מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תודה לה' על הניסים ועל הנפלאות

סבא ר' משה יעקב אורני
הסבא משה עם המורה המוביל אורי רווח בסיור
בחסדי השם הפגז החטיא והפצצות לא התפוצצו

שמי לוי יצחק אורני נכדו של סבי, ר' משה יעקב אורני נולד בתאריך כ' תמוז תש"ז (1947) בשלזיה שפולין בשנת תש"ח (1948) הנכד לוי יצחק אורני מתעד את סיפורו של סבא.

סבא שלי, ר' משה יעקב, עלה לארץ עם הוריו, שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בגיל שנה. אחיו המבוגר ממנו בשבע שנים עלה לארץ במסגרת עליית הנוער, מספר חודשים לאחר מכן.

אחרי מלחמת העולם השנייה – מספר סבא – נלקחנו למחנות פליטים בקפריסין. משם עלינו לארץ והגענו ליפו. אחרי שהערבים ברחו משם.

בכיתות א' וב' למדתי בבית ספר 'תחכמוני', ולאחר שסגרו אותו, עברתי ללמוד בבית ספר לא דתי. התגוררנו על גבול הערים יפו ובת־ים, ממש סמוך לשפת הים. כך, שניצלתי את הזמן לשחייה ופעילות בים.

שנה לפני בר המצווה שלי עברנו לחולון. אני זוכר את עצמי מניח תפילין. את המסיבה חגגו לי בבית קרקע. באותו רגע שהנחתי תפילין, חשתי כאילו אני מוצג במוזיאון. כל המשתתפים הביטו בי בפליאה, כי עבורם להניח תפילין היה חידוש גדול וההורים שלי ביקשו להקפיד על המצווה החשובה הזאת.

ככלל, בגיל הילדות והבחרות שלי נמשכתי לעסוק בתיאטרון, משחק וצילום. זה הוציא ממני המון אנרגיות טובות.

הנס הפרטי שלי

במלחמת יום כיפור, במסגרת שירות המילואים, נלחמתי  בגדוד התותחנים. באחד הימים נפל לפתע פגז לתוך העמדה שלנו, והפלא ופלא – אף אחד לא נפצע! האוהל נשרף, הבגדים שלי נשרפו. באותו רגע קפצתי אל תוך שוחה, שבתוכה היו פצצות מצרר, וככה היה לי נס כפול… בחסדי השם הפגז החטיא והפצצות לא התפוצצו. אחר כך הלכתי לבית הכנסת לברך 'הגומל'.

בשנת תשל"ד (1974) שהיתי בטורונטו, קנדה. עסקתי בצילום והתוודעתי לחסידות חב"ד דרך משפחת גינזבורג. לפני החגים נסעתי לרבי ב־770 ולמדתי  בישיבת "הדר התורה", שהייתה צמודה לבית המדרש של הרבי.

באחת התפילות, עמדתי מאחורי הרבי, בזאל הקטן. עיניי לא הרפו ממנו. כל פעולה נקלטה היטב בזיכרוני. אני זוכר את הרבי פוסע לכיוון הדלת, אוחז בידית, מחכה כמה שניות, ואז לוחץ את הידית לכיוון מטה, מחכה עוד כמה שניות ואז פותח. את הכול עשה הרבי במחשבה ובמתינות. מדי פעם הייתי יוצא מהישיבה, לחכות לרבי ולהתבונן בו בעת יציאתו מחדרו הקדוש.

כשחזרתי לארץ העניק לי המזכיר 500 לירות, השתתפות מהרבי. זה נשמע מפליא, אבל בכל הזמן שהייתי ב־770, לא דיברתי עם הרבי. האמונה שלי הייתה כל כך חזקה, שהרבי יודע והכיר אותי גם בלי שניגשתי אליו.

כל הזמן הרגשתי איך הרבי אוהב אותי ורוצה אותי לצידו. זה ממש מזכיר לי את הנכד שלי, לוי יצחק. כשהוא מסתכל עליי, הוא מחפש את הסבא שלו.

כשנולד הבן שלי, בני יחידי, בט"ו באדר בעיר הקודש צפת, זמן קצר לפני הדלקת נרות שבת, הרגשתי שזו מתנה מההתקשרות שלי לרבי.

בזכות מה חזר הזיכרון

יום שישי אחד, חיים שמחה, בני יחידי, עבר תאונה ונפגע בהפתעה מרכב שחצה את הצומת. זה היה ביישוב תל ציון, שם לימד בחיידר לימודי קודש. שבועות ארוכים היה הבן שלי מחוסר הכרה. כשהתעורר, הסתבר שהזיכרון שלו השתבש. הרופאים העריכו, שבגלל עוצמת המכה בראש, הזיכרון של חיים שמחה אבד.

ואז, תוך כדי השיקום, שאלו אותו הרופאים שאלות בסיסיות והתפלאו לשמוע אותו משיב להם במדויק. הסתבר שבתור ילד הוא למד פרקים רבים מספר התניא קדישא וכן עשרות עמודי גמרא, וזה למעשה מה שחיזק את הזיכרון שלו.

אני זוכר, שבאתי פעם אחת לבקר אותו ואנשי הצוות הצביעו עליי ולחשו לו באוזן: "מי זה?", הוא מיד זיהה ואמר: "זה אבא שלי"… מסר למעשים טובים

בשנות המ"מים (1980) שימשתי כמטפל סיעודי. הייתי רוחץ חולים, מאכיל אותם ובעיקר מדבר איתם ומפיג להם את הבדידות.

עבדתי עם ילד קטן שהיה מרותק לכיסא גלגלים וסבל מניוון שרירים. התלוויתי אליו לפעילות שחייה, רכיבה על סוסים והילד החל לצמוח ולהתרומם מחדש. בדור של היום צריך לשים דגש על מעשים כאלה, של אהבת ישראל ועזרה לזולת.

סבא משה בישיבה בצפת

תמונה 1

הזוית האישית

הנכד לוי יצחק אורני מתעד את סיפורו של סבא.

מילון

פצצות מצרר
חימוש מצרר הוא סוג תחמושת וצורת חימוש שבה יחידת חימוש אחת אוגדת בקרבה מספר רב של פצצות קטנות המכונות "פצצונות" ומתעתדת לפזרן במרחב אחד, מתוך כוונה לפגוע בכמה מטרות. חימוש מצרר גורם להרס המתפרש על-פני מרחב גדול יותר מאשר המרחב המושפע מחימוש רסק או רסס רגיל. חימוש המצרר שימש במקור לפגיעה בחיילים חשופים ומטרות בלתי ממוגנות, אולם בהמשך פותחו חימושי מצרר לשימושים מיוחדים, כגון הרס מסלולי תעופה, פגיעה בשריון וטיהור שדות מוקשים.

ספר התניא
ספר התַּנְיָא, הנקרא גם לקוטי אמרים או ספר של בינונים על שם חלקו הראשון, הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל. הודפס בשנת ה'תקנ"ז (1796) בסלאוויטא, בידי מחברו, מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, ועל שם ספרו הוא מכונה גם "בעל התניא". התניא משמש כספר היסוד של חסידות חב"ד, וכולל הנחיות לדרך חיים ולעבודת הבורא, המבוססת על עבודה משותפת של רגש והבנה. זה הספר הראשון שניסח את עקרונות החסידות בדרך שיטתית, והייתה לו השפעה רבה גם בחוגים לא-חסידיים.

ציטוטים

”כל הזמן הרגשתי איך הרבי אוהב אותי ורוצה אותי לצידו.“

הקשר הרב דורי