מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה עובדיה, נולדתי בשנת 1951 בעיר סטניסלב שברוסיה לזוג הורים שחוו את השואה מחוץ למחנות ההשמדה.

כבת יחידה להורים מבוגרים (אימא בת 40 ואבא בן 50) חוויתי ילדות די שמחה וללא טראומות מיוחדות. למרות שנדמה לי שגם את הרגעים הקשים בחיי, אני עוברת בהסתגלות ראויה לשמה. הלכתי לגן יחד עם ילדים רוסים. וגם זאת די זוכרת לטובה. מלבד מקרה אחד אותו אספר.

ילד מהגן הציע שנשחק ב"לברוח מיהודי שהולך עם שק על גבו וחוטף ילדים".. אני זוכרת שכבר אז הבנתי שאני יהודיה ובכל זאת שיתפתי פעולה. אימא נהגה לבוא להוציא אותי מהגן ובידה אחזה באשכול דובדבנים אותם קשרה באמצאות חוט למקל וכך נוצר אשכול יפהפה, ממש תאווה לעיניים.

בגן הילדים ברוסיה

בהיותי בת 5 ברחנו מרוסיה לפולין והתגוררנו בעיר קאטוביץ. הייתה שם קהילה יהודית קטנה ותומכת. במבנה אחד היו מרוכזים בית כנסת, אולם תרבות ובית ספר. בית הספר למעשה היה יותר ככיתת לימוד, שם התכנסו ילדים בגילאים שונים וזאת רק כדי ללמוד קריאה וכתיבה בעברית. כאשר נכנסתי ללמוד בבית ספר רגיל, הפולני,  לימדו אתנו לכתוב את האותיות הלועזיות, התקשיתי להבין למה הם כותבים הפוך, וכאשר התבקשתי לגשת ללוח ולכתוב את מה שהמורה אמרה, אפשר לתאר את תגובות הילדים כשכתבי מימין לשמאל.

חוויה נוספת שזכורה לי קשורה לאולם התרבות. באחד מחגי היהודים, עמדתי על במה ודקלמתי בביטחון ובבגרות של ילדה בת 6. את הגאווה בעיני הוריי, אני זוכרת עד היום.

לאחר ארבע שנים בפולין, התחלנו את המסע לארץ ישראל, שהינו במחנה עולים באיטליה ומשם הפלגנו באונייה בשם "מספיה" ובתאריך 15.02.1960 הגענו לחופי ישראל.

סיפרו לנו שבישראל אין הרבה חשמל ושהיא ארץ מדברית ולכן רבה הייתה פליאתנו על האורות שראינו מרחוק. מהנמל נסענו במונית. את הדקלים במבואות חיפה, ראיתי בפעם הראשונה בחיי. משרד העלייה הפנה אותנו לתל צור, שכונה של אבן יהודה. שם למדתי בבית הספר ושם היו חוויות ילדות נפלאות.

מימין: בכיכר המרכזית בעיר סטניסלב שברוסיה, הוריי חוגגים לי בר מצווה, אני על קבר הוריי