מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה מלאכי, נולדתי בישראל בשנת 1956 להוריי עזרא ודייזי אשר. הוריי נתנו לי את שמי, כי הייתי בעיניהם תינוקת יפה כמו פרח השושנה.

הוריי

הוריי עלו מעיראק בעקבות ה"פרהוד" – הפרעות שפרעו הערבים ביהודים בתחילת שנות הארבעים. הם תמיד חלמו על ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש, והפרעות זירזו את עלייתם לארץ. אבי, עזרא, היה איש גבוה בעל גוף חסון וחזק, מאוד צנוע ותמיד לבש בגדים פשוטים. הוא היה חרוץ מאוד ואיש עבודה בכל רמ"ח אבריו. הוא היה אופה, בעל מונית, ובעל אולם וחנות בשנים מסוימות. הוא אהב לעשות טוב לבריות, לדוגמה, חיתן זוגות צעירים ועזר להם להקים בית בישראל. אימי דייזי הייתה אישה יפה, גבוהה, קצת מלאה, ואת פניה העדינות והחייכניות עיטר שיער קצר. היא הייתה עקרת בית בכל מהותה, והייתה ממש העיקר של הבית – גידלה לתפארת אחד עשר ילדים. כל עבודות הבית היו על כתפיה ובאחריותה. הבית היה תמיד נקי, תבשילים טובים התבשלו בכל יום, ואנחנו הילדים היינו לבושים בבגדים מצוחצחים. בנוסף, היא גם ארחה הרבה אורחים בביתנו. אימא הייתה אישה נעימת הליכות, ועם התכונה היפה הזו, גידלה אותנו והשקיעה בחינוך שלנו: שיהיו לנו ערכים טובים, שנלמד טוב ושנשיג ציונים טובים ותעודות טובות.

אימא וגם אבא חינכו אותנו לראות את הטוב באנשים, ולא חלילה לפגוע באף אחד. תמיד אמרו לנו להתרחק מהרע כמו שמתרחקים מנחש צפע. אני זוכרת שלאבא היה חשוב מאוד שהבנות תהיינה לבושות בלבוש צנוע, שלא נצא לבד בערבים, ובכלל, שכל הילדים יהיו בבית עוד לקראת ערב. הם הנחו אותי להיות חזקה, לומר בביטחון את דעתי, להיות בטוחה במה שאני עושה, להתייעץ עם אנשים בעלי ניסיון וגדולים ממני, להיות מסודרת, לשמור על עצמי ולעסוק בדברים טובים ומהותיים לחיים.

סבתא שושנה בילדותה (ראשונה מצד שמאל למטה) יחד עם הוריה וכל אחייה ואחיותיה

ילדות בעיר רמלה

גדלתי ברמלה, בשכונת ביאליק, שכונה בה חיו בדו-קיום יהודים, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. היו לנו יחסי שכנות טובים מאוד עם הערבים הנוצרים, ולא הייתה עוינות מצידם כלפינו. אפילו היו לי חברות נוצריות מהן למדתי לנגן על פסנתר. הייתה לי גם חברה מוסלמית. בכלל, עם כל החברות בכיתה הייתי בקשר טוב, שיחקנו יחד קלאס, גומי, חמש אבנים, קפצנו בחבל ועוד. היינו הולכות יחד למועדון "תקוותנו", שם בילינו יחד ולמדנו לרקום בחוג רקמה. בשעות הפנאי אהבתי גם לקרוא. קראתי הרבה ספרי נוער, וזכורה לי במיוחד הסדרה "שמונה בעקבות אחד" שקראתי את כולה. לבשתי בגדים פשוטים, ואהבתי ללבוש חצאיות עם טייצים קצרים. הממתק האהוב עלי ביותר שאכלתי ממנו כל יום וכל היום היה "שוקולד פרה". גרנו בדירת קרקע בת שלושה חדרים ענקיים, המרוצפים בריצוף פרחוני יפה. לא היה לנו הרבה ריהוט, מיטות וארון אחד ענק לכל הבגדים של כל אחד עשר הילדים. לא הייתה לנו מכונת כביסה, את הכביסה כיבסנו ביד. בכלל, כל הילדים עזרו בעבודות הבית ואחד עזר לשני. אחיי ואחיותיי הגדולים עזרו לאימי לגדל את הילדים הקטנים וביניהם אותי, שהייתי הבת השמינית. אהבתי את משפחתי הגדולה, ואהבתי שכולנו התכנסנו יחד ואכלנו ארוחות משותפות. הלכנו הרבה לים וגם לים המלח. זכורים לי גם הטיולים לצפון הארץ בהם הכרתי את הכינרת, את מפל הבניאס ועוד מקומות יפים. זכורה לי חוויה עצובה מאוד, היה לנו כלב שגידלנו ואהבנו מאוד. הוא היה שחור וקראנו לו "כושי". יום אחד, אנשי העירייה הרעילו אותו בטעות, ונגרם לנו צער גדול מכך. עד היום אני זוכרת אותו. חלום הילדות שלי היה לחיות בארצות הברית ולגדל שם את ילדיי שיהיו דוברי אנגלית, שזו תהיה שפת האם שלהם. החלום הזה לא התגשם ואני לא מצטערת על כך. אני מתגעגעת לתקופת הילדות שלי, שזכורה לי כשקטה, טובה, עם שכנות טובה ויחסי ידידות נעימים.

מסורת ויהדות

להוריי היה כבוד גדול למסורת היהודית, למרות שלא היו דתיים. אבי תמיד הלך לבית הכנסת בשבתות ובחגים, וכשחזר מהתפילה היה עורך קידוש וסעודת שבת או חג. אחרי הקידוש, כשכולם שתו מן היין, היינו ניגשים לאבא ולאמא ומנשקים את ידם. כיבוד ההורים היה אצלנו חזק מאוד. היינו ילדים ביישנים ואף פעם לא התחצפנו להורינו. תמיד נשמענו לכל בקשה שלהם. אני מתגעגעת לסעודות השבת והחגים, כשכולנו – אבא, אמא ואחד עשר הילדים – ישבנו סביב השולחן ואכלנו מהפיתות העיראקיות ומהמטעמים שבשלה אמי בסירים הענקיים שלה. חג הפסח היה החג האהוב עלי ביותר. עבדנו מאוד קשה להכין את הבית לקראתו, לכל אחד מהילדים היה תפקיד אותו ביצע באופן הכי טוב שיכול היה. וכשישבנו בליל הסדר סביב השולחן, היינו כולנו שמחים, מרוצים ומלאי סיפוק שבזכותנו הבית נקי, והשולחן ערוך לתפארה.

לימודים

למדתי בבית הספר היסודי "ביאליק". הייתי תלמידה שקדנית שכל המורות אהבו. באספות ההורים שמעו הוריי הרבה תשבחות ומחמאות. אהבתי בעיקר את שיעורי אנגלית, חשבון ומלאכה. לשיעורי המדעים קראו פעם שיעורי טבע, והיו לנו גם שיעורי היסטוריה ועברית. למבחנים התכוננתי הרבה, כי רציתי לקבל ציונים גבוהים וחלילה לא להיכשל בהם. אני זוכרת את "מבחן הסקר", מבחן שניתן לתלמידים בכיתה ח'. מי שלא עבר אותו לא התקבל ללימודים בתיכון. המיון עליו היה "עבר" או "נכשל". שמחתי כל כך שעברתי אותו בהצלחה וקיבלתי הערה בתעודה: "עברה את מבחן הסקר". הייתה לי מחנכת שזכורה לי ממש לטובה. שמה שושנה שטיינברגר. בתחילה לימדה אותנו כמורה חיילת ואחר כך המשיכה לחנך אותנו עד היסודי. למדתי איתה ארבע שנים, והיא הייתה משמעותית מאוד עבורי. היא נתנה לי הרבה ביטחון, יתכן מפני שהייתה מורה נעימה וסבלנית, והסבירה היטב את מה שלמדנו. גם כשלא הבנו, היא הסבירה שוב ושוב בסבלנות ובנועם.

בתיכון למדתי בבית ספר אזורי רמלה–לוד במגמה הומנית, כי אהבתי מאוד את מקצוע הספרות. אהבתי מאוד את שיעורי הגדנ"ע. במסגרת השיעורים האלה, היינו יוצאים לטיול שטח של שבוע ימים עם לינה באוהלים. זו הייתה חוויה עצומה לחוות את הטבע יחד עם כל תלמידי ותלמידות הכיתה. היו לנו גם טיולים שנתיים לצפון הארץ. הייתי פעילה מאוד בשיעורי ספורט, בריצה ובקפיצה לגובה, בהם הגעתי אומנם לא להישגים הכי מצטיינים, אבל בהחלט לטובים. בתקופת התיכון הייתי גם פעילה מאוד בחיי החברה, השתתפתי במפגשים חברתיים בתנועת "הצופים", שם היו לנו הרבה פעילויות חברה וגיבוש. בנוסף, הלכתי למסיבות נוער בהן שמענו מוזיקה ורקדנו, וכמובן שלעולם לא חזרנו הביתה בשעה מאוחרת.

סבתא שושנה בגיל 14

לימודים גבוהים ועבודה

למדתי הוראה במכללת "גבעת וושינגטון". כשסיימתי את לימודיי עבדתי בבית הספר "האחים" ובבית הספר "אלי כהן" בקרית מלאכי. אחרי כמה שנים השלמתי את התואר B.A. וחיפשתי עבודה בחינוך. התקבלתי לעבודה בבית ספר אלונים באשדוד שם חינכתי כיתות א-ב. עם השנים עברתי ללמד בבית ספר חופית, התקדמתי ועבדתי גם כרכזת שפה וזהירות בדרכים.

סבתא שושנה בבגרותה

חיי משפחה

את בעלי, חיים, הכרתי בבנק בקרית מלאכי. גיסי שלח אותי להפקיד אצלו צ'ק. כשחזרתי הביתה הוא שאל אותי איך היה הבחור אצלו הפקדתי את הצ'ק. עניתי לו שהוא נחמד, ואז הוא הכיר בינינו. התחתנו בשנת 1978 באולמי אשר ברמלה. הייתי אז בת עשרים ואחת. זוכרת שביום החתונה ירדו הרבה גשמים. אחרי החתונה גרנו בקרית מלאכי ושנים אחר כך עברנו לגור באשדוד. נולדו לנו ברוך ה' חמישה ילדים. חינכנו אותם לערכים טובים, לכבד את הזולת, להיות אנשי עשייה וטובים לחברה, להיות סובלניים ולהביע את דעתם בצורה מכובדת, להתנהג בדרך ארץ וללא חוצפה. הסברנו להם הרבה שמה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. היה לנו חשוב להקנות להם כישורי חיים, לשם כך יצאנו איתם להרבה טיולים וקמפינג. תמיד התפללתי לראות את כולם מצליחים, עם אחווה ואחדות, ובעלי מקצוע.

מלחמות ישראל בשנות חיי

אפשר לומר, שמאז הולדתי ובמהלך כל השנים חוויתי את מלחמות ישראל במדינת ישראל. מאז ומתמיד הערבים ימ"ש התנגדו למדינה ורצו להשמיד אותנו. בשנת 1956, השנה בה נולדתי, נערכה מלחמת מבצע קדש. בהיותי בת שתים-עשרה נערכה מלחמת ששת הימים, בגיל שבע-עשרה מלחמת יום הכיפורים, בגיל שלושים מלחמת שלום הגליל הראשונה ואחר כך מלחמת שלום הגליל השנייה, מלחמת המפרץ, ואז מבצע חומת מגן, עמוד ענן ומלחמת עופרת יצוקה, וכעת המלחמה הארוכה ביותר, מלחמת חרבות ברזל. לכל מלחמה ניתן שם עם משמעות. זוכרת עד היום את כל המלחמות חוץ ממבצע קדש, אז הייתי תינוקת.

מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בבית הספר באמצע שיעור עברית. מיד שלחו אותנו, את כל התלמידים, הביתה. לקראת ערב ארזנו את כל המזרנים והבגדים והלכנו לישון בבית ספר שהיה בו מקלט. ישנו שם עם כל ילדי השכונה. היינו שם כעשרים ילדות, ורק אפשר לדמיין איך בלילה השתעשענו וצחקנו יחד, כי לא ידענו מה זה פחד. עד שהמבוגרים כעסו עלינו, צעקו והשתיקו אותנו. אף אחת מאיתנו לא תשכח זאת בחיים – את "האסימון שנפל" וההבנה שאנחנו בזמן מלחמה, וזה באמת לא צחוק. במלחמה הזו נלחם אחי יוסי שהיה בחיל חימוש. לא הייתה לנו תקשורת איתו, כי אז אמצעי הטכנולוגיה לא היו מפותחים כמו היום. דאגנו מאוד לשלומו, ואז הגיעה אלינו הידיעה שהוא הוכרז כנעדר. את המתח והחרדה שהיו לנו אי אפשר לתאר במילים. לשמחתנו אחרי מספר ימים מצאו אותו, הוא התחבא מפני היריות, ויצא ממחבואו כשהבין שאין סכנה.

בכל המלחמות הרגשנו פחד ולפעמים גרוע יותר – חרדה מפני הבלתי נודע. לפני פרוץ המלחמות אגרנו מים ומזון, ובזמן המלחמות ישנו במקלט. כמו הרבה אזרחים, ארזנו חבילות מזון לחיילים, אליהן צרפנו מכתבי עידוד, תמיכה ותודה. בסוף כל מלחמה הייתה שמחה רבה מהולה בעצב רב, שמחה על הניצחון, ועצב על כל הנופלים והפצועים. כעת, כאשר מלחמת חרבות ברזל עדיין בעיצומה, הרגשות והתחושות מאוד לא טובות. קשה לחשוב שכוחות הביטחון והממשלה לא היו ערניים לסכנה האורבת לנו מהחמאס. הנכד הבכור שלי נמצא כעת בין שורות הלוחמים בעזה, הוא בחיל צנחנים. נלחם בחאן יונס וברפיח. מצד אחד אנו מבינים שהמציאות מורכבת ומאוד לא פשוטה, כשאנו בחוסר ודאות מה יהיה בכל רגע, ומצד שני אנו יודעים שארץ ישראל היא הארץ הכי בטוחה בעולם ואין לפחד ואין להפחיד. כוחנו באחדותנו – שנהיה מאוחדים ושיהיה שלום בארצנו, שנשמור על ארץ ישראל השלמה בלי לוותר על שום חלק ממנה. אני מתפללת לשלום נכדי ולשלום כל החיילים שיצליחו ויחזרו הביתה בריאים ושלמים.

הזוית האישית

סבתא שושנה: כמה מילים לסיום: ראוי לציין שהקשר הרב-דורי חיזק את הקשר של נכדתי אביה אלי. התוכנית גרמה לאביה להיות סקרנית, לרצות לדעת עוד ועוד, וחשפה בפניה את סיפור החיים שלי עם כל ערכיו. היא שאלה אותי שאלות מנחות, התעניינה בשורשים שלי, והקשיבה לי בסקרנות ובעניין רב. הרגשתי שהיא הבינה מה עברתי ושהיא הייתה ממש שותפה לי בחיים. היה לי טוב לשתף את דור ההמשך שלי.

אביה: במהלך השנה עברתי תהליך שהיה מאוד משמעותי עבורי ברמת ההיכרות שלי עם סבתי היקרה. למדתי על השורשים שלה שלא ידעתי עליהם לפני כן. הטיול בירושלים ובמנהרות הכותל היה מאוד מהנה וכיפי, והוא אפשר לי לקבל זמן איכות עם סבתי. אני חושבת שחשוב שאנו, דור העתיד, נחקור את העבר שלנו.