מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי מספרת לנכדתה חנצ'י:

שמי נעמי בקוש, נולדתי בשנת 1963 במרסי שבצרפת, להוריי יעקב מאיר ואודט אטלי. הוריי קראו לי בשם ולרי. את השם נעמי בחרתי לעצמי כאשר חזרתי בתשובה ורציתי שיהיה לי שם יהודי. העיר מרסי היא עיר נמל שפעם היו גרים בה הרבה יהודים. כיום, לפי ידיעתי, גרים שם גם הרבה מוסלמים. הוריי הגיעו מאלג'יר יחד עם עוד הרבה יהודים לגור בה.

הוריי

אימא שלי, אודט זיכרונה לברכה, הייתה אישה עדינה ומאוד צדיקה. את כל מעשה החסד שלה למדה לעשות בשקט ובלי פרסום. היא הייתה בעיקר עקרת בית, ויחד עם זה עבדה כתופרת. אני זוכרת שהיא מלאה מזוודות בהמון בגדים שתפרה, והייתה שולחת לאנשים שלא הייתה להם אפשרות כלכלית לקנות בגדים. אבא שלי היה חייט, והיה לו בית מלאכה עם עובדים ועובדות בו עיצבו ותפרו בגדים. שניהם יחד עסקו במעשי חסד וצדקה. מלבד הבגדים ששלחו לאנשים קשיי פרנסה, הם היו נוהגים לנסוע למרחקים כדי לקנות בשר ודגים כשרים. את האוכל הכשר שבישלו לקחו לבתי רפואה בצרפת, שם הסתובבו בין החדרים, חיפשו מאושפזים יהודים וחילקו להם את האוכל הכשר. הנתינה שלהם לזולת הייתה ללא גבול ומעצור. אני זוכרת תמיד את דלת ביתנו פתוחה ואת אימא שהייתה מבשלת לכל אחד ואחד. למדתי משני הוריי על מעלת הכנסת אורחים ומה זה לב רחב, שאוהב ומעניק ונותן לשני עוד ועוד, אפילו אם זה על חשבוני.

אני מתגעגעת לאימא שלי. הייתי רוצה להתקשר אליה כמו שהייתי מתקשרת תמיד, לשאול אותה איך היא מכינה ומבשלת כל מיני תבשילים, ובסוף להתלונן בפניה למה לא יצא לי טעים כמו שלה.

זיכרונות ילדות

אני הייתי הילדה הקטנה במשפחה, כך שתמיד כולם פינקו אותי. כמובן, היו לכך גם חסרונות: אחיי הגדולים כשהיו משתטים, היה להם נוח להאשים אותי אם נגרם משהו לא טוב בגלל התנהגותם. גרנו בין גויים, בשכונות בהן גרו בעיקר ערבים. עברנו הרבה פעמים דירות, היו שנים שגרנו בפריז, והיו שנים בהם גרנו בכל מיני מקומות בפרברים של פריז. שלוש שנים לפני שעליתי לארץ עברנו למרסי. תמיד גרנו בבתים גדולים ונוחים עם הרבה חדרים.

אבי עבד בכל ימות השבוע. בימי ראשון היינו נוסעים אליו לעבודה ומשם היינו הולכים לטייל בפארק הגדול "פארק וינסאן". בפארק חילקנו אוכל לברווזים ולדגים ששחו באגם. בחופשים נסענו לים, זו הייתה חוויה גדולה עבורנו הילדים. היו לי הרבה בגדים והכי יפים בעולם, כי אבא שלי היה חייט, וכל מה שהיה באופנה הייתי לובשת ראשונה. לחתונות המשפחתיות תפרה לנו אימא שמלות יפיפיות שהיו "המילה האחרונה" באופנה. פעם בכמה זמן נסענו לפריז כדי לערוך שם קניות של בשר כשר ודגים. כשחזרתי בתשובה דאגו הוריי לקנות בשר ברמת כשרות גבוהה יותר. למרות שתמיד היה לאכול בשר ודגים בבית, הייתי מתלוננת ש"אין מה לאכול בבית הזה" כי הכי אהבתי לאכול ספגטי ברוטב עגבניות. כל יום כשחזרתי הביתה מביה"ס הייתי אוכלת ומבקשת מאימא לראות סרט בטלוויזיה, אבל אימא הייתה אומרת שקודם כל אני צריכה לנוח. אהבתי אז להיכנס למיטתה של אימא ולהירדם בה, לא לפני שסיפרה לי סיפור.

לא היו לי הרבה משחקים בבית, ובשעות אחר הצהריים הייתי לרוב מכינה שיעורי בית או צופה בטלוויזיה. שכנים יהודים לא היו לנו, כך שלא היו לי חברות לשחק איתן. הייתי אוספת את כל הבובות והדובונים שלי, מסדרת אותם על המיטה ועל הכיסאות ומשחקת איתם בבית ספר. אני הייתי המורה והם התלמידים והתלמידות. גם הייתי מניחה לפניהם ממתקים וכך עורכת איתם מסיבות. אהבתי גם לשחק עם עצמי בקלאס ובגולות, ולקפוץ בחבל ובגומי. לא זוכרת שקראתי ספרים, רק את הספר "הנסיך הקטן" קראתי. לא מבינה איך מחבר הספר לא היה יהודי, כל ההשקפה שלו אותה העביר דרך הנסיך הקטן וקורותיו, והיא השפיעה עלי והייתה משמעותית בשבילי מאוד. עד היום אני מצטטת לילדיי משפטים מהספר. חלום ילדות שלי היה לעלות לארץ ולגור בה. אני מדגישה לגור בה, כי כל ילדותי שמעתי יהודים בצרפת שאיחלו לעצמם להיקבר בישראל. כילדה זה היה נשמע לי כמו הפילים, שמרגישים שהם הולכים למות, אז הם הולכים לאיזה שהוא אחו ושם מתים. חשבתי שישראל היא בית קברות ענק לכל היהודים שרוצים להיקבר בה. ואז כשהגעתי למחנה קיץ וראיתי שיש אבטיח קר, פירות מתוקים, ים, חיילים ואנשים ומקומות מקסימים, הבנתי שיש פה חיים. ואני רוצה להיות חלק מהחיים בארץ.

מנהגים ומסורת

להורים שלי הייתה זיקה חזקה מאוד למסורת ישראל. למרות שלא שמרו על מצוות כהלכתן. למשל, יום הכיפורים היה עבורנו יום גדול וקדוש, יום שחייבים להגיע בו לתפילות בבית הכנסת, ולכן נסענו אליו מפני שגרנו רחוק ממנו. וביום הקדוש הזה אף אחד מהילדים לא ויתר ולא החמיץ את הרגעים המיוחדים תחת הטלית של אבא. הריח של הטלית המעורב יחד עם ריח הטבק מכיסו של אבא, הם אלה שחיברו אותנו לאבא שבשמיים וזה חקוק בי עד היום. ולא רק אצלי אלא אצל כל בני המשפחה. בסוגרים אספר, שלפני שנה נסעתי עם בעלי לדרום אמריקה לבקר אחיין, שגר שם בודד הרחק מכולם באחד הג'ונגלים. הבאתי לו עוגיות שאימי זיכרונה לברכה הייתה נוהגת לאפות ואת התפילין והטלית של אבא שלי. הוא כל כך התרגש ובכה. הוא אמר, שהדבר שהוא תמיד זוכר זה איך בתור ילד היה מתחת לטלית של אביו ביום הכיפורים. פעם נוספת בשנה בה היינו מגיעים לבית הכנסת, היה בל"ג בעומר. התכנסנו אז עם עוד משפחות יהודיות וערכנו בגינת בית הכנסת סעודה חגיגית.

בשבתות היה שולחן השבת ערוך בכבוד רב עם מפה יוקרתית וכלים נאים. אימא הגישה בסעודות השבת מאכלים ומטעמים שהייתה מכינה במיוחד רק לשבתות. בערב פסח הלכתי לבית הספר. בבית הייתה אווירה של הכנות לקראת החג. ולעומת זאת, בבית הספר היה זה יום חול ורגיל ככל הימים. הרגשתי שאני היחידה בכל בית הספר שמרגישה עד כמה היום הזה הוא לא סתם יום רגיל. בשובי מבית הספר ידעתי אלו ריחות מהמטבח יקבלו את פני. אימא הייתה מבשלת בשר כבש, מאכל שהיינו נוהגים לאכול בחג הפסח. בליל הסדר אבי קרא את ההגדה גם בעברית וגם בערבית. את הקערה של ליל הסדר היו בנות הבית מעבירות ומסובבות מעל ראשם של בני השפחה המסובים, תוך כדי שכולנו שרנו: "אתמול היינו עבדים והיום בני חורין ולשנה הבאה בירושלים הבנויה". אני זוכרת שבכל בוקר מימי חול המועד פסח, לפני שיצאנו מהבית לבית הספר, הייתה אימא מזהירה אותנו לא לקחת שום דבר מאכל מאף אחד. זה היה לי קשה לשמור על כך, ובכל זאת עשיתי כדבר אימא כדי להימנע מחמץ בפסח.

לפני שמישהו מבני המשפחה היה יוצא לדרך ארוכה או לתקופה ממושכת, היו שופכים מים ליד הדלת, ומי שיצא עמד על המים, נישק את המזוזה ואחר כך עם האצבעות בהן נגע במזוזה היה משפשף את עיניו.

בית הספר

הורה ששלח את ילדיו לבית ספר יהודי "יבנה" או "מיימוני", שהיו בתי ספר פרטיים, היה הורה מאוד דתי, או הורה שיש לו כסף. הוריי לא היו לא זה ולא זה, ולכן למדתי בבית ספר ממשלתי לא יהודי. לא אהבתי בכלל את בית הספר ולא אהבתי ללמוד, במיוחד שנאתי את שיעורי המדעים והמתמטיקה. אהבתי רק את שיעורי המוזיקה. היו המון שיעורי בית, והיה עלינו ללמוד הרבה בעל פה. המבחנים נערכו בכל יום שבת, כי כך היה נהוג שבכל סוף שבוע יש מבחן. פעם אחת נערך מבחן בגרות ביום כיפור. לא ידעתי מה לעשות, האם לענות עליו ולכתוב, או לא. מעניין שדברים שהיו חקוקים בנו שאין לעשות, הקפדנו עליהם, ומה שלא, לא הקפדנו. כך למשל, ביום כיפור זה היה בסדר מבחינתנו לנסוע לבית הכנסת לתפילות, אבל זה לא היה בסדר לכתוב. כך הנשמה היהודית מחפשת אפיקים לקשר עם הקב"ה למרות כל הבלבולים וההסתרים. לבסוף עניתי על המבחן וכשהגעתי אחר כך לבית הכנסת הייתי משוכנעת שכולם מסתכלים עלי, כאילו כולם יודעים מהיכן הגעתי, וכתוב לי על המצח מה עשיתי לפני שהגעתי. לא בטוח בכלל שאנשים ידעו אבל זה ה"סרט" שהיה לי בראש וכל כך התביישתי.

אהבתי מאוד את אחת המחנכות שלימדו אותי בתיכון. הרגשתי שהיא אוהבת את כולם וחושבת על טובתם של כולם. בנוסף אהבתי מאוד את המורה לאיטלקית, המורה ז'קלין זרקה. היא הייתה יהודייה איטלקית, והלוואי והייתי יודעת איפה היא היום, כדי לבוא אליה ולתת לה חיבוק ענק. היא הייתה חברמנית ממש, הלכנו יחד לאכול בפיצריות, יצאנו יחד להפגנות, שנערכו אחרי שהיה פיגוע בקופרניג – בית כנסת רפורמי, ופיגוע נוסף ברובע היהודי. היא נתנה לי המון אהבה ואני החזרתי לה. הייתי החברמנית של הכיתה, ה"היפרית" שעושה הרבה בלאגן. למרות זאת אף פעם לא הזמינו אותי למסיבות שנערכו כי אני יהודייה. היום אני חושבת, שטוב שכך היה.

לקראת מבחני הבגרויות, הלכתי עם הקלסרים עם כל החומר לים ושם "למדתי". כשחזרתי הביתה בלי הקלסרים שאלה אימי היכן הם ועניתי לה שכל הדפים עפו ברוח. היא אחזה בראשה בפליאה והתאוננה "מה יצא ממני". לבסוף באמת לא הצלחתי בבחינות הבגרות, למרות שניגשתי אליהם כמה פעמים, ועד היום אין לי תעודות. במהלך שנותיי בתיכון השתתפתי בתנועות נוער יהודיות. בתחילה הייתי בצופים, ואחר כך הלכתי לתנועת ביתר, שם גם הייתי מדריכה.

הקמת בית

סבתא נעמי ביום חתונתה

כל שנות ילדותי ובגרותי הייתי מוקסמת משמלות כלה. כל קירות החדר שלי היו מלאים באינספור תמונות של שמלות כלה מעוצבות על ידי מעצבי האופנה הכי חדשניים ומפורסמים. והנה כשהגעתי ליום הכלולות שלי, לא הייתה לי שמלה. המדריכה שלי מ"מכון אורה" בו למדתי, הביאה לי את שמלת החתונה שלה. אבל מה לעשות שהיא ישבה עלי כמו שק. נאלצתי להצר אותה קצת ולתקוע כמה סיכות וזה לא הכי עזר. זו הייתה שמלה רחוקה מכל חלומותיי. אבל ידעתי שאני הולכת להגשים חלום חשוב של הקמת בית בישראל עם בחיר ליבי, וזה מה שהיה חשוב.

ובכן, איך הכרתי את בחיר ליבי? היה זה בתקופה בה התקרבתי ליהדות. היות שהייתי צריכה להשלים לימודים של חמש שפות (למדתי אנגלית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית ועברית), הלכתי ללמוד שיעורי עברית בבית הכנסת. שם פגשתי את שליחי חב"ד ונוצר ביננו קשר חזק מאוד. הייתי ממש בת בית אצלם ולמדתי מהם המון.

בתקופת חגי תשרי, הציעה לי חברה מפריז לבוא אליה לפריז להושענא רבה. היא ממש נדנדה לי להגיע, כי באחד מבתי הכנסת יש רב חדש ומגיעים לשם לחג חברה מהארץ, ויהיו שם ניגונים כל הלילה. למרות שהחוויה הזו לא קסמה לי במיוחד, השתכנעתי ונסעתי לפריז. באותו הושענא רבה פגשתי את דוד, מי שהייתי עתידה להינשא לו. הוא למד בישיבה בבית אל ולתקופת החגים הגיע לבית הוריו הגרים בפריז. במוצאי שבת אחר כך נפגשו כל החברה בפיצרייה בעיר ושוב ראיתי אותו. שוחחנו כל אותו לילה, ולמחרת החלטנו שאנחנו מתחתנים.

אמנם הוא היה יותר דתי ממני באותה תקופה, הוא גם בן למשפחה יותר מסורתית משלי, כך שהוא לא היה צריך הרבה להתחזק ביהדות כמוני. מסיבת האירוסין נערכה בבית הוריי, כולם ניסו לשכנע אותי לא להתחתן, ואיך זה שאני, שכזו חברמנית, הולכת להיות דוסית, ושלא כדאי לי, כי לא אוכל ללבוש בגדים כמו שאני רגילה, ולא אוכל ללכת לבלות במקומות שאני רגילה לבלות בהם. אבל אני הייתי נחושה ברצוני ובהחלטתי.

וכך בגיל עשרים ואחד מצאתי את עצמי בשדה התעופה נפרדת מהוריי ועולה לישראל להתחתן. הפרידה של הורי ממני, בת הזקונים שלהם, הייתה קשה מאוד, לא אשכח כמה שאימי ז"ל בכתה המון. החתונה נערכה בחודש שבט שנת תשמ"ה, בחצר של בית ספר ליד גן הפעמון בירושלים. בהכנות לחתונה נעזרנו בהמון גמ"חים, את סעודת החתונה (חמישים מנות) תרם לנו רב אחד. הכול היה בפשטות רבה בגשמיות, ויחד עם זה בשמחה, תמימות וחיבור לה'. את הסעודות לשבת של "שבע ברכות" אני בישלתי.

אחרי החתונה גרנו בקראוון בבית אל. בעלי, שלמד בישיבה, דחה את השרות הצבאי שלו, כך יצא, ששרת בצבא בחיל שריון, אחרי שהתחתנו. הייתי הרבה לבד והפרנסה הייתה לנו בדוחק. חיינו חיים מאוד פשוטים, הסתפקנו ממש במועט. נולדו לנו ברוך ה' תשעה ילדים נפלאים, וגם גידלנו ילדת אומנה מקסימה. כל לידה הייתה עבורי ניסי ניסים, ולמרות הכול לא וויתרתי כי רציתי להיות אמא ולממש את האימהות שלי.

במה עסקתי?

ובכן, במה לא? בתחילה עבדתי כמטפלת בכל מיני גנים, וכסייעת לרופא שיניים (מקצוע שלמדתי בצרפת לפני עלייתי לארץ), עד שהבנתי שהתפקיד שלי הוא להיות נוכחת בבית ולגדל את ילדיי, שכל כך רציתי ללדת. פתחתי משפחתון קטן בביתי וביחד עם ילדיי טיפלתי בעוד ילדים לפרנסתי. כשביתי הקטנה הייתה בת שלוש, לקחתי אותה בראשון לספטמבר לגן הילדים. אחרי שנפרדתי ממנה, עמדתי מאחורי הדלת ובכיתי.

תהיתי לעצמי מה יהיה איתי עכשיו? מה אעשה? בשני לספטמבר התייצבתי בבית הספר היסודי לבנות בבית אל והצעתי למנהלת את עזרתי. המנהלת שמצאה את עצמה בתחילת שנת הלימודים עם בית ספר בלי אב הבית, כי הוא עזב כמה ימים לפני כן, שמחה מאוד וקודם כל נתנה לי ערמת דפים לצילומים. מהר מאוד נהייתי אב הבית שמתעסקת לא רק עם צילומים אלא גם עם תיקונים של כסאות שבורים, מנעולים ועוד כהנה וכהנה. חמש עשרה שנה עבדתי בבית הספר כאשר הייתה לי שם גם פינה חמה לתלמידות. פינה של שתיה חמה, עוגיות וטוסטים, ובעיקר מקום אליו אפשר להגיע ולקבל יחס חם ועידוד.

כשהבנתי שהקב"ה מנהל את העולם ואם אני פה סימן, שיש לי מה לעשות פה. ואם אני שם יש לי מה לעשות שם. לימדתי את עצמי לחדד את כל החושים, כדי להבין ולקלוט מה ההשגחה האלוקית מזמנת לי, ומה עלי לעשות ולפעול. אם יש לי כישורים סימן שהם ניתנו לי כדי לפעול ולעשות איתם משהו. וכך מצאתי את עצמי לומדת ועוסקת בליצנות רפואית, ועורכת סדנאות צחוק. כבר לא הייתי סתם זאת המצחיקה החברמנית, אלא מצחיקה עם משמעות. חיפשתי תמיד רעיונות איך לצאת מהקופסא. עשיתי חוגים לילדים של בישול, יצירה, פסיפס, ליבוד יצירת בובות ועוד. ארגנתי ועד היום אני מארגנת כנסים וסמינרי נופש עם תכנים חסידיים לנשים. בקיצור אם ה' נתן כישרונות, זה כדי לבצע את השליחות שלי בעולם כל זה "בשביל חנינא בני" – להביא את המשיח. ואם אמא שלי דאגה מה יצא ממני? אז יצאו ממני הרבה דברים.

סבתא נעמי ליצנית רפואית

חוויה מטלטלת ביותר

היה זה בזמן הלידה השישית שלי ולאחריה. יום לפני הלידה התקשרתי לחיים מזרחי ה' יקום דמו. הוא היה מוכר ביצים ועופות ביישוב שלנו, אמרתי לו "אין לי ביצים בבית" והוספתי בצחוק "אני לא יכולה ככה ללכת ללדת בלי ביצים בבית". הוא הרגיע אותי ואמר, שיביא לי ביצים למחרת. הביצים לא הגיעו, לדאבוננו יום למחרת הוא נרצח בידי אנשי עוולה. אספתי את בעלי מההלוויה שלו ונסעתי לבית רפואה ללדת. חזרתי הביתה כאובה מאוד גם מחסרונו הטראגי של חיים מזרחי וגם מניתוח קיסרי. בעלי השתתף בהפגנת מחאה על הירצחו של חיים בשטח ישראל שאמור היה להיות מוגן. ככוח הרתעה עצרו אותו למשך תשעה חודשים (תודה לה' שהם התקצרו לשישה חודשים בגלל התנהגות טובה) וכך נותרתי לבד עם שישה קטנטנים ואחרי ניתוח ועם פצע גדול בלב. בכיתי המון כל הזמן. אנשי היישוב ובמיוחד מזכיר היישוב תמכו בי מאוד מאוד. בלילות ישנו איתי בנות אולפנה. בימים הייתה לי עזרה בהשגחה וטיפול בילדים, בתחזוקת הבית, בקניות ועוד.

דמות משמעותית בחיי

ליהדות התקרבתי על ידי שליחי חב"ד באחד מהפרברים של פריז. אני זוכרת ששליחת חב"ד אמרה לי לומר ברכות השחר עם הילדים שלה, ואני אז לא ידעתי מה זה ברכות ומה זה שחר, אבל כך לאט לאט היא לימדה אותי והתחזקתי, עד שזכיתי להגיע לביקור אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק בשנת תשד"מ. בביקור הזה קיבלתי את כל החיים היפים האמונה והביטחון. לא מיד הפכתי לחב"דניקית, אבל הקשר עם הרבי נשיא הדור נחקק אצלי. כמה שנים מאוחר יותר כבר "התחבדנו" וכיום ברוך ה' אנחנו שליחי הרבי – שליחי חב"ד בבית אל.

לסיום

יהי רצון שכל אחד ואחת ישתמשו בכישרונות שה' נתן להם, ועל ידי זה יאירו את העולם כולו, ובעז"ה ה' ייתן לנו את האור הגדול והנצחי, בהתגלות משיח צדקנו, במידת רחמים גדולים וגלויים עכשיו ממש.

הזוית האישית

סבתא נעמי: ממש התרגשתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. ממש מצטערת שהתוכנית הזו לא נמצאת בכל בתי הספר ולא אצל הבנים. הייתה זו חוויה כיפית ומשמעותית עבורי. מחכה כבר לנכדה הבאה.

חנצ'י: תכנית הקשר הרב דורי בעיני ערכית וכיפית מאוד. נוצר קשר טוב עם סבתא שלי והיא הייתה מאוד מעניינת. לא הכרתי את סיפור החיים שלה בכלל. גיליתי שהיא סבתא גיבורה ואמיצה ואני אוהבת אותה כל כך.