מאגר סיפורי מורשת

החינוך הכשר והטהור לקבלת עול מלכות שמיים שקבלו מהוריהם בתימן, עמד להם, בארץ ישראל. סבתא יוכבד בוסי מספרת לנכדתה טליה שרה כהן:

שמי יוכבד בוסי, נולדתי בשנת 1963 בישראל להוריי שרה וזכריה אברהם. הוריי רצו לתת לתינוקת שנולדה להם שם מן התורה, והם בחרו את השם יוכבד, על שם אימם של משה רבנו, אהרון הכהן ומרים הנביאה. הייתי בת הזקונים במשפחה אחרי ארבעה ילדים, היות וכך, כולם פינקו אותי. בבית דיברנו בעיקר עברית, לפעמים דיברנו עם סבא וסבתא בשפה התימנית.

הוריי

הוריי היו אנשים ממש מיוחדים וערכיים. כבוד האדם, העזרה לזולת הכנסת אורחים, ביקור חולים וחיי המשפחה היו חשובים מאוד בעיניהם. אני זוכרת, שבשבתות תמיד הגיעו לחצר שלנו אנשים מהשכונה, היו יושבים ומדברים שעות אחרי סעודות השבת. בזמן מלחמת ששת הימים אירחנו ילדים מבית שאן, במקלט שאבא שלי בנה בחצר.

אבי ניחן בראש טוב וידע לתת עצות טובות, הרבה אנשים באו להיוועץ בו, למשל האם לקנות בית או להרחיב בית, אם לעבוד בעבודה זו או אחרת וכו'. היו לו גם ידיים טובות, ויחד עם מידת החריצות שלו הצליח לעשות מכל דבר ישן משהו חדש. תמיד עזר לכל מי שהיה זקוק, אם זה לתקן ברז שמטפטף או תריס שנשבר ועוד. ואם ילד של מי מהשכנים נתקע בדרכים היה זה אבי שהלך להשיבו הביתה. הוא אהב את הטבע וגידל בעלי חיים. מעל הכול הוא למד הרבה תורה, השקיע הרבה במשפחה שלו וידע לנצל היטב את הזמן. לפרנסת הבית עבד אבא בתחילה בחקלאות, הוא חרש וזרע וקצר. אחר כך עבד כצבעי.

אימא הייתה אישה צנועה, שמחה ומאירת פנים. הייתה לה אהבת ישראל גדולה, היא הביאה לכל היולדות סבאיה – מאפה תימני שלא קל להכין, כי הוא נעשה מחמישים שכבות של בצק. עד היום זוכרים הרבה אנשים את הסבאיה של אימא שנשלח אליהם עם המון אהבה ומסירות. היא הייתה אישה אהובה ותמיד היו לה חברות סביבה. כל מי שהייתה זקוקה לעזרה, הייתה זו אימא שהגישה לה אותה. היא הקפידה על קיום המצוות כהלכתן, וכיבדה מאוד את השבת. שולחן השבת היה ערוך כבר מיום חמישי, ואת נרות השבת הדליקה חצי שעה לפני זמן כניסת השבת. ניקיון הבית והסביבה והניקיון האישי שלה היו חשובים לה מאוד. לפרנסת המשפחה עבדה בתחילה בבית אריזה של פירות הדר, ואחר כך במשך השנים עבדה במשק בית.

סבי

סבא שלום, סבא של סבתא יוכי, במרכז. מימינו ומשמאלו ניסים ושמואל דודיה הגדולים של סבתא יוכי

הורי אבי נפטרו עוד בתימן, הם לא הספיקו לעלות לארץ. אמא שלי סיפרה, שכאשר היא הייתה קטנה אמה, שהייתה צעירה, נפטרה בפתאומיות. את סבא זכריה, סבי מצד אימי זכיתי לראות. בתימן היה סבא נחשב לאדם חשוב כמו מלך, אפילו הערבים העריכו וכיבדו אותו. הוא היה עשיר. לאימי שהייתה בת יחידה בין שני בנים, היו משרתות, והיא הייתה אחראית על חלוקת הצדקה לעניים. בארץ עבד סבי במכולת השכונתית שהייתה שלו. אני מתגעגעת אליו ולימי השישי שהיה איתנו. הייתי אז יושבת לידו לפני התפילה. השעה הזו הייתה ממש זמן איכות עבורי. למדתי ממנו מה זו הארת פנים, מה זה יושר ומה זה כבוד לקיום המצוות באהבה ויראה.

עלייתם של הורי לארץ בשנת 1949

כמו כל יהודי תימן, גם משפחתו של אבי וגם משפחתה של אימי השתוקקו לעזוב את אדמת ניכר ולעלות לארץ הקודש, בפרט אחרי ששמעו על הניסים הגדולים שעשה ה', שהביאו לניצחונם של בני ישראל על אויביהם בארץ. אבי היה נער בן שבע עשרה, בעלותו לישראל ואימי הייתה בת שש עשרה. אבי שהתייתם מהוריו עלה יחד עם אחיו, ואימי עלתה יחד עם אביה ואחיה.

כשעלו לארץ לא לקחו איתם כלום מרכושם. סיפרו להם שאם ייקחו איתם חפצים למטוס, המטוס ייפול מכובד הדברים. הם היו תמימים, הם האמינו והשאירו את כל רכושם בתימן, ועלו על המטוס כל אחד עם צרור קטן של בגדים. סבי שהיה איש עשיר ויתר על כל רכושו למען המטרה הנשגבה של חיים בארץ הקודש. עם כל האמונה הטהורה שלהם בה', הם התרגשו מאוד, וציפו שכף רגלם תדרוך על אדמת הקודש. בירידתם מהמטוס הם כרעו, השתטחו על האדמה, נישקו אותה וברכו בהתרגשות רבה את ברכת "שהחיינו". בדבקותם הגדולה בה', הם היו בטוחים שכל היהודים בישראל הם יראי ה'. אי אפשר לתאר עד כמה הם היו בהלם, משנוכחו לראות שלא כך הייתה המציאות. הם היו כל כך עצובים בראותם יהודים קדושים מחללים את אדמת הקודש בחיים הרחוקים מחיי תורה ומצוות.

הם הגיעו למעברה בראש העין ולאט לאט החלו ללמוד את השפה העברית, כפי שמדוברת בארץ ולא כפי שהכירוה כשפת הקודש. להתרגל לחיים בארץ גם לא היה קל. הם היו רגילים להיות עצמאים ולעשות הכול באופן עצמאי, וכאן בארץ היו אנשי הסוכנות שקיבלו אותם, והנחו אותם בתחילת דרכם בכל דבר ודבר. אותם אנשים הסבירו להם, שארץ ישראל היא מקום חדש עם תרבות חדשה ולא קדומה. ולכן פאות, כיפה, ציצית וכדומה אין בהם צורך. כדי לשכנע אותם, הם, למשל, הסבירו שכיפת השמיים מעליהם ולכן אין צורך בכיפה. היו עולים שבעל כורחם נשברו ונכנעו. גזזו להם את הפאות ואפילו שלחו את ילדיהם לגור וללמוד בקיבוצים, שאורח החיים בהם היה רחוק מאוד מחיי רוח התורה. הם היו מאוד מפוחדים ומבולבלים.

אחד מקרובי המשפחה של אימי, שעלה לארץ כמה שנים לפניהם, חיזק מאוד את אימי ואחיה ואמר להם, שבשום פנים ואופן לא ילכו לקיבוץ אליו רצו לשלוח אותם. היו לו קשרים עם אנשים איתם דיבר, והם כיוונו והסבירו להם כיצד יעברו לגור בעיר כפר סבא, וכך הם עברו מהמעברה בראש העין לשכונת מזרחי ד' בכפר סבא. הגירסא דינוקא, החינוך הכשר והטהור לקבלת עול מלכות שמיים שקבלו מהוריהם בתימן, עמד להם, בארץ ישראל, לעמוד בפני כל מה ומי שניסה להרחיק אותם מיהדותם. לקח להם קצת זמן להכיר וללמוד את המצוות התלויות בארץ, והם הקפידו מאוד גם על הפרשת תרומות ומעשרות מהירקות והפירות לפני שאכלו מהם. כמובן, שגם הקפידו לא לאכול בשר שנמכר בשווקים אלא רק בשר שנשחט על ידי שוחטים יראי שמיים אותם הכירו.

ילדות בכפר סבא

סבתא יוכי בילדותה עם אחת העיזים במשק מאחורי ביתם

הוריי התחתנו והקימו את ביתם במקום שבו גרו בכפר סבא, שכונת מזרחי ד'. המיוחד בשכונה זו הוא, שרוב תושביה הם משפחה אחת מורחבת: דודים ודודות, בני דודים ובני דודות, סבים וסבתות נכדים ונכדות. עבורי הייתה זו חוויה מיוחדת במינה. למשל, בחגים אחרי התפילה בבית הכנסת ולפני שהלכנו הביתה, טיילנו כולנו בשכונה כדי לפגוש את כולם, בנים ובנות, ולאחל לכולם "חג שמח". כשהיה אירוע או שמחה, כולם בלי יוצא מן הכלל הגיעו. כשאימא שלי הייתה מכינה סביה או לחוח, הייתה אומרת לנו, הילדים, ללכת לחלק לכולם. וכך גם היו כולם, כשהכינו מאפה או תבשיל טוב חילקו לכל בני המשפחה המורחבת.

היו בשכונה ארבעה בתי כנסת וכולם מול הבית שלנו, מעבר לכביש. באחד מהם התפלל אבי וגם אנחנו הילדים. כשהתבגרתי, הלכתי להתפלל בבית כנסת חב"ד.

את הקניות ערכנו במכולת השכונתית. את רוב הירקות והפירות גידלנו בחצר הבית, או שאבא שלי היה מביא מהשטח שבו עבד, כי הוא היה חקלאי.

הבית שלנו היה, בעצם, עשוי משני בתים שאבי קנה וחיבר אותם לאחד. מאחורי הבית היה לנו שטח אדמה גדול, בו גידל אבי תפוזים, קלמנטינות, אבוקדו ולפעמים בצל ירוק. היה לנו גם דיר בו גידלנו כבשים, עיזים, טלה ושור. היינו, הילדים, מאכילים אותם ומשחקים איתם. לכל אחד נתנו שם. היה לנו גם שובך יונים ואורווה עם סוסים. לפני כל חג הגיע אלינו שוחט, ששחט לנו אחד מהכבשים שאבא בחר.

כשהייתי ילדה ואחר כך גם כבוגרת נהגנו לטייל בטבע, בפרדסים ובחורשות. נסענו גם הרבה פעמים לקברי צדיקים. אהבתי מאוד לצייר, ליצור כל מיני יצירות אומנות, לארגן מסיבות ופעילויות חברתיות. בשעות הפנאי אהבתי לשמוע סיפורים על החיים של סבא וסבתא בתימן. המאכלים שאני זוכרת שאהבתי היו החלבה בטעם שוקולד וניל, שקנינו במשקל, ומרק מעלותא שהוא מרק תימני עם קמח, שבדרך כלל אכלנו ממנו בשבתות בבוקר.

תמיד חלמתי להיות גננת או מורה, גם אהבתי לשחק הרבה ב"מורה" ו"גננת". ובאמת החלום שלי התגשם.

מנהגים ומסורת

אחד הדברים בילדותי אליהם אני מאוד מתגעגעת הוא אווירת השבת והחג, בשעה שהוריי היו מספרים לנו סיפורים מהספר "עושה פלא" כשישבנו סביב השולחן.

בבית הוריי הקפידו במיוחד על הלכות ומנהגים בהידור. אני אוהבת את כל החגים במיוחד את קדושת ראש השנה ושמחת חג שמחה וחג פורים. קניית הבגדים לכבוד חגי תשרי וחג הפסח הייתה מלוות בשמחה והתרגשות רבים. נסענו כל הילדים עם אבי לבני ברק, ושם הוא קנה לנו בגדים חגיגיים תואמים לכולנו. לאבא היה חשוב שנהיה לבושים יפה ובכבוד.

את אווירת ליל הפסח הרגשנו ממש. בליל הסדר אבי היה לוקח את האפיקומן, שם אותו בטלית מגלגל אותה כמו שק ומניח על הכתף וכך היה עומד ומכריז: "ככה יצאו בני ישראל ממצרים ואני עולה לירושלים". הוא היה הולך לכיוון הדלת, יוצא מן הבית וכל הילדים מהמשפחה המורחבת צעקו: "לא אל תעלה לירושלים" או "גם אני רוצה לעלות איתך", ואז הוא היה חוזר, מחביא את האפיקומן ומי שמצא אותו בחר פרס, שאבא קנה לו אחרי החג. כך היה בכל שנה ושנה וכל פעם נהנינו והתרגשנו מחדש.

לימודים

בשנות לימודי ביסודי למדתי בבית ספר חב"ד של רשת אוהלי יוסף יצחק בכפר סבא. הייתי תלמידה בינונית עד מצטיינת, תלוי במקצוע. אהבתי מאוד את מקצועות הקודש: תורה, נביא, חסידות ופרשת שבוע. פחות התחברתי לשיעורי היסטוריה וגאוגרפיה. במקצועות הקודש קיבלתי תמיד ציונים טובים. זכור לי במיוחד מבחן בחסידות עליו התנוסס הציון "100". בתיכון למדתי במגמה הריאלית בבית רבקה – כפר חב"ד. שם גם המשכתי ללימודי הוראה בסמינר למורות.

הקמת בית ומשפחה

התחתנתי בשנת תשמ"ג – 1983 בבית הכנסת הגדול בבני ברק.

נולדו לנו חמישה ילדים. תקופת גידול וחינוך הילדים הייתה קסומה בעיני. ברור שלא פעם היו שעות קשות, אבל השעות הקסומות בהן התפעלתי מההתפתחות של כל אחד ואחד מהם, עלו עליהן והיה להם משקל גדול יותר. היה מרגש לראות איך מתינוק קטן, שלומד את עצמו ואת החיים סביבו, גדל ילד ואחר כך ילד בוגר וכן הלאה. היה מרגש ללוות אותם בכל תחנות החיים החשובות שלהם: ימי הולדת, בר/בת מצוות, חתונות, שנות לימודים חדשות, מוסדות לימוד חדשים וכו'. חיה מושקא, אימא של טליה שרה, הייתה מתוקה מאוד כשהייתה קטנה, כולם אהבו אותה, היא הייתה ילדה עם הרבה שמחת חיים, לב טוב ורגישות.

היה לנו חשוב להקנות לילדינו ערכים שהקנו לנו הורינו: אהבת ישראל והכנסת אורחים. אימצנו אותם לילדינו, כי אנו מאמינים שאלו ערכים שכדי ליישם אותם צריך מידות טובות. היה לנו גם חשוב שלימוד התורה וקיום המצוות בביתנו יהיו ברוח חסידות חב"ד מתוך שמחה והתלהבות והתקשרות לנשיא הדור – הרבי מליובאוויטש. אנו יודעים ומבינים שזו הדרך הנכונה, הטובה והישרה להצלחת הילדים בגשמיות וברוחניות יחד.

מלחמות

הייתי ילדה קטנה בת שלוש כשפרצה מלחמת ששת הימים. מצרים והמדינות הערביות השותפות לה, ירדן וסוריה (שנעזרו במדינות ערב רחוקות: עיראק, לבנון וערב הסעודית) איימו על הביטחון והכלכלה של מדינת ישראל. במלחמה הזו לחם דודי בצנחנים, הוא ניצל מאש המלחמה, אך בשובו הביתה מהמלחמה בסיבובים של מעלה אדומים הוא נפל לתהום ולדאבוננו נהרג. הרבה אני לא זוכרת ממלחמה זו, אבל כשבגרתי ראיתי סרטונים של הרבי מלפני המלחמה, ושמעתי אותו מכריז ואומר שארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", כלומר היא הארץ הכי בטוחה לכל היהודים, ארץ שהקב"ה שומר עלינו בה. הרבי אמר זאת, כי הייתה בארץ אווירה של פחד וחרדה גדולים מול האיומים של הערבים האויבים שלנו. הרבי חזר ואמר זאת גם בעוד מלחמות שפרצו בארץ.

את מלחמת יום הכיפורים אני זוכרת, כי הייתי אז ילדה בת עשר. זו הייתה מלחמה שהפתיעה את המודיעין של צה"ל, כך אומרים, שלא צפה את עוצמת המתקפה ומהלכי הפתיחה והלוחמה של צבאות ערב. ברוך ה' הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, עם ההתאוששות מההלם הראשון, והתחיל בסדרת קרבות על מנת להדוף את כוחות האויבים מכל כיוון.

אח שלי לחם במלחמה זו בגולני. הקשר שהיה לנו אתו היה באמצעות התכתבות במכתבים. על משלוח מכתבי אקספרס שיגיעו מהר יותר היינו משלמים יותר כסף. פעמים ספורות הוא הצליח להתקשר הביתה לשיחה קצרה בת שתיים-שלוש מילים וזהו. ההרגשה בבית הייתה מאוד מתוחה, כל הזמן היינו דרוכים וקשובים לחדשות ששודרו ברדיו. יחד עם זאת, מפני שאנחנו אנשי אמונה ידענו שהכול מה' יתברך, והיינו בטוחים שעל ידי התפילות שלנו והצדקה שנתנו יהיה בסדר. ואכן הרבינו בתפילות, באמירת תהילים ופרקי תניא. שלחנו חבילות מזון לחיילים בחזית, ואימא וחברותיה שידעו לסרוג, סרגו להם כפפות, צעיפים וסוודרים. אחי שב מהמלחמה בריא ושלם, שמחנו כל כך והיינו מלאים ברגשות הודיה לה' על הניסים והנפלאות בניצחון, ועל שובו ושובם של עוד חיילים הביתה. לצערנו הרב, הרבה בנים מעמנו לא שבו לביתם.

כעת בזמן מלחמת "חרבות ברזל" אני מתפללת הרבה ונותנת צדקה לזכות עם ישראל והחיילים, שננצח מהר וארגון החמאס יימחק מעל פני האדמה, שלא יהיו לנו יותר פצועים, וחלילה שלא יפלו לנו חיילים. יש לי שני אחיינים שלוחמים בעזה, אחד לוחם בגולני והשני בכפיר. בנוסף להם יש לי ששה בני דודים ועוד ארבעה קרובי משפחה שלוחמים שם.

למען ביטחונם של החיילים, אמר הרבי בכל המלחמות, לתת להם חת"ת (חומש, תהילים ותניא) לשמירה, שיתנו צדקה כי "צדקה תציל ממוות" וכן שליחי מצוה אינם ניזוקים. וחשוב ביותר שיניחו תפילין כי על מצוות התפילין נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". בנוסף הורה הרבי לכתוב ספר תורה לחיילים, שלכל חייל יהיה אות בספר התורה.

היו ראשי ממשלה ואנשי ביטחון שהגיעו במהלך השנים לרבי כי רצו לדעת את דעתו ולקבל ממנו עצה וברכה. תמיד הורה הרבי לשמור על שלושה דברים שאם הם ישמרו אותם הם בטוח ינצחו: א. שלמות ארץ ישראל ב. שלמות תורת ישראל ג. שלמות עם ישראל. הרבי אמר לא להחזיר שום שטח לערבים, גם לא שטחים שנכבשו. ועוד הרבי הבהיר וקרא לכל אנשי הממשלה שאין לדבר עם האויבים על החזרת שטחים, כי עצם הדיבורים והמשא ומתן איתם יגרמו להרג של חיילים ואזרחים.

אני מייחלת לביאת משיח שכבוד ה' וכבוד בניו עם ישראל יתגלה לעיני כל העמים, ושאף אחד לא יעז יותר לפגוע בנו.

הזוית האישית

סבתא יוכבד: לא מזמן, חוויתי אני בעצמי, חוויה בין דורית עצומה, כאשר כתבתי ספר זיכרונות על הוריי זיכרונם לברכה. היה זה במלאת שנה לפטירתה של אמי, ועשר שנים לפטירתו של אבי. תכנית הקשר הרב דורי שחוויתי הפעם עם נכדתי טליה שרה, הייתה לה פן אחר לגמרי. זו חוויה בעלת חשיבות רבה לסבתות, שכן היא מייקרת את המעמד שלהן כסבתות, והן לבנות אותן היא מעשירה ומצמיחה. התוכנית מנציחה לדור הצעיר את דרכם ומורשתם את אבותיהם. זו פעם שניה שהשתתפתי בתוכנית זו. הפעם הקודמת הייתה עם נכדה מעיר ובית ספר אחרים. ובכל פעם התרגשתי מאוד מזמן האיכות שהיה לי עם נכדותיי. הפעם התרגשתי במיוחד, כי למרות הקשיים של המרחק והמלחמה שלצערנו פרצה, רכזת התכנית לא ויתרה על תכנית נפלאה זו, ועם לוגיסטיקה המתאימה למצב נפגשנו כל הקבוצה יחד. במפגשים שהיו לי עם טליה שרה למדתי להכיר אותה מקרוב וכיף היה לי להיזכר ולספר לה על חיי, ובעיקר להנציח את הוריי, זיכרונם לברכה.

טליה שרה: אהבתי מאוד את המפגשים עם סבתי. היו לנו הרבה שיחות יחד והיה מעניין לשמוע את כל הסיפורים שלה. עניין אותי גם לקרוא שוב ושוב את מה שכתבתי.