מאגר סיפורי מורשת

הנכד לוי הניג מתעד את סיפורו של הסבא, הרב נתן קנלסקי. הרב נתן קנלסקי נולד בי"ט תמוז תרצ"ח (1938) בקרמנצ'וק, רוסיה, שנת עלייה לארץ: תש"ל (1970).

"אין פה ילדים"

"כל התקופה בה היינו ברוסיה," מספר סבא, "הייתה תקופת חיים של מסירות נפש ללימוד תורה ולקיום מצוות."

בסמרקנד היה בית חרושת שנסגר עקב קשיים כלכליים, וגיסתי הפכה את המקום לישיבה במחתרת. במבנה הזה שהו חמישה עשר בחורים ולמדו, כשמנעול ענק סוגר עליהם, לבל ייכנס אדם זר. לעיני כול, המקום היה נראה נטוש וסגור, אבל בפנים למדו תורה. קרובת משפחתי בישלה עבורם את האוכל, והיה אסור שהשכנים יראו אותם.

כשהיו מגיעים לחפש ילדים ושאלו את סבתא, היא הייתה צועקת: "פה אין ילדים!"

"לא חותם על שום מסמך!"

ר' יעקב לבקיבקר ישב בבית הסוהר, וכשנהיה חתן היינו חברים טובים. הוא תמיד הזהיר אותי, שאם הק.ג.ב יחקרו אותי, שלא אעז לחתום על שום מסמך שמחייב אותי לעזור להם.

בשנת תשי"ח (1958), בערך בגיל 18, נקראתי לחקירה בק.ג.ב. החוקר דיבר אלי בצורה חדה: "כולם מחזיקים ממך. אנחנו צריכים לדעת מה מדברים על השלטון. חייבים לדעת הכול. תחתום כאן."

נזכרתי בדברים של ר' יעקב ואמרתי לחוקר: "אני לא חותם על שום מסמך." הוא כעס וצעק עלי: "אתה מרגל?" השבתי: "אני לא מרגל."

לפתע הגיעו שני חוקרים, ישבו והסתכלו עליי במשך ארבע שעות רצופות! תוך כדי, הם נתנו לי מכות והיה לי קר, קר מאוד. בסוף שחררו אותי והודיעו לי שעליי להתייצב שוב בעוד שבוע. כשהגעתי הביתה, אמרו לי: "תעשה 'ויברח'." תפסתי את עצמי וברחתי למוסקבה.

"כמעט פספסתי את הרכבת"

בשנת תש"ה (1945), לאחר מלחמת העולם השנייה, יצאנו מאומן לכיוון טשקנט. בדרך הייתי מאוד רעב, ולא היה מה לאכול. כשירדנו באחת התחנות, הלכתי לחפש אוכל ומצאתי עצמות של דגים.

פתאום, מצאתי את עצמי לבד, ואדם מבוגר אמר לי: "תן לי יד, אקח אותך לרכבת." זה היה עניין של כמה רגעים. אם הייתי מפספס את הרכבת, מי יודע לאן הייתי מגיע. הנס הגדול היה שהאיש הבחין בי, והחזיר אותי מיד לתחנת הרכבת.

"אני יהודי. שברת אותי"

עבדתי במפעל טקסטיל לייצור כובעים. יום אחד, בזמן ארוחת הצהרים, היה מישהו מהעובדים שהיה מאוד רעב. ויתרתי על פרוסת הלחם שלי ונתתי אותה לאותו עובד.

סאשה, המנהל, היה מתייחס אלי די בקשיחות. בשלב מסוים הוא עזב את המפעל ולא ידעתי לאן. לאחר חצי שנה פגשתי אותו באיזה מקום, והוא היה הדור עם זקן.

סאשה ניגש אלי ואמר: "אתה מזהה אותי? אני סאשה, גם אני יהודי! דע לך, שברגע שראיתי איך ויתרת על פרוסת הלחם שלך, התחזקה בי האמונה."

"תעביר את התמונה לסבא"

ילדיי גדלו ברוסיה הקומוניסטית, וכאשר גבר הלחץ לשלוח אותם לבית הספר הממשלתי, החלטתי להגיש בקשת עלייה לישראל. ידעתי שהסיכויים אפסיים והחלטתי לבקש ברכה מהרבי. בגלל הצנזורה הרוסית, היה קשה לשלוח מכתב לרבי באופן ישיר. לא היה שייך לציין את המילה "שניאורסאהן". מה עשיתי? צילמתי את בני המשפחה, ושלחתי את התמונה לבן דוד שלי. כתבתי: "תעביר את התמונה לסבא" – (זה היה שם הקוד של החסידים ברוסיה לרבי) – "ותגיד שאנו מאוד רוצים לראות אותו."

בערב יום כיפור, עבר בן דודי בעת קבלת פרוסת ה'לעקאח' ונתן לרבי את התמונה. הרבי לקח את התמונה, והכניס אותה למגירת שולחנו בלי לומר מילה.

חלפו שלושה חודשים, ובן הדוד שלח אלינו מכתב וכתב: "העברנו את התמונה לסבא, אך הוא לא אמר דבר…". זו הייתה מבחינתי אכזבה עמוקה. כשניגשתי שוב למשרדי השלטון להגיש ניירות, הפקידה קרעה אותם לגזרים וצעקה ברשעות: "לעולם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן."

חלפה שנה ושלושה חודשים, ונמצאה לי הדרך לשחד את אחד הפקידים במשרד. העברתי לו 5,000 רובל, ובחודש אדר תש"ל קיבלנו היתר יציאה מרוסיה.

בן דודי סיפר דבר מדהים. במשך כל שנת תשכ"ט (1969), התמונה הייתה מונחת במגירה של הרבי, אבל בתחילת השנה החדשה תש"ל (1970), כשעברנו שוב לקבל את פרוסת עוגת ה'לעקאח', הרבי הוציא את התמונה מן המגירה ואמר: "איני צריך את התמונה יותר." אחרי כמה חודשים כבר היינו מחוץ לרוסיה.

הזוית האישית

הנכד לוי הניג תיעד את סיפורו של הסבא הרב נתן קנלסקי בביה"ס אהלי מנחם חב"ד בנים בביתר עילית, התשפ"ד, 2024.