ילדות בין התפוזים
תקופת ילדותי מרוחקת מבחינה כרונולוגית ושונה מאורח החיים היום, אך מהרגע שכיוונתי מחשבותיי אליה הזיכרונות מציפים אותי ומאיימים להטביע אותי בים של פרטים. על כל פרט שעולה בזיכרוני אני מתרפקת בגעגועים ושמחה כמוצאת שלל רב.
קטיף בפרדס תש"ח
נולדתי בא' סיוון תרצ"ז (9.5.1937) להורי אריה-לייב
סלומון וחנה לבית רוזין, צעירה בהפרש שנים גדול משלוש אחיותיי. נועדתי להביא
גדלתי בין השדות והפרדסים, בשטחים הפתוחים של פתח-תקווה, בהם השקיעו הורי את חייהם.
אבי אריה-לייב סלומון, דור חמישי בארץ, היה חקלאי, "איכר" בשפת הימים ההם. אבי בא לעולם בא' אדר תרנ"א (1891) בישוב יהודיה הסמוך לפתח-תקווה, אליו ברחו מפני הקדחת מתיישבי פתח-תקווה הראשונים. במקום הזה הוקם לימים הישוב סביון. אבי למד במקווה-ישראל ועוד בהיותו בגיל 12 החל לטעת פרדס בפתח-תקווה אותו עיבד במו ידיו עד יומו האחרון.
סבי
מצד אבי, מרדכי סלומון, נולד ב-1869, נין לר' שלמה זלמן צורף, גואל
"החורבה", מתלמידי הגאון מווילנה שעלה לארץ עם משפחתו ערב "הושענה
רבא" ב-1811. סבי היה בנו של יואל
אמי חנה לבית רוזין נולדה בי"ט בשבט ה'תרס"א
(1901) בעיירה בבסרביה. בעודה תינוקת התייתמה אמי ואביה נשא לאישה אלמנה שהביאה
עמה בן מנישואיה הקודמים. סבי, משה רוזין, שנפטר בשנת 1952, היה נצר למשפחת רבנים
שומרי מצוות ומסורת ונמנה עם ה"מתנגדים" לתנועת החסידות. משפחתה של אמי
עלתה לארץ באוניה שיצאה מנמל אודסה ערב פרוץ המהפכה ברוסיה, בשנת 1914. בתום המסע עצר
הדיליג'אנס, שהביאם מיפו, ליד
בית הורי נבנה על חלקה שהייתה מרוחקת אז מלב המושבה. המשפחה עברה להתגורר בבית עוד במהלך הבנייה שהושלמה רק בסביבות 1926. באותה עת לא הייתה אפילו דרך עפר עד לבית אלא רק חולות. המשפחה והמכרים נדו בראשם על האומץ לעבור עם 3 ילדים קטנים לגור בלב הישימון מקום בו יללת התנים והשועלים נשמעה מדי ערב.
משפרצה המלחמה נאלץ אבי לחפש מקורות פרנסה אחרים. הוא לווה כסף, קנה פרות והאכיל אותן בתפוזים שנפרסו ויובשו בשמש. חליבת הפרות הייתה מתחילה בארבע לפנות בוקר כדי שהחלבנים יאספו את החלב בכדים הגדולים ויספיקו לחלק לבתים חלב טרי בטרם יצאו הילדים לבית הספר. (לא היו אז מקררים.) בגמר החליבה, רתם אבי את הסוס לעגלה ונסע לעבודת יומו בפרדס.
אמי נהגה לשלוח אותי לפרדס במיוחד בימים שלפני פסח, כדי שלא אפריע לעבודות הניקיון בבית. לפעמים גם הצטרפתי לאבי באחד מימי חופשת החנוכה כשעונת הקטיף הייתה בעיצומה ויום של קטיף או מיון ואריזת הפרי, היו ימי עבודה מאומצת.
גדלתי מינקות לילדות בתקופת מלחמת העולם השנייה שהעסיקה מאד את המבוגרים אבל כמעט לא הורגשה בפועל על-ידי ילדה בפתח-תקווה: לילדים הייתה פתח-תקווה של אז מעין בועה שהחיים בארץ ובעולם עברו לידה אבל המאורעות לא טלטלו אותה טלטלה של ממש.
אותות המלחמה אליהם נחשפתי בתקופת זו היו בכמה תחומים:
במזון – במכולת חולקו קופסאות ריבה ושמן קוקוס שהגיעו מאוסטרליה.
בהרכב האוכלוסייה לפתח-תקווה הגיעו משפחות שעזבו את תל-אביב לאחר שהופצצה. ילדיהם הצטרפו לכיתה.
בכלכלה – שינוים בענפי התעסוקה בעקבות הפסקת היצוא לחו"ל של פרי ההדר.
תשע"ה
מילון
דיליג'אנסתחבורה ציבורית - כרכרה דמוית רכב רתומה לסוסים