מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה שלומוביץ. נולדתי בדומברוביצה שבפולין, היום אוקראינה. הורי רחל שוורצטוך ויעקב ליברמן, נישאו בשנת 1938. עד היום אני לא יודעת את תאריך הולדתי המדוייק. ההערכה היא שנולדתי בשנת 1939.

במלחמת העולם השנייה, נכבשה העיר שלנו על ידי הרוסים. ביוני1941, במהלך "מבצע ברבוסה", כבשו הגרמנים את העיר מידי הרוסים. החיילים הרוסים ברחו ולקחו איתם את הצעירים היהודים. המבוגרים, שלא היה להם מקום ברכבת שיצאה מהתחנה נשארו בעיר שנכבשה על ידי הגרמנים.

הרכבת בה ברחנו הופצצה על ידי הגרמנים. בתום ההפצצה, אני ואמי חזרנו לרכבת ואבי לא הגיע. הרכבת הגיעה לטאלין שבטשקנט. אני הייתי בת 3.

אמא עבדה יום שלם כדי לקבל פיתה. המבוגרים אספו בשוק קליפות כדי שיהיה משהו לאכול. סבלנו חרפת רעב. אמי ואני גרנו בבקתה עם 26 אנשים נוספים. באזור היו הרבה רעידות אדמה, שהפחידו אותי מאד. רוב היהודים עבדו שם בקטיף כותנה. הם קבלו 200 גרם קמח ביום, ולפעמים פיתה אחת ביום. הם חיו בקומונה, אספו שאריות של אוכל ובישלו מהן מרק, ולפעמים קבלו או גנבו ירקות מהאוזבקים. הכל בשביל לשרוד.

אני הייתי בת 3 ורציתי ללכת עם אמא שלי אבל היא היתה צריכה לעבוד. אז בלית ברירה קשרו אותי במהלך היום למיטה בשרשרת. כשאבא שלי גילה שאנחנו שרדנו ואנחנו בחיים, הוא שלח לנו לחם ועשה את כל הסידורים כדי שנהיה ביחד. אבא היה בסביבת העיר סברדלובסק שבסיביר, ודאג שנגיע אליו. בסיביר היינו ביחד עד סוף המלחמה. שני הורי עבדו, ואני הייתי במהלך היום במוסד לילדים. לא זכור לי אם גם ישנתי שם.

כשנולדה אחותי רותי, נשארתי בבית כדי לשמור עליה. הייתי אז בת שש.

כשהסתיימה המלחמה, העבירו אותנו למחנה עקורים שמוקם במקום שהיה מחנה הריכוז אבנזה שבאוסטריה.

בדרך לאוסטריה מסיביר, הרכבת עצרה כל שעתיים כדי שאנשים יוכלו לעשות את צרכיהם. מי שלא חזר בזמן. ירו בו. במהלך הנסיעה, הורו לנו להשמיד את כל התעודות שלנו. מאוסטריה  העבירו אותנו למבנים ברחוב זיילסהיים שהיה בעיר פרנקפורט אמיין שבגרמניה. שם הקימו קיבוץ שנקרא נגב. במבנים אלה ישבו יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. שם בדירה קטנה וצפופה, התחלתי ללכת שם לבית הספר, ואבי עבד עם האמריקאים שניהלו את המקום. חיכינו לכרטיסים לנסיעה לארץ. כשקיבלנו הודעה שהכרטיסים הגיעו, הלך אבי להביאם, כשהוא רכוב על אופניים. בדרכו חזרה למחנה, הוא נדרס למוות. התאונה התרחשה בסמוך לבית הספר בו למדתי. סגרו אותי בכתה ולא נתנו לי לצאת כדי שלא אראה את התאונה. אבי לא זכה להגיע לארץ שחלם עליה. הוא נקבר בגרמניה, ב-1.10.1948

בחודש מרץ 1949, עלינו אמא, רותי אחותי ואני, לישראל. הגענו באניה "פאן יורק".

כשהגענו לארץ, גרנו במחנה עולים בפרדס חנה. אני נשלחתי למוסד "רמת הדסה", ורותי אחותי נשארה עם אמי בבית. אחרי כמה חודשים, העבירו אותנו לקיבוץ אשדות יעקב. משם העבירו אותנו לקיבוץ גבעת השלושה, שם התחלתי ללמוד  יחד עם המשק. כשהחלטתי להתגייס לצבא והקיבוץ לא נתן את הסכמתו, אני בעצם הייתי בת 16, ורציתי להתגייס. שיניתי בהצהרה את תאריך הלידה, ועזבתי את הקיבוץ, וגרתי עם דודתי עד שהכרתי את צמח בעלי.

נישאנו בינואר 1957, כשהייתי בת 18. עברנו לתל אביב לבית שקנינו במשותף.

בשנת 1973, שש שנים לאחר הנישואים, עברנו לבאר שבע. בעלי צמח עבד כנהג משאית עצמאי, ואני הייתי מורה לחינוך מיוחד. נולדו לנו שלושה ילדים: נחמה, יעל ועומר.

בשנת 1979, עברנו לגור בעומר. צמח נפטר בשנת 1989, באופן פתאומי, מדום לב.

כיום אני גרה בגני עומר. אני סבתא ל-11 נכדים, ומהם יש לי 9 נינים. אני מסתכלת בגאווה על השבט שלנו ורווה נחת.

הזוית האישית

חיה: שמחתי להיזכר בעבר, ואני מקווה שהנכדים והנינים ישמחו שיש להם מזכרת ממני.