מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסירות לחיי יהדות ברוסיה תחת השלטון הקומוניסטי

סבתא אביכיל עם נכדותיה חיה גאולה והדסה
סבתא אביגיל בצעירותה
כל אחד הגיע בבוקר בנפרד, וגם בערב הם יצאו בהפרש זמן, כדי לא להסב את תשומת ליבם של אנשי השכונה והמשטרה החשאית

תיעוד קשר רב דורי של חיה גאולה יעקובוב והדסה מלאייב יחד עם סבתא אביגיל מלאייב:

שמי אביגיל מלאייב, להוריי ז"ל קראו גבריאל ושרה אחונוב. נולדו להם שש בנות ובן אחד, אני הילדה החמישית. נולדתי בשנת תשי"ח, בטשקנט שברוסיה. נקראתי על שם סבתי, אמו של אבי. בבית דברנו בשפה הבוכרית, אבל מחוץ לבית ובבית הספר דיברנו ברוסית ובאוזבקית. המדינה בה גרנו הייתה מאוד עויינת את היהודים, רוב תושביה הם מוסלמים שגילו יחס אנטישמי. כילדה אני זוכרת שהיו בעיר הרבה סמטאות בהן המתינו ילדים מוסלמים וארבו לילדים יהודים. ילדים יהודים שעברו שם "זכו" למכות והצקות מאותם ילדים.

דמותם של הוריי

הוריי היקרים היו יהודים יראי שמים. אבי התייתם בגיל צעיר מאד, בגיל בר מצווה. אבי תמיד עבד בעבודות שאיפשרו לו לשמור את השבת. הוא בדק מזוזות וספרי תורה, וחרט על מצבות את הכתובות. אחת העבודות הקדושות שביצע אבי לבקשת הרבי, הייתה לחרוט את הכיתוב על ציונו של רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, שנקבר במקום נידח באלמא אטא שבקזחסטן, בהיותו שם בגלות.

אבא היה החזן הקבוע בבית הכנסת, והוא תמיד עזר לאנשים בכל הצרכים שלהם בענייני יהדות. למשל, הוא ערך את כל האזכרות לאנשים שנפטרו בקהילה היהודית. כשהוא היה אומר ליהודים שיש אזכרה, אנשים היו מגיעים, למרות החשש מעינם של הסובייטים. הוא הסביר ולימד את שיעורי התורה, שיש ללמוד לזכרו של הנפטר. במפגשים אלו הייתה לו הזדמנות ללמד את האנשים גם פרשת שבוע, משניות ואפילו גמרא.

אבא עבד גם כמזכיר בבית המשפט, הוא הקליד במכונת הכתיבה את הפרוטוקולים של השופטים. כשהיה מבין שיש פסק דין לא טוב ליהודי כלשהו, הוא היה דואג ליידע אותו על כך, כדי שיוכל להיזהר ולהעלים ראיות או אפילו לברוח. פעם אחת הוא נכח לדעת, שחורשים מזימה נגד אלמנה יהודייה וילדיה, שעוסקים בביתם במלאכה כלשהי לפרנסתם. ככל הנראה, מישהו הלשין עליהם. אבא מיהר לביתם, השליך בעד החלון פתק בו הוא הזהיר אותה. בזכות אזהרתו של אבא, היא הצליחה להחביא את כל הסחורה שהייתה לה, ולהבריח את הבנים שלה, וכך היא והם ניצלו. האלמנה רצתה לשלם לאבא על כל מה שעשה עבורה, ובעיצומה של השבת היא הגיעה לבית הכנסת עם שטרות כסף. אבא עמד אז בתפילתו כחזן, ולא יכול היה לדבר איתה. הוא סימן לה בידו שהוא לא רוצה לקחת ממנה כסף. כשהוא עמד בתפילת "שמונה עשרה" היא ניצלה את ההזדמנות שהוא לא יכול להגיב לה, והיא הכניסה את השטרות לתוך מגפיו. משסיים את התפילה, אמר לה שהוא לא יכול ללכת בשבת כשהכסף עליו, ושהוא לא מוכן כלל לקחת ממנה תמורה עבור מעשה ההצלה.

אמי עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לפרנס את המשפחה. אני זוכרת, שמכרה גלידות, סודה ומיצים מתוקים. זו הייתה העבודה בה עבדה תקופה הכי ארוכה מכל שאר העבודות.

אבא היה אדם מאד רוחני, תמיד כשישבנו לידו ניצל את הזמן וסיפר לנו סיפור על צדיקים וסיפורי הבעל שם טוב. מיד עם המילים הראשונות שהתחיל, היינו מרותקים אליו כמו מגנט. היום אני מבינה עד כמה הסיפורים שסיפר לנו זיככו את הלבבות והמוחות שלי ושל אחי ואחיותיי. אבא ידע עד כמה סיפורים אלה בונים את הנפש בילדות ובכלל, ולכן, כך נראה לי, היה לו חשוב לשלב אותם בחינוך שלנו.

הוריי הקפידו במיוחד על הצניעות שלנו, מבחינתם אסור היה לוותר אפילו לא על פסיק קטן ביהדות. מלבד הצניעות הם העניקו לנו ערכים נוספים: ענווה, דיבור בשפה נקייה, כבוד לזולת, אהבת ישראל והתנהגות מכובדת ואצילית. שניהם ידעו קרוא וכתוב בעברית, והתפילה שלהם הייתה בשפה זו. אני זוכרת את אימי, שכל זמן שהייתה בבית הכנסת לא הסירה את עיניה מן הסידור, היא התפללה בדבקות מילה במילה מתוכו. עד היום אני שומרת על הסידור שלה, וגם על גביע הקידוש בו קידש אבי על היין בשבתות.

סבא אליהו וסבתא אביגיל המרה

את סבא אליהו וסבתא אביגיל המרה, הוריו של אבי, לא זכיתי להכיר. שמעתי עליהם הרבה סיפורים, מהם הבנתי שהם היו שמרניים מאד, כלומר שמרו על היהדות בדבקות רבה. סבי למד כל היום, והיה שוחט. הם לא שלחו את ילדיהם ללמוד בבית הספר הממשלתי. הבנים, וביניהם אבי, למדו בתלמוד תורה מחתרתי, והבנות נשארו בבית למרות הסכנה שבדבר. פעם אחת הגיע לביתם אחד מבני המשפחה, ואיך שהוא, הצליח לשכנע אותם לשלוח את יפה בתם הבכורה לביה"ס הממשלתי. כשהיא חזרה משם בעיצומו של יום השבת, הורה סבא לבני המשפחה לא לגעת ביין שבו היא נגעה, מבחינתו היה זה חילול השבת, בהיותה בביה"ס, ואז היין הפך ליין נסך. סיפור נוסף, מיני רבים, ששמעתי עליו, ושמעיד על יראת השמיים שהייתה לו, הוא שכאשר עבר בשוק, ומדוכני הבשר עלה ריח בשר צלוי או מבושל, הוא היה סותם את אפו, כי לא היה מסוגל להריח מריח הבשר טריפה. עצוב לי ששניהם, גם סבא אליהו וגם סבתא אביגיל נפטרו בגיל צעיר כל כך. לסבא התגלתה מחלת הסכרת, כאשר היה בן ארבעים ושמונה. היות והרפואה לא הייתה מפותחת, מצבו הוזנח מאד, והוא נפטר שנתיים אחר כך. באחד מימי השבעה עליו, סיפרה סבתא אביגיל שחלמה חלום. בחלומה ראתה את סבא אליהו מגיע אליה בכרכרה יפה, ואומר לה "בואי עלי לכרכרה, באתי לקחת אותך". עשרה ימים בלבד אחרי פטירתו, נפטרה למרבה הטרגדיה גם סבתא, כשבעצם הייתה בריאה ולא היה צפוי כלל שתמות. כשהם נפטרו היה אבי בגיל בר מצווה.

דודה יפה

סבא וסבתא הותירו אחריהם חמישה ילדים יתומים. יפה הבת הבכורה, הייתה נשואה עם שלושה ילדים וגרה בסמרקנד. היא ובעלה לקחו תחת חסותם את כל אחיה הצעירים. ביום אחד הם הפכו מהורים לשלושה ילדים, להורים לשמונה ילדים. ולא די בזאת, הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ובעלה ואחיה שהיה בוגר בן שבע עשרה, נלקחו לצבא הסובייטי למלחמה, ממנה שלא שבו. דודה יפה נשארה אלמנה עגונה עם שבעה ילדים, ביניהם אחיה הקטן שהוא אבי. כדי לפרנס את עצמה ואת הילדים, אספה ברחובות בגדים ישנים שהושלכו לאשפה. בבית כיבסה אותם, פרמה אותם ותפרה מהם בגדים לילדים, אותם מכרה בשוק.

אוריאל אחיו הגדול של אבא. נלקח לשורות הצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה ולא שב ממנה

תמונה 1

סבא חייא וסבתא שפרה

סבא חייא וסבתא שפרה הוריה של אימי גרו גם בטשקנט. סבתא שפרה הייתה אחות של סבא אליהו, אבא של אבי. את סבתא לא זכיתי להכיר, היא נפטרה כשהייתי בת שנתיים. את סבא אני זוכרת כי הוא נפטר כשהייתי בת שמונה. בעצם, הכרתי אותם טוב וכן את סבי וסבתי מצד אבי, מתוך הסיפורים הרבים ששמעתי עליהם. סבתא גדלה במשפחה עם ארבעה אחים מלומדים. שניים היו רבנים, אחד מהם היה סופר סתם ואחד היה שוחט. היות וכך, גם היא הייתה מלומדת ובעיקר הקפידה על לימוד החומש ואמירת תהילים.

סבי היה אופה. אחד מן הסיפורים ששמעתי עליו, שבתקופת מלחמת העולם השנייה, כשרעב כבד שרר בכל בית ובכל פינה, כל משפחה "זכתה" למנה של פרוסת לחם בלבד. הוא הצליח איך שהוא לאפות לחמים שחורים בביתו, ולחלקם למשפחות יהודיות. פעם אחת דפק על דלת ביתו יהודי בעל משפחה מרובת ילדים. הוא ביקש כיכר לחם, סבתא עטפה את הלחם טוב טוב, שלא יבחינו בכך שיש לו לחם, ונתנה לו. תמורת הלחם נתן לה האיש ספר תהילים, דבר שהיה נדיר למצוא באותם ימים.

גדלתי על הסיפורים על הסבים והסבתות שלי. למדתי מהם מה זה לשמור על יהדות באמת, מהי אהבת ישראל וכיצד לכבד את הזולת. אני זוכרת שסיפרו עליהם שתמיד התפללו ובירכו, שנזכה לדרוך באדמת ארץ הקודש בירושלים. לשמחתי הרבה ברכותיהם התגשמו, יחד עם זאת, צר לי מאד שהם לא זכו לעלות ארצה.

סבא ר' חייא ז"ל

תמונה 2

זיכרונות ילדות מטשקנט

כאמור גרנו בטשקנט, בשכונה של מוסלמים. כל השכנים היו גויים. שער חצר הבית היה תמיד נעול. הקפדנו לנעול אותו גם ביציאה מן הבית וגם בכניסתנו לבית. כמובן שלא התחברנו לילדים מהשכונה או מביה"ס, כי היה זה בבחינת סכנה עבורנו. שיחקנו רק עם בני ובנות הדודים והדודות שלנו.

בית הכנסת היה עשרים דקות הליכה מביתנו. הוא היה קרוב לבית הספר בו למדנו. ירידה של כחמש עשרה מדרגות מתחת לאדמה הובילה לאולם בית הכנסת. מימין לאולם הקטן של ביהכנ"ס היה המקווה. עזרת נשים קטנה, בנויה מעץ, הייתה ממוקמת מעל לאולם. התקרה שם הייתה נמוכה, והנשים היו צריכות להתכופף והתיישבו על שמיכה שהייתה מונחת על הרצפה. בדרך כלל הגיעו רק נשים מבוגרות להתפלל שם, מידי פעם הגיעו גם נערות, ואני הייתי אחת מהן. אני זוכרת, שיהודים מאד נזהרו שלא ללכת יחד ברחוב כדי לא למשוך את תשומת הלב של המשטרה החשאית, כדי שלא ייתפסו על ידם וייחקרו. זו הייתה סכנה עבור היהודים ועבור קיום חיי היהדות.

את הקניות ערכנו במקומות שונים. את הבשר קנינו אצל קצב יהודי. עופות גידלנו בחצר שלנו, וכשהצטרכנו לקחנו כמה מהן לשוחט יהודי ירא שמיים. לאחר השחיטה הבאנו אותן לבית ואז החלה מלאכת הכשרתן. את הירקות קנינו בשוק. הייתה רק עונה אחת בשנה בה היו ירקות, כי בשאר התקופות היה מזג האוויר קר מאד ומושלג. בחצר שלנו גידלנו עצי פרי. את הפירות קטפנו לפי סדר מסוים, כל פרי בזמן שלו. היו לנו עצי תפוחים, דובדבנים ומישמש וגם כרם קטן של ענבים. את החלב חלבנו מהפרה של השכנים, כמובן תמורת תשלום. ממתקים לא היו לנו. הפירות שקטפנו הם היו מיני המתוקים שלנו.

לפני הכניסה לבית היה ריצוף של קרמיקה. בכניסה לבית היה חדר שנקרא הול. להול הייתה דלת כניסה לחדר גדול, ודלת כניסה לחדר קטן, שם גר יהודי מבוגר, פליט מפולין שקראו לו ר' חיים זיידא (סבא באידיש) ואנחנו כינינו אותו "דדושקה" – סבא בשפה הבוכרית. אבא הכניס אותו לביתנו, והוא היה חלק מחיינו, גם כשלימים עלה לארץ וגר בשכונת נחל'ה בקרית מלאכי. הוא למד תורה והיה לו ידע רב גם בתורת הקבלה. אחי הקטן תמיד למד אתו וגם אותנו הבנות הוא לימד. שמחנו בנוכחות שלו, בפרט, כשהוריי לא היו בבית הרגשנו ביטחון שהוא נמצא ואנחנו לא לבד. בחדר שלו היו כדים גדולים בהם אחסן את היין שהכין. אבא היה נוהג לומר לאנשים שלא הרגישו טוב שסגולה לרפואה לשתות מהיין של ר' חיים ואכן כך היה. למרות הפצרותיו של אבי להתקין לו תנור חימום בחדרו, הוא לא הסכים.

בימות החורף הקרים כשכולנו התקבצנו לישון יחד בחדר הסמוך לחדר הגדול שהיה מוסק ומחומם, הוא הגיע לישון בחדר הגדול ויחד אתו ישנו גם הבחורים שהגיעו ללמוד בביתנו במחתרת. הם היו מגיעים בבקרים, כל אחד בשעה אחרת, וגם יצאו מהבית לקראת ערב כל אחד בנפרד בהפרש זמן של כשעה, כדי לא להסב את תשומת ליבם של אנשי השכונה והמשטרה החשאית. הבחורים שלא הספיקו לצאת לביתם לפני חשיכה נשארו לישון אצלנו.

בחדר הגדול הזה גם ערכנו את לילות הסדר וסעודות החגים האחרים, כי הגיעו אלינו המון אורחים. היינו כשבעים איש בכל סעודות החגים. אבי הזמין הרבה יהודים שלא ידעו קרא וכתוב בעברית ולא ידעו איך לקיים את כל מצוות החג ולנהל את ליל הסדר. אבא הדריך, הסביר והנחה אותם. בהמשך לחדר הגדול היה חדר מטבח וסלון ועוד חדרי שינה. היה חדר בו היו ספרי קודש בו אבא ישב ותיקן מזוזות וספרי תורה. היה חדר בו שיחקנו קפצנו ורצנו, והיה חדר עם מכונת תפירה שבה תפרנו כל מיני בגדים משאריות בדים. כשהייתי קטנה, בנה אבי בית נוסף, בן שני חדרים גדולים, בצד השני של החצר, ושם כבר חגגנו את החגים עם כל האורחים הרבים שהיו לנו, במקום בחדר הגדול. התחביב שלי היה תפירה, אהבתי גם להאכיל את התרנגולים, לשטוף את החצר, לקטוף פירות וירקות ובחורף ליצור בובות שלג בחצר.

כל הילדים וגם בני הדודים אהבנו לשבת ולצייר יחד, ולשחק בחצר בכדור, בתופסת ועוד שאר משחקי ילדים. אבא נתן לנו הרבה להתנסות בחריטה על שאריות השיש שנשארו מהמצבות שהיה מקים. היו לנו גם שעות יפות בהן אבי סיפר לנו סיפורי צדיקים ופרשת שבוע. כמעט ולא יצאנו מהבית כי כאמור היה זה מסוכן. בלית ברירה הלכנו לחוגי התעמלות בהם היינו חייבים להשתתף בבית הספר, ולפעמים יצאנו עם אבא להתאוורר ליד מזרקות המים שהיו במרכז החנויות של העיר. אבא יצא לשם הרבה פעמים כדי לפגוש את אחיו הקטן שהייתה לו שם חנות צילום. אנחנו הילדים שהצטרפנו אליו שיחקנו בינתיים ליד מזרקות המים.

סבתא בילדותה

תמונה 3

מנהגים ומסורת

בערבי שבת עזרנו לאימא בכל ההכנות, בישלנו, אפינו וניקנו. אחיותיי, אחי ואני היינו מאד עצמאיים, ידענו לעשות הרבה דברים בכוחות עצמנו, כך שהיינו שותפים מלאים בכל התחזוקה של הבית ובפרט בהכנות לקראת השבת והחגים. עם כניסת השבת הדלקנו את הנרות, ואז אהבנו לצאת לשחק בחצר שלנו. בחורף התכרבלנו ליד התנור בחדר הגדול. אהבנו מאד את השבת, כי כולנו היינו יחד. בסעודות השבת נהגנו לשיר הרבה שירי שבת, ואבא כמו תמיד סיפר סיפורי צדיקים. חג הפסח הוא החג האהוב עלי ביותר, גם מפני שזה החג בו נולדתי, וגם מפני שזהו חג עם מלא הכנות לקראתו. אהבתי את האווירה סביב כל ההכנות. את קטיף הענבים והכנת היין, את הקניות, הכשרת העופות, צביעת כל קירות הבית הניקיונות והבישולים. בחדר הגדול פרסנו המון שמיכות וכריות מסביב בסמוך לקירות. בליל הסדר ישבנו על הריצפה אנחנו וכל האורחים הרבים שאירחנו. כלי הסעודה והאוכל היו מונחים על מפות רבות שפרסנו על הריצפה במרכז. ואבא היה עורך את הסדר כהלכתו לשמחת כולם.

לימודים בבית הספר היסודי

ההליכה לבית הספר והחזרה ממנו היה מאתגר. הלכנו בזריזות ובזהירות והודנו לה', שלא נפגשנו בחבורות ילדים אנטישמים או שהצלחנו להתחמק מהם.

המשמעת, החוקים והנהלים ביה"ס היו נוקשים כמו סרגל. דוגמא קטנה לכך, היה אסור למחוק טעות במחברת, במילים אחרות אסור לטעות. הייתי תלמידה טובה שמקשיבה ולומדת. אהבתי את שיעורי חשבון, הנדסה, גאוגרפיה והיסטוריה. היו לנו הרבה שעורי בית ומבחנים, והיה עלינו ללמוד הרבה בעל פה. אני זוכרת שבשעורי אנגלית נתנו לנו תמונות והיינו צריכים לתאר ולכתוב מה אנו רואים בהן. במבחנים תמיד קבלתי ציונים טובים. זכורה לי מורה אחת טובה, שהשתדלה לא להעניש כמו כל שאר המורים והמורות. לצערי, היינו צריכים להשתתף במסיבות של חג המולד, כשכל כיתה הכינה מופע של שירה, הצגה או מחול.

לימודי התיכון

בתיכון למדתי כבר בבית ספר "בית רבקה" בכפר חב"ד. הכול היה כל כך שונה מבית הספר שבטשקנט. סוף סוף למדתי בכיתה בה יש רק יהודיות. לכן לא התביישתי כלל והייתי תמיד בעניינים ובמרכז הכיתה. בבית רבקה אהבתי גם את הלימודים וגם את ההתוועדויות שנערכו בכל חג ואירוע חסידי.

העלייה לארץ ישראל

סוף סוף התגשמו ברכותיהם של סביי וסבתותיי. בשנת תשל"א, בהיותי בת שלוש עשרה וחצי, קיבלנו אישור יציאה מברית המועצות. היה זה אחרי מספר בקשות שהגשנו לאישורי יציאה ונענינו בסירוב. בכל פעם האכזבה הייתה קשה עד בכי. כעת ההתרגשות הייתה רבה, והיא רק הלכה והתעצמה עם ההכנות לעלייה. הוריי הזהירו אותנו לא לספר לאף אחד שקבלנו אישורי יציאה, כדי שהדבר לא ייוודע לשכנינו הגויים. חששנו שהם עלולים לפגוע בנו, בטענה שאנו בוגדים במדינת רוסיה.

אספנו וארזנו בזריזות את החפצים. יהודים מהקהילה, שידעו שאנו עומדים לעזוב, הגיעו לבתינו לשאול ולבקש חפצים שלא ניקח אתנו. בזמנו היה ערך לכל חפץ והם רצו לקחת מה שנשאר. זו לא הייתה חוויה טובה עבורי. אני זוכרת אישה אחת שהגיעה, סקרה והביטה בכל מה שהיה לנו, ומשהבחינה בסידור התפילה שהיה מונח על השולחן, אמרה: "אתם לא צריכים את זה, בארץ הקודש יהיו לכם בוודאי הרבה סידורים, תשאירו לי את זה". והיא פשוט לקחה את הסידור ויצאה מהבית. הרגשתי מאד לא נעים, במיוחד שהייתי לבד בבית ולא ידעתי איך לעצור אותה. כשאבי חזר הביתה, סיפרתי לו על הסידור שנלקח, וראיתי ממש את הכאב בעיניו, אך לבסוף אמר "מה שה' עושה לטובה הוא עושה". את הבית מכרנו במחיר אפסי לגוי אחד. (דרך אגב, לאחרונה ביקרנו בעיר טשקנט, נסענו לרחוב בו גרנו כדי לראות את הבית. במקום בית וחצר עם עצי פרי עמדו שם בניינים גורדי שחקים. כמה מוזר היה לראות זאת).

בשעה טובה יצאנו לדרך. בשבת היינו במוסקבה. כל האוכל שאכלנו היה קר, כי אימא הכינה הכול מראש בבית. לא היינו מבשלים במקומות אחרים בגלל שמירת הכשרות, שהייתה חשובה לנו ביותר. למרות המצב הגשמי שלא היה נוח, זו הייתה שבת מיוחדת ביותר, שמחה מאוד ומרוממת. זו הייתה חוויה שנחרטה עמוק בזיכרוני עד היום. וואו שמחה פנימית מאין כמותה!! התרגשות אדירה אחזה בכולנו, הרי חיכינו שנים לרגעים אלו. כנגד האכזבות שחווינו בעבר, כשלא קיבלנו אישור יציאה. הייתה השמחה כעת גדולה בכפל כפליים! חלום שהתגשם.

כשעלינו למטוס שמחתי כל כך להשאיר מאחורי את כל האנטישמיות והפחדים מהעוינות של הגויים ולהמריא אל ארץ הקודש. בברכה של סביי וסבתותיי לעלות ארצה הייתה כלולה הברכה לשוב לארץ בשמחה. סוף סוף זכינו לקיום הברכות והחלומות בשמחה רבה. בן דוד של אבי קיבל את פנינו בשדה התעופה. הוא לקח אותנו לביתו בפתח תקווה, וכבר למחרת בבוקר דאג לשלב אותנו, הילדים, במוסדות חינוך. אותי ואת אחיותיי לקח ל"בית רבקה" בכפר חב"ד ואת אחי הצעיר לישיבה של קוזלינר בנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי. התאקלמנו טוב בארץ למרות החום הכבד שלא היינו רגילים אליו. בכל מקום אליו הגענו התייחסו אלינו יפה ובכבוד. שמחה גדולה הייתה עבורנו לקיים את המצוות ללא חשש בפרהסיא יחד עם עוד הרבה יהודים.

הזוית האישית

סבתא אביגיל: בזכות תוכנית הקשר הרב דורי היה לי זמן איכות ואיחוד עם שתי נכדותיי המהממות. נהניתי מכל פגישה איתן ומההזדמנות שהייתה לי לספר להן לא רק על עצמי, אלא גם על הוריי, סביי וסבתותיי. זו הייתה הזדמנות פז לספר להן על דמויות המופת שהן הצאצאיות שלהם.

הדסה: היה לי מאד כיף להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. כיף היה להיפגש עם בת דודתי ועם סבתא היקרה שלנו במפגשים לא שגרתיים, של לשבת יחד, לשמוע סיפורים ממנה ולכתוב את הכול. הייתי ממש במתח כשהקשבתי לה, היא גרמה לי לדמיין וממש לראות מול עיניי את כל מה שסיפרה.

חיה גאולה: תוכנית הקשר הרב דורי הייתה עבורי חוויה בלתי נשכחת. היה זה מיוחד שרק אני ובת דודי ביחד איתה. כשהקשבתי לסיפורים שלה, הרגשתי שאני בתוך הסיפורים, מרוב שהיא סיפרה לנו הכל בצורה כל כך מרתקת. עכשיו אני מכירה את סבתא יותר טוב, ומרגישה החמצה שלא הכרתי את הוריה ואת הסבים והסבתות שלה.

מילון

עגונה
על פי היהדות, עגונה היא אישה נשואה שאינה יכולה לקבל גט מבעלה, אם מאחר שנעלם או אינו כשיר לכך מבחינה משפטית על פי היהדות לא ניתן להתגרש ללא קבלת גט מהבעל, ולכן אשה עגונה אינה יכולה להשתחרר מהנישואים ללא תהליך מיוחד.

תפילת שמונה עשרה
תפילת שמונֶה־עשרה היא התפילה העיקרית בסדר התפילה בימות החול והיא נאמרת בתפילות שחרית, מנחה וערבית. תפילה זו היא אחת מתפילות העמידה והיא נאמרת בלחש כשהמתפלל עומד ורגליו צמודות זו לזו וישרות. בספרות חז"ל מציינת המילה "תפילה" את התפילה הזו במיוחד, ולא תפילות אחרות. התפילה קרויה כך משום שבמקור היו בה שמונה־עשרה ברכות. בתקופה מאוחרת יותר, עקב התפשטות הנצרות נוספה לה ברכת המינים, אולם שם התפילה כבר השתרש ולפיכך לא שונה.

ציטוטים

”גדלתי על הסיפורים על הסבים והסבתות שלי. למדתי מהם מה זה לשמור על יהדות באמת“

הקשר הרב דורי