקמה בשטחים ואמורה הייתה לשלוט באוכלוסייה ולספק שירותים בכל תחומי החיים. לצורך כך נחתמה סידרת הסכמים מול נציגי הרשות הפלסטינית שמונו על ידי אש"ף. הסכם ביניים ראשון נחתם ב-4 במאי 1994 ונקרא 'הסכם קהיר', אודות רצועת עזה ויריחו (עזה ויריחו תחילה). היועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי באיו"ש (אז אלוף משנה שמואל שגב) היה אחד מהנציגים בצוות המשא ומתן על הסכם זה שקבע את סידורי הכניסה של הרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת לעזה וליריחו. שימשתי באותה עת בתפקיד סגנו של שמואל שגב ומוניתי לעמוד בראש צוות עורפי. הצוות העורפי גיבה את צוות המשא ומתן וסיפק לו חומרים במגוון תחומים בהם דנו צוותי המו"מ. הצוות העורפי כלל מספר קצינים ממחלקות שונות במנהל האזרחי כולל נציג/ה של היועץ המשפטי.

תוך כדי קיום המשא ומתן למדתי על היקף וגודל הבעיות איתם נצטרך להתמודד אם אכן נרצה ליישם את ההסכמים. ההסכם שבו לקחתי חלק כיושב ראש של ועדות משא ומתן היה הסכם ביניים בנושא העברת הסמכויות בין ישראל לאש"ף שנחתם ב-29 באוגוסט 1994.

בהסכם זה שימשתי כיושב ראש של הצד הישראלי במספר ועדות מקצועיות להעברת הסמכויות לרשות הפלסטינית. המו"מ לצורך ההגעה להסכם התנהל בבתי מלון בקהיר וחלק מהזמן בבית מלון באילת. במהלך שלושה וחצי חודשים הייתי מגיע לביתי רק בסופי שבוע ומיום ראשון עד חמישי טס לקהיר או לאילת לצורך קיום משא ומתן. המו"מ הזה לימד אותי הרבה על המורכבות של אותן סמכויות אזרחיות שהיה עלינו להעביר לפלסטינים במסגרת הוועדות בראשן עמדתי. כמו כן, הוא לימד אותי לא מעט על הדרך שבה מתנהל משא ומתן. העקרונות שנקבעו בהסכמי אוסלו ביחס להעברת הסמכויות האזרחיות ממשיכים עד היום. למרות הטענות כלפי הסכם אוסלו שום ממשלה בישראל לא ביטלה אותו ולמעשה הכללים שנקבעו בהסכם הביניים ביחס להתמודדות הצדדים עם הסוגיות האזרחיות ממשיכים להישמר בקפדנות.

מפגש בשגרירות ישראל בקהיר (28 ביוני 1995)

המציאות של שכנות קרובה מחייבת הקפדה על התנהלות זהירה ומתחשבת בסוגיות כמו איכות הסביבה, בריאות הציבור (חיסונים ומגפות), פיקוח על חי וצומח (העברת מחלות צמחים) ומתן חיסונים נגד מחלות של חיות כמו כלבת) ותחומים משותפים נוספים. על כן קיים אינטרס משותף של שני הצדדים לקיים את ההסכמים בנושאים אלה.

לאחר חתימה על ההסכם ומכיוון שהייתי בקיא בפרטים שלו (כאחד האנשים שנשא ונתן על ניסוח ההסכם), מינו אותי לשמש מרכז של פעילות מנהלת התיאום והקישור האזרחית (מרכז פעילות המת"ק האזורי) מול הרשות הפלסטינים בכל התחומים האזרחיים שבהם הרשות קיבלה סמכויות מוקדמות. ניהלתי פעילות זאת מקיץ 1995 עד קיץ 1998. בתוקף תפקידי עמדתי בראש הצד הישראלי בוועדות המקצועית המשותפות (הישראליות פלסטיניות) ליישום ההסכם בדבר העברת סמכויות מוקדמות לרשות הפלסטינית.

הזוית האישית

סבא אריה: המפגש עם גיא נכדי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אפשר לשנינו שיח ארוך למדי שאינו קורה בדרך כלל. מספר שעות איכות של סבא עם נכד. ההתעניינות והסקרנות שגילה גיא הערותיו ושאלותיו הנבונות והתעניינותו בסוגיות בהן עסקתי ריגשו אותי מאוד.

אריה שפיצן תרם סיפור נוסף למאגר המורשת של התכנית, לקריאתו לחצו על הקישור: השירות הצבאי של סבא