מאגר סיפורי מורשת

שמי ענת בן אלי אביב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרתה אני מתעדת סיפור משפחתי.

אני הבת הראשונה של מרטין וחנה (אנה בגרמניה). מרטין וחנה ברחו מגרמניה בשנת 1933 כשהיו בני 16 בכיתה י'. הם שמעו שהיטלר עלה לשלטון והחליטו לברוח מגרמניה. מרטין, אבא שלי, ברח לבד והשאיר את משפחתו בברלין. לאבא שלו (סבי) קראו פאול ולאימא צילה. לאחי קראו אלפונס. אחרי חמש שנים הגיעו גם לארץ ישראל (פלשתינה). אימא שלי ברחה ביחד עם אימא שלה ועוד שתי אחיות. לסבתא שלי קראו עליזה והיא הייתה בת 35. לשתי האחיות של אימא שלי קראו שושנה ורותי. סבתא שלי ושלושת בנותיה ברחו קודם לעיר פירנצה באיטליה לפני פלשתינה, כי קרובי משפחה אמריקאים אמרו להם שהם חייבים לברוח מגרמניה, בגלל שהם זכרו שאבא שלהם שנפטר אהב את פירנצה. הם גרו בפירנצה כשלוש שנים ואז עלו לארץ והיה צורך לקבל אישור מהממשלה הבריטית (סרטיפיקט). סבתא שלי, עליזה, פנתה לבית חולים הדסה בירושלים וביקשה לעבוד שם. שלחו לה מכתב לפירנצה שהיא יכולה לעלות לארץ והם עלו. אימא שלי, שהייתה בת 16, החלה ללמוד בבית ספר לאחיות בבית החולים הדסה. אבא שלי עבד בבניין ואחר כך שירת בצבא הבריטי והיה במודיעין בחיל האוויר.

מאלבום התמונות

כשנולדתי בחדרה בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה, אבא שלי ניהל בית עולים בחיפה. אחר כך עברו לגור ברמלה בבניין המשטרה כי אבא שלי היה שוטר במשטרת ישראל. כשהייתי בת 5, עברנו לגור בקריית שלום. כשהייתי בכיתה ב' בשנת 1956, פרצה מלחמת סיני בין ישראל למצרים. אנחנו כבשנו את סיני ואחר כך שיחררנו את תעלת סואץ ובזמן המלחמה לא למדתי בבוקר. למדתי אחר הצהריים ומאוד אהבתי את זה. לא היה לנו מקלט ולא היה לנו ממ"ד, אבל חלק מהשכנים חפרו בורות בגינה כדי להתחבא בהם. אנחנו לא חפרנו בור בגינה, אנחנו הדבקנו נייר דבק על החלונות ובערב ובלילה היה אסור להדליק את האור, הייתה מדיניות האפלה: אסור היה להדליק אורות בבתים בשעות הערב. היה מותר רק אם תליתם שמיכות על כל החלונות ויצרתם האפלה מאחר פחדנו שמטוסים מצריים יפציצו אותנו.

כשהייתי בכיתה ו' עברנו לגור ברמת חן ושם התחלתי להיות פעילה בתנועת הצופים. בצופים גם הייתי מדריכה של בנות בכיתה ז' ומאוד אהבתי להדריך. כשהייתי בסוף כיתה י"ב בבית ספר בליך ברמת חן, פרצה מלחמת ששת הימים. כל בתי הספר נסגרו ואני התנדבתי להחליף את הדוור שגוייס לצבא ולחלק דואר מבית לבית. אבא שלי חינך אותנו שהתנדבות זה ערך מאוד חשוב, הוא בעצמו נהג להתנדב בכל מיני ארגונים. יום אחד כשחילקתי דואר דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה לי, צלצלתי בפעמון וקול של אישה זקנה ומפוחדת צעק בפחד גדול: "מי זה?" וכשעניתי שהגעתי לחלק לה מכתב, היא פחדה לפתוח לי את הדלת, מפחד שיהרגו אותה, ולבסוף אחרי שהיא פתחה לי את הדלת, הודתה לי מאוד כי המכתב היה מהנכד שלה בצבא.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, האווירה בארץ היתה של התרגשות גדולה בעקבות הניצחון הגדול על צבאות ערב. זה היה מאוד מרגש ומשמח להתגייס לצבא בתקופה הזאת, התגייסתי לצבא ושרתתי כבוחנת פסיכוטכנית. התפקיד שלי היה לבחון התאמה לצבא של בנים ובנות שהגיעו לצו ראשון. שירתי בצבא שלוש שנים כי כדי להיות בוחנת פסיכוטכנית, צריך היה ללמוד שנה באוניברסיטה. זאת הייתה בשבילי ההזדמנות להתחיל כבר ללמוד את מקצוע העבודה הסוציאלית – מאז שהייתי בכיתה י"א רציתי להיות עובדת סוציאלית, כי רציתי לעזור לבני נוער במצוקה והתנדבתי לעזור לבני נוער עבריינים שהיו בכלא, זה היה לי מאוד עצוב וחשבתי שאפשר לעזור להם שלא יגיעו למצב שיהיו עבריינים. לאחר שהחלטתי להיות עובדת סוציאלית, התחלתי אחרי הצבא את לימודי העבודה הסוציאלית באוניברסיטת חיפה. רוב חבריי מהתיכון והתנועה המשיכו ללמוד לימודים גבוהים, נושא שהפך לנורמטיבי בחברה בה גדלתי וכן במשפחתי. במקביל לתחילת לימודי התואר עברתי לגור בישוב יסוד המעלה בצפון.

בעת שירותי הצבאי

באוקטובר 1973 פרצה בהפתעה רבה מלחמת יום הכיפורים, שיחקנו במשחקי קופסא ופתאום ראינו מיגים (מטוס סורי) והבנו שמשהו קרה. פתחנו את הרדיו והתחלנו לשמוע סיסמאות שמשמעותם היא גיוס מיידי. כל החברים הגברים שלנו עלו על מדים ונסעו לבסיסים בארץ. כולנו היינו בשוק, לא האמנו שצבאות ערב יתאחדו ויפתחו נגדנו במלחמה כוללת. ליד הבית שלי היה מקלט וההוראה היתה לרוץ מיד למקלטים, לא היה לנו במקלט כלום: לא מים, לא מזון ואפילו לא שמיכות, והיינו צריכים לשבת במקלט עד שעות הלילה. מלחמת יום הכיפורים פרצה בפתאומיות ומכיוון שיסוד המעלה קרובה לגבול הסורי פחדנו מאוד. הסורים התקרבו לישובים ופחדנו מאוד.

כעובדת סוציאלית עבדתי בחצור הגלילית עם משפחות שאיבדו את יקיריהם במלחמה. העצב היה גדול .ילדים קטנים איבדו את האבות שלהם והמדינה כולה הייתה בהלם.

לאחר סיום המלחמה סיימתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה. שנתיים לאחר מכן נסעתי לארה"ב להמשיך ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית. בלימודי התואר השני נחשפתי לעבודה עם נשים מוכות וילדיהם,  נושא בו המשכתי לעבוד גם כשחזרתי לארץ. במסגרת העבודה, הכרתי את בעלי לשעבר, סבא של עידו, ציון בן אלי אשר מקור משפחתו הוא ממרוקו.

מאז סיום מלחמת יום כיפור המשכתי להתגורר בגליל המערבי, בישוב כפר ורדים, עבדתי כמנהלת מחלקת הרווחה במועצה אזורית. במהלך כל השנים חווינו מלחמות ומבצעים צבאיים שונים שהתרחשו כדי לשמור על עצמאות המדינה היקרה שלנו. למדנו לחיות בתקווה לצד המלחמות ואובדן ולראות את הטוב והמאיר בחיינו.

כיום אני מתגוררת בנשר, ושוב לצערי המדינה האהובה שלנו מעורבת במלחמת קיום מאז יום 7.10.23. הפעם נכדיי וילדיי חווים את הפחד והאימה יחד איתי וכולנו אוחזים בתקווה שנגיע להסכמי הפסקת מלחמה וישובו החטופים מעזה.

ענת בן אלי אביב מספרת – סרטון

הזוית האישית

אוריין: נהניתי לשמוע את הסיפורים של ענת, סבתא של עידו. היה נעים להכיר סבתא שהיא לא שלי, היה מאוד מרגש לשמוע את סיפור השואה ואת זה תוכלו לראות בסרטון.

עומרי: היה מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא ענת, הסבתא של עידו. סיפור מלחמת סיני היה מרתק במיוחד וענת ידעה לספר לנו בצורה מרגשת.

עידו: היה לי מעניין מאוד לשמוע דברים שלא ידעתי על סבתא ועל כלמיני דברים שהיא למדה בחיים שהיא עברה בחיים.