מאגר סיפורי מורשת

סבתא גליה אריאם משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתה זוהר ומספרת לה את סיפורו של אביה, יחזקאל מעוז – סבא רבא של זוהר, עליו נכתב השיר "את חכי לי ואחזור"

מתוך יומנו של סבא רבא יחזקאל מעוז – "את חכי לי ואחזור"

ילדותי בגרמניה

"נולדתי בגרמניה ב – 1923 למשפחה חמה ואוהבת. לאבי היה מפעל למרגרינה. אחי ואני הלכנו לבית ספר. לא קיבלנו חינוך יהודי ולא ייחסנו כל חשיבות ליהדות. אבא שלנו נלחם עם הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה והוא החשיב את עצמו לגרמני. בשנים האלה שסיפורי מתחיל, הנאצים עלו לשלטון.

יום אחד כשחזרתי עם אחי מבית הספר עצר אותנו שוטר וביקש מאתנו להתלוות אליו למשטרה. פחדנו ושאלנו אותו "מה עשינו? "ענה לנו בקשיחות "עצרתם והפרעתם לתנועה". לא דיברנו יותר, פחדנו והלכנו אתו. הגענו לתחנה, הכניסו אותנו לחדר קטן וחשוך. כששני כלבי דוברמן שחורים שומרים עלינו במבטים מפחידים. הפסקנו לנשום מרוב פחד ואמרו לנו לא להוציא מילה. עברו שעות …נעשה ערב, ההורים שלנו דאגו מאד, הם ניסו לברר אצל חברים מהכיתה אם הם יודעים היכן אנחנו, למרות שחלק מהילדים ראו שנעצרנו, הם התעלמו  ומילאו פיהם מים.

אבא הגיע למשטרה ובמקרה הכיר את השוטר התורן שתירץ את המעשה האנטישמי, בכך שהילדים הפריעו לתנועה ובמשחק בכדור חסמו את הכביש. אבא רגז מאד הלך הביתה הביא למשטרה את כל המדליות שקיבל כחייל בצבא הגרמני, ואמר להם שיתביישו להם לנהוג כך בחייל מצטיין בצבא הגרמני ,ושישחררו מיד את ילדיו. בכעס רב ובנחישות לעשות משהו הבינו ההורים שיש לשלוח את הילדים לפלסטינה-כלומר לארץ ישראל.

העלייה לארץ, לקיבוץ יגור

באותו לילה, חזרנו מבוהלים ומבולבלים הביתה, ההורים הסתודדו ביניהם, ואימא החלה לארוז לנו מזוודה.  לפנות בוקר, יצאנו עצמינו בתחנת רכבת. נפרדנו מאימא בדמעות ובתקוה שנתראה בקרוב, בסוף המלחמה. לתחנה הגיעו עוד ילדים יהודים שחלקם נסעו לארץ וחלקם לסקוטלנד, אחי אולריכט המכונה אולי, נסע עם הקבוצה לסקוטלנד ואני הצטרפתי לקבוצה של תנועת "עליית הנוער", שעזרה לילדים להגיע לארץ. מצאתי את עצמי בקיבוץ יגור כילד חוץ, לא הכרתי אף אחד ולא ידעתי את השפה.

רועה צאן בגילבוע

החלטתי שכדי להיות חלק מילדי הקיבוץ, אני חייב לנסות להיות כמוהם. למדתי מהר את שפה והתנדבתי לרעות את העדר של הקיבוץ. לא היה לי שום ניסיון, ו לא הכרתי את השטח. באומץ רב יצאתי אל הר הגלבוע שהקיבוץ היה למרגלותיו. תוך כדי ניסיון למדתי לקרוא לעדר כדי לרכז את הצאן שלא יברח. בשעות הבוקר פגשתי על ההר קבוצת נערים שהתאמנה בכל מיני תרגילים. כששאלתי לפשר הדבר הם אמרו לי שהם מתגייסים לפלמ"ח, כדי לגרש את הבריטים מין הארץ ולהילחם לעצמאות המדינה. מאד קינאתי והחלטתי להיות חלק מזה.

התגייסתי לפלמ"ח

לאחר זמן מה ששהיתי בקיבוץ וכבר הייתי כמו כל הצברים, הרגשתי שייך והצטרפתי לקבוצה שהתגייסה לפלמ"ח. עברנו אימונים רבים ויצאנו לפעולות כנגד פורעים ערבים. בקיבוץ היה לנו סליק (מחבוא נשק) .בשבת מסויימת שנקראה "השבת השחורה" האנגלים החלו לפשוט על הקיבוצים במטרה למצוא את כל הנשק. ולתפוס את הפלמחניקים. אני גנבתי אופנוע של אחד השוטרים האנגלים וברחתי לכיוון חיפה. כשראיתי שהרכב של האנגלים משיג אותי, זרקתי את האופנוע וברחתי. לבסוף נתפסתי ונאסרתי ונשלחתי לחודש למאסר ברפיח. משנת 1945,שרתתי כשנתיים בפלמ"ח כלוחם, ויצאתי לפעולות נועזות בנגב בחטיבת הנגב.

התגייסות לפלי"ם

בשנים אלה החלו להגיע לארץ ניצולי שואה רבים, שהגיעו מהגיהינום שעברו, שבורים ורצוצים, חלקי משפחות ששרדו את הגיהינום. ביניהם הכרתי והתאהבתי באשה יפהפה, בלונדינית ומרשימה לאשה זו היה גם ילד חמוד בן שלוש שלא דיבר. הילד היה בנה. הוא נולד במהלך המלחמה. בתקופה זאת שהה ביערות, מאחר והוסתר בבונקר מתחת לאדמה, ואסור היה לו לבכות. הוא התקשה להוציא קול ולדבר. שמה של האישה שלימים הפכה להיות אישתי – מרים. מרים הייתה פרטיזנית, וחייתה ביערות בזמן המלחמה. בשנת 1942 עברתי לגור עם מרים ובנה בקיבוץ גברעם שבנגב. בהיותי בפלמ"ח, נשאלתי אם אסכים להתגייס לפלי"ם, (פלוגות ימיות של הפלמ"ח) הייתה נחיצות של אנשים שיהיו פעילים בעליה ב' שהיא העלייה הבלתי לגאלית. האנגלים לא איפשרו לעולים /ניצולי שואה לעלות ולהשתקע בארץ.

קריאה למשימה עלומה

כדי להיות מוכן לפעילות זאת נתבקשתי לעבור קורס חובלי אניות. הייתי בשדות ים, שם הוכשרתי בכל מה שקשור להשטת ספינות. שם אף פגשתי והתיידדתי עם חנה סנש. הצנחנית שלא שבה. בלילה אחד היגיע בחור רכוב על אופנוע הביא עמו צו שבו נתבקשתי להצטרף אליו. מאותו לילה נעלמתי לאהובתי ולבנה שהפך להיות גם בני, ויצאתי לשליחות עלומה. הוטלה עלי משימה רבת אחריות, הברחת זהב, שיהוו תשלום לשחרור אניות מעפילים, המיועדת להעביר מעפילים לארץ. מטבעות הזהב היו צריכים להיות מועברים בחשאיות לסוחר אניות יווני, באמצעות איש קשר שלנו בפיראוס שביוון. הוחלט שצוות האנייה של הספינה יהיה מצוות "עתיד" שאת הצוות ואת המבנה, הכרתי מהיותי בה מלח.

קיבלתי אישור להפליג עם האנייה מה- c.i.d המשטרה האנגלית שכמובן לא ידעו על המטרה של הפלגתי. במרוצת ההפלגה, עגנה האנייה באלכסנדריה, הגיעה סירת מנוע קטנה שאיתה מטילי הזהב, ושליח העביר לי את החבילה. הזהב היה מוסתר בגרביים מקופלות, שהוכנסו לתוך פח ברזל, המכיל בדרך כלל דלק. בפח היו 50000 לירות זהב. איש באנייה לא ידע על קיום הזהב, למעט קצין מכונות שעמו הייתי מיודד. הוא עזר לי לקבל את הזהב ולהצפינו. הלחמנו את פח המטבעות בחדר המכונות מתחת למשאבות המים בחסות הלילה. משנחשדה האנייה בהעברת חשיש, לאור זה שראו שלילה קודם התקרבה סירה לאנייה, סירה שהעבירה לי את הזהב, נערך על האנייה חיפוש קפדני, שלא העלה דבר. כמובן שבשעות החיפוש החסרתי פעימה, הייתי במתח רב.

היעד בו הייתי צריך למסור את המטבעות היה פיראוס, בזמן עגינת האנייה "עתיד", ולאחר פריקת המטען, היה אמור להגיע שליח לקבל את הזהב ולהעבירו ליעדו. השעות נקפו, גמרו לפרוק את המטען ואיש לא הגיע לקבל את הזהב. רב החובל רצה להמשיך בהפלגה ליעדו הבא ולעזוב את פיראוס.

הסכנות בביצוע המשימה

אני התכוונתי לברר מדוע לא הגיע איש הקשר שהיה מיועד לקבל את הזהב. בירידה מהאנייה נכחתי כי היציאה מהנמל כרוכה בחיפוש על פי סיכום שנערך איתו בארץ, אני הייתי זה שהייתי צריך לאשר לו להפליג. לתדהמתו ביקשתי את רשותו לרדת לחוף,  דבר שהעמיד את השאלה כיצד יהיה ניתן להבריח את הזהב מחוץ לנמל. כשיצאתי מהנמל היה בדעתי להגיע לכתובת של אנשי הקשר שקיבלתי בישראל שהם היו צריכים לקבל את המטבעות. הגעתי לדירה שבה היו אנשינו, מהם נודע לי שאדם כבר נשלח לקבל את הזהב. אדם זה נאסר על ידי השלטונות. הבנתי כי הקשה מכל עוד לפני. עלי יהיה להבריח ולחלץ את הזהב מהאנייה ומהנמל ולהביאו ליעדו.

הצלחה בביצוע המשימה

חזרתי לאנייה והפצרתי ברב החובל לאפשר לי ולעוד מספר מלחים לרדת לחוף. אספתי את המלחים שהכרתי מקודם וסמכתי עליהם. תוך כדי תדרוך והסבר הראיתי להם במה מדובר וחשפתי בפניהם את המסתור עם הזהב. תדהמתם הייתה עצומה! לאחר שיחה שהסברתי את מטרת ההברחה, הסכימו כל ארבעת האנשים לשתף עמי פעולה, להסתכן ולהוציא את הזהב מהנמל. חילקנו את הזהב ביננו והצמדנו אותו לגופינו במקומות אינטימיים ואסטרטגים. הזמנתי סירה שתביאנו לרציף הנמל. בהגיענו למחסום היציאה התחזינו לחבורת שיכורים, תוך שיר והשתוללות, מעמידים פנים של שתופי שיכרון. התקרבנו למחסום בו עמדו הפקחים והביטו בנו בהשתוממות. הצגה זו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. גם שטר של מאה דולר דחפתי לידו של הפקח הראשי. נפתחו השערים והיינו בחוץ. מונית ובה אנשינו חיכו בפתח הנמל. המשימה הושלמה בהרמת כוסית בדירת מסתור שאנשי הפלי"ם החזיקו.

ארגון העולים לפני העליה לאנייה

בזהב נקנתה אניית המעפילים, ההכנות להפלגה נעשו בנמל לה ספצייה שבאיטליה. כל אותו זמן אסור היה לי להזדהות בשמי, קיבלתי שם בדוי "אליוואלד". ביקשתי מאחת מנשות הפלי"ם לכתוב בעבורי מכתב לאשתי  ובו הכתבתי  לה את השיר "את חכי לי ואחזור". ההפלגה לקחה כשבועיים, הים היה סוער. הייתה צפיפות רבה באנייה, אך האנשים היו נרגשים להגיע לחופי הארץ.

האכזבה בהגעתנו ארצה והגירוש

כשהגענו לחופי חיפה, משחתות אנגליות הקיפו את האנייה, ברמקולים ציוו עלינו לסובב את האנייה ולהתרחק מחופי הארץ. העולים התחילו לצעוק ולסרב, כשהחיילים הבריטים רצו לעלות על האנייה, האנשים מהאנייה זרקו עליהם דברים (קופסאות שימורים וחפצים שונים). כשהאנגלים החלו לירות על האנייה, לא נותרה לנו ברירה אלה לסובב את האנייה ולנוע לכיוון קפריסין, שם היו מחנות עקורים (ניצולי שואה) שרצו מאד להגיע סוף סוף למולדת.

יחזקאל מעוז ז"ל

לאחר שהות במחנה בקפריסין, יצאתי והמשכתי במשימות שונות שכולן עסקו בעלייה ב' (עלייה בלתי לגאלית). הייתי מלווה של אניות מעפילים ובתקופה זו הרגשתי שאני עוזר במאמצים ליישב את הארץ ולהיות בין האנשים שתרמו לתקומה של המדינה".

קישור לסיפור חייו של יחזקאל מעוז אתר זיכרונט

אני גאה לשתף את נכדותי בסיפורים רבים, ומקווה שימשיכו את החיים כאן בארץ בגאווה ובאהבה למולדת.

השיר "את חכי לי ואחזור" – שיר זה נכתב על אבי

המצגת שלנו

הזוית האישית

זהר: למרות שכבר שמעתי סיפורים רבים מפי סבא רבא שלי, הפעם הזאת בקשר הרב דורי, התרכזתי בסיפור אחד לעומק, בזכותו התחברתי למשפחה. הסיפור של סבא רבא הרשים אותי במיוחד. והייתי גאה להכיר את סבא רבא ולשתף בסיפורים עליו.

סבתא גליה: היה לי מרגש לחקור עם נכדתי זהר את קורות ועלילותיו המפוארות של אבי. אני רואה בכך חלק מההנצחה ומהזיכרון שלו ושל בני דורו שבזכותם אנחנו חיים כאן.