מאגר סיפורי מורשת

שמי אסף, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב-דורי עם סבי, רפאל (רפי) אריה. יחד אנו מתעדים את סיפור חייו של סבי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

מארץ הולדת לארץ מולדת

סבי, רפאל (רפי) אריה נולד ב-4 בדצמבר 1943 בוידין, בולגריה להוריו דוד ורני אריה.

מקור השם אריה: מתוך ספרון בשם "אלגו" שנכתב על ידי ד"ר מרדכי גרינוולד, הרב הראשי של בולגריה בשנת 1894 לרגל חנוכת בית הכנסת בעיר וידין:

1. העיר "לאון" שבצפון ספרד
2. ראשי התיבות אריה: "אדונינו רבינו יהודה הנשיא," כינויו של הרב יהודה החסיד, שהיה הרב הראשי של פריז במאה ה-14, וזאת בהסתמך על מידע מתוך ספרו של יום טוב ליפמן בר מנחם לונץ (Zur Ggeschichte und Literatur) עמוד 424-25 בשנת 1845, ברלין.
3. משפחה מכובדת משער אריה (עיר באיטליה Portaleone).

אביו של סבא, דוד אריה, נולד ב-14 באפריל 1910 בעיר וידין שעל חוף הדנובה. עד כיתה ד למד בבית ספר יהודי. מכיתה ה עד סיום התיכון למד בבתי ספר ממלכתיים. בגיל עשרים גויס לצבא הבולגרי. בתום השירות הצבאי, פתח עם אחיו בית מלאכה וחנות לממתקים (חלווה, וופלים, סוכריות וכו').

בתקופת המשטר הפשיסטי בבולגריה ולאחר חקיקת החוק להגנת המולדת בשנת 1941, נשלח למחנות העבודה בהם עבדו הגברים היהודים בגילאי עשרים עד ארבעים בעבודות כפייה (סלילת דרכים, חציבת מנהרות וכו'). העבודה התנהלה בחודשי הקיץ ובחורף חזרו לביתם. בתקופה זו נעצר פעמיים על ידי המשטרה הפשיסטית בוידין, פעם עקב הימצאותו ברחוב אסור ליהודים ונדון למאסר של מספר ימים. בפעם השנייה נעצר באביב 1944 בחשד לסימון למטוסי אויב. במקרה זה שוחרר לאחר שוחד שנתן חברו אוסקר פנקס למפקד המשטרה. לאחר שחרור בולגריה על ידי הצבא האדום בספטמבר 1944, התגייס דוד לצבא הבולגרי כמפקד מחלקה בדיביזיה ה-16 שלחמה במסגרת החזית האוקראינית השלישית של ברית המועצות. הוא לחם בחזית יוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה. שוחרר בתום המלחמה והועלה לדרגת סגן.

אמו רני אריה (לבית משיח) נולדה ב-17 במאי 1922 בעיר סופיה, בולגריה. בהיותה בת עשר עברה משפחתה לעיר וידין שם סיימה את בית הספר התיכון. ב-17 בינואר 1943 התחתנה עם דוד. נולדו להם שני ילדים: רפאל (על שם דודו שנפטר שנתיים קודם לכן) וחיים (על שם סבו מצד אביו).

עלייה לארץ

משפחתו של סבי עלתה לארץ בינואר 1949 כשהוא היה בן חמש. העלייה לארץ לא הייתה פשוטה כלל. המשפחה הייתה צריכה להשיג היתר יציאה והיתר עלייה לאנייה. את היתר היציאה השיגה המשפחה משלטונות בולגריה, את היתר העלייה לאנייה קיבלו מארץ ישראל בתיאום עם ועד הקהילה. מועד ההפלגה נקבע ל-17 בינואר 1949 מנמל בורגס שלחוף הים השחור. כשבוע לפני ההפלגה יצאה המשפחה ברכבת מוידין לסופיה על מנת להיפרד מבני משפחה וידידים. לאחר מסע מסופיה לבורגס, שנמשך עשרים ושתיים שעות, הגיעו לאנייה "בולגריה".

האנייה "בולגריה" הייתה אניית מטען שהוסבה להעלאת עולים על ידי בניית דרגשי עץ במספר קומות. על סיפון האנייה היו כ-4,500 עולים שחיו בתנאים קשים במשך ששת ימי ההפלגה מהעיר בורגס שבבולגריה לנמל חיפה. סבי זוכר את ההפלגה כ"נדנדה אחת גדולה" כאשר מסביבו רוב האנשים הקיאו וסבלו. זיכרון משמעותי שיש לסבי מהפלגה זו הוא טעם התפוז שחילקו לעולים ארצה לפני הגעתם לנמל חיפה. ב-23 בינואר 1949 האנייה הגיעה לנמל חיפה. בתחילה עם הגעתם ארצה, משפחת סבי שוכנה במחנה בריטי לשעבר במורדות הכרמל (קרוב למושבה הגרמנית בחיפה) ששימש כבית עולים. בכל מבנה באותו מחנה שכנו יחדיו כארבעים משפחות שהפרדתם נעשתה על ידי שמיכות.

לאחר כשנה וחצי בבית העולים, עברה המשפחה להתגורר בשיכון יוגוסלבי שנבנה מצפון לקריית ביאליק וכונה בהמשך "צור שלום" (כיום שכונה בקריית ביאליק). שכונה זו הייתה מורכבת מכשלושים בתים דו-משפחתיים בהם התגוררו עולים מיוגוסלביה, הונגריה, בולגריה וצ'כיה.

תקופת בית הספר

בזמן שגר בבית העולים, סבי היה בגן של עולים חדשים מכל מיני ארצות. הזיכרון היחיד שהיה לו מאותו הגן הוא טקס שבועות בו כל הילדים לבשו בגדים לבנים עם זר פרחים על הראש.

את כיתות א'-ד' סבי למד בארבעה בתי ספר שונים עקב שינוי מקום מגוריו ושיוך היישוב בו גרו לרשויות שונות. מעברים אלו הקשו עליו מאוד מבחינה חברתית.

מכיתה ד' עד כיתה ח' סבי למד בבית ספר ביאליק בקריית ביאליק. עקב מחסור בחדרי לימוד, הלימודים התבצעו לעיתים במשמרות: חלק מהתלמידים למדו בבוקר וחלק מהתלמידים למדו בצהריים.

בבית הספר היסודי שבו למד סבי לא הייתה תלבושת אחידה. הכיתות הנמוכות היו מסיימות את הלימודים ב-12:00 והכיתות הגבוהות היו מסיימות ב-13:00. פעם בשבוע היה מסדר בוקר שכלל התעמלות, שירה וקריאה. כל שיעור שהמורה היה נכנס לכיתה התלמידים היו מחויבים לעמוד עד שקיבלו את אישורו של המורה לשבת. המורים/ות לא כונו בשמם הפרטי אלא ב"מורי" או "מורתי".

מקצוע ועיסוק

בתום שירותו הצבאי, סבא רפי למד רפואה בעיר מונפלייה בצרפת. לאחר שחזר לארץ עם משפחתו בשנת 1975, התמחה ברפואה פנימית. בתום ההתמחות עבד במחלקות מטבולית ואנדוקרנולוגיה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. תחום מומחיותו העיקרי היה בחילוף החומרים של הסידן ומחלות עצם מטבוליות. בסוף שנת 2010 יצא לגמלאות. סבא מאוד אהב את עבודתו בבית החולים.

לסבא היו שתי דודות (מצד אמו) שגם הן היו רופאות. כשהן סיימו את בית הספר התיכון לא נתנו להן ללמוד רפואה כי ליהודים לא אפשרו ללמוד רפואה בבולגריה בתקופה הפשיסטית. עם שחרור בולגריה על ידי הצבא הרוסי בשנת 1944 הן התקבלו ללימודי רפואה בסופיה בה למדו את ארבע שנות הלימודים הראשונות. הן עלו לארץ וסיימו ללמוד במחזור הראשון של הפקולטה לרפואה בירושלים ב-1952. שתיהן היו רופאות ילדים ועבדו תחילה בבית חולים רמב"ם בחיפה. אחת מהן, ד"ר מטי מזל משיח, עברה לעבוד בתור רופאת ילדים בקופת חולים תל נורדוי. לימים הסתבר כי שנים רבות היא הייתה רופאת הילדים של אמי ליטל ומשפחתה.

היכרות ונישואים

לקראת סוף שנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת הניצחון, מספר סטודנטים ישראלים ארגנו מסיבה. המסיבה נערכה אצל שכנתו של סבי והוזמנו אליה חברים ללימודים של סבי ואחרים. ביניהם שתי חברות של שכנתו שעבדו בבית הספר לרפואה. אחת החברות (בעתיד סבתי מרלן ז"ל) הייתה בזמן הכנת הדוקטורט בביוכימיה. בעת האירוע, היא וסבי שוחחו והוא הציע להיפגש מאוחר יותר. כעבור מספר ימים הם נפגשו, "סיפרתי לה שלא הייתה ברירה, המלחמה הייתה בדיוק ביום הראשון של בחינות השנה השנייה שלי ללימודים, נאלצתי להפסיק הכל וכשחזרתי עשיתי את הכל במועד השני". היא אמרה אתם באמת אנשים פטריוטים. "בשלב מסוים לקראת סוף דצמבר מאחר ולא ידעתי שהיא יהודייה, הצעתי לה ללכת יחדיו למיסה של חצות כי רציתי לראות את הטקס. היא הסכימה ושאלה בתמיהה: "אתה הולך למיסה?" אמרתי לה כן אני רוצה לראות איך הדברים מתנהלים. כשהגענו לכנסיה היא אמרה לי בפעם הראשונה שהיא גם אף פעם לא הייתה שם. אמרתי לה איך זה יכולה להיות ? היא אמרה שהיא בכלל יהודייה. ועד אז לא ידעתי." סבי מספר שבערך לאחר שנתיים הם התחתנו, ראשית חתונה אזרחית בעיריית מונפלייה וחתונה מסורתית בעיר מגורי הוריה בורדו.

לסבי רפי ולסבתי מרלן נולדו שלושה ילדים: דודי מיכאל, אבי יניב ודודי ערן. בשנת 1975 סבא רפי ומשפחתו עלו לארץ מצרפת.

הזוית האישית

אסף: נהניתי לשמוע את סיפורו המרתק של סבי ואני שמח שזכיתי לשמוע את זה ממנו. סבי היה מרוצה מאוד מישיבתנו המשותפת והוא שמח שעכשיו אני אוכל להעביר את הסיפור המשפחתי לדורות הבאים.