מאגר סיפורי מורשת

שמי אליהו שליט.

אבי, סבא רבא שלמה, היה אדם דתי מאוד וכל שמות הילדים היו מהתנ"ך. לדוגמא שמות אחיי – שמעון, יהודה  ואני קרוי על שם אליהו הנביא.

סיפור מעניין ומרגש בנוגע לשמי

כאשר נולדתי קראו לי בשם מרדכי, על שם מרדכי היהודי. היה לי אח שקראו לו אליהו, וכאשר הוא היה בגיל שנה וחצי בערך, ואני הייתי בגיל חצי שנה, הוא חלה ולקחו אותו לבית חולים. אחרי כמה ימים אבא שלי (סבא רבא), חזר לבית החולים, והצוות הרפואי הודיעו לו שהוא נפטר, והצוות הרפואי הודיעו לו שכבר קברו אותו. כשהייתי בגיל חצי שנה ברך, החלפו לי את השם לאליהו.

נולדתי במושבה יסוד המעלה שבגליל העליון בתאריך 07-03-1951, בכ"ט אדר א' תשי"א כשבועיים לפני חג פורים. אצלנו לא היה נהוג לחגוג ימי הולדת (כמו היום). מה שכן, היה נהוג אצל הורי בימי הולדת לקנות בגדים, נעליים וכו'…

אני הילד ה- 8 במשפחה מתוך 9 ילדים, 6 אחים ו- 3 אחיות. אם נספור גם את האח הנעדר שצוין לעיל, היינו צריכים להיות 10, ואז אני הייתי צריך להיות ה- 9. אני ואחי הקטן ממני זכינו ליחס מיוחד במשפחה, כי נחשבנו ל-"תוצרת הארץ", והאחים הבוגרים היו משגיחים עלינו מבחינה חינוכית ולימודית. ההורים היו אנשים מאוד דתיים, וראו את עצמם מחנכים שלנו בעיקר מההיבט הדתי.

כפי שציינתי לעיל, נולדתי ביסוד המעלה, וגדלתי שם עד גיל חמש וחצי בערך. הבית שגרנו בו במושבה היה קטן וכלל 3 חדרים קטנים. המושבה עצמה היתה למרגלות רמת הגולן, שבזמנו הייתה בשליטת סוריה. לסורים היו מוצבים לאורך רמת הגולן, ואחד מהם היה מול יסוד המעלה. מידי פעם הסורים היו יורים עלינו ללא התראה מהמוצב שמעלינו. זו גם הסיבה שכל הקירות "המזרחיים" של כל בית במושב, היה מבטון מלא, כדי למנוע חדירת ירי לבתים.

יסוד המעלה היא מושבה אשר נוסדה בשנת 1883 במסגרת העלייה הראשונה, בראשית העלייה הציונית לארץ ישראל. המושבה ממוקמת במרכז עמק החולה בסמוך לשמורת אגמון החולה המדהימה. החיים ביסוד המעלה מאפשרים איכות חיים גבוהה בדגש מיוחד על חינוך, חיי קהילה עשירים איכות סביבה ותעסוקה בתחומי החקלאות.

הורי עלו לארץ בשנת 1949, הם הופנו למעברת ראש העין, ושהו שם מספר חודשים. במסגרת פיזור העלייה בארץ, הציעו להורים שלי לעבור ליסוד המעלה. הורי ועוד כ- 10 משפחות נוספות הסכימו ועברו למושבה. כמובן שהיה חשוב לכל העולים החדשים במושבה שתהיה בית כנסת. אולם רוב תושבי המושבה היו חילוניים, שלבית הכנסת היו מגיעים בעיקר בחגים. זה יצר מצב שלא תמיד יש "מניין" לתפילות בבית הכנסת, וזה יצר סוג של אכזבה אצל העולים החדשים. ברבות השנים הגיעו שמועות על שכונה חדשה בהרצליה – נווה עמל, שבה מרוכזים מאות עולים, עם הרבה בתי כנסת.

בשנת 1956 החליטו הורי לעזוב את המושבה, קנו בית בשכונת נווה עמל החדשה בהרצליה. באמצע שנת 1956 עברנו לגור בהרצליה. מכוון שלאבי (סבא רבא) הייתה עבודה רבה במושבה, הוא היה מגיע להרצליה רק בסופי השבוע (מגיע ביום חמישי בערב, וחוזר במוצאי שבת). כך זה נמשך כשנה, עד הוא מצא עבודה קבועה בהרצליה כגנן.

את גן הילדים עברתי ביסוד המעלה עד גיל חמש וחצי בערך, עד שעברנו להרצליה. מהגן אני זוכר תמונה אחת, שהיינו צריכים לעשות חיסון, ואז כל ילדי הגן והגננת, צעדנו למרפאה כדי לקבל את החיסון. כדי לעודד את הילדים לקבל את החיסון, הובטח שכל אחד יקבל ארטיק אחרי קבלת החיסון. ואכן, אני זוכר שקיבלתי חיסון, ומיהרתי החוצה לקבל את הארטיק (שהיה טעים מאוד).

כשעברנו להרצליה, הכניסו אותי ישירות לכיתה א' בבית ספר אגודת ישראל, ולא לגן ילדים (הורי החליטו לשלב אותי בכיתה א', למרות שהייתי בגיל גן, ומאז ועד סיום הלימודים בתיכון, הייתי התלמיד הכי צעיר בכיתה, מה שהתברר בדיעבד, שההחלטה לא הייתה טובה במיוחד.)

בכיתה ב' העבירו אותי לבית ספר רמב"ם שהיה ממלכתי דתי בשכונה שלנו, שבנייתו רק הסתיימה כשהייתי בסוף כיתה א'. המשכתי גם בכיתה ג' באותו בית הספר.

מכוון שבית הספר רמב"ם היה ירוד ברמתו, בכיתה ד' החליטה אחותי הגדולה (שהייתה בגיל 23 בערך) בהסכמת הורי, להעביר אותי לבית ספר ברנר שנחשב לאחד מבתי הספר הממלכתיים הטובים בהרצליה. בית הספר היה ממוקם מחוץ לשכונת נווה עמל, והיה מרוחק ממקום מגוריי. זה גרם להורי לקנות לי אופניים, וכך הייתי מגיע לבית הספר רגלית אם עם האופניים. המשכתי עד כיתה ח' בבית ספר ברנר (אז לא הייתה חטיבה).

אחת התקופות היפות שאני זוכר בילדות התחילה מאז שעברתי לבית הספר ברנר. כבר בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הנוער מחנות-עולים, כמו רוב ילדי השכבה. תנועת הנוער הייתה שייכת לקיבוץ המאוחד, והיא שינתה את מסלול החיים שלי עד הצבא. למעשה התנתקתי מבחינה חברתית מחברי בשכונת נווה עמל, ונוצרו לי חברים חדשים מבית הספר ומהתנועה. בתנועה היינו עושים 2-3 "פעולות" בשבוע. אחת בימי השבוע, ועוד 2 פעולות ביום שישי ומוצ"ש.

ואחר כך עברתי ללמוד בבית ספר תיכון מכיתה ט' עד יב'.

כמו רוב הבנים, אהבתי מאוד לשחק כדורגל. גם אחרי שהתבגרתי המשכתי לשחק כדורגל עד גיל 45 לערך.  בגיל 10 בערך, למדתי לשחק שחמט מאחד השכנים, ומאז ועד היום אני משחק שחמט (גם עם נכדיי). בתנועת הנוער, כחלק מהפעולה (המפגש) היינו שרים שירים. השירים הזכורים לי: "חולצה כחולה והיא עולה…", על גדות הדנייפר, ועוד.

בתקופת ילדותי היו הרבה משחקים, שהיום כבר לא משחקים בהם (או אולי בצורה אחרת), לדוגמא:

ג'ולות – כל ילד שמשחק, שם ג'ולה באזור המשחק בקוטר 2-3 מטר. כל ילד בתורו מנסה לפגוע בג'ולה אחרת ע"י שיגור הג'ולה באצבע הבוהן, אם פגע בג'ולה, הוא "מרוויח" את הג'ולה.

הקפות – מסמנים 4 תחנות על היקף עיגול שקוטרו מעל 10 מ'. אחת התחנות נקבעת כבסיס (יציאה). מתחלקים ל-2 קבוצות. האחת זורקת כדור, השנייה מגינה מסביב לעיגול. כל אחד מהשחקנים מהקבוצה הזורקת, עומד בתחנת הבסיס, ועם מוט מכה בכדור תניס חזק ככל שאפשר, לאחר מכן הוא מתחיל לרוץ בין התחנות, באותו זמן הקבוצה המגינה מנסה לתפוס את הכדור, ולהעבירו לשחקן אחר בקבוצה שלו הקרוב לשחקן, כדי שיפגע בשחקן מהקבוצה הזורקת, כשהוא רץ בין התחנות. אם פגע בו כדור בין התחנות, השחקן נפסל. אין אפשרות פסילת שחקן אם הוא עומד בתחנה. כך כל שחקן בקבוצה הזורקת, חובט בכדור ומתחיל להקיף את העיגול. בזמן הזה כל שחקן בקבוצה הזורקת מתקדם לתחנה הבאה, וחוזר חלילה עד תחנת הבסיס. אם כל שחקני הקבוצה הזורקת הצליחו להקיף את העילוי בלי להיפסל – הם המנצחים. אם הקבוצה המגינה הצליחה לפסול את כל שחקני הקבוצה הזורקת – הם המנצחים.

5 אבנים – שמים בכף היד 5 אבנים קטנות, ואיתם עושים תרגילים שונים, כל אחד לפי יכולתו. לדוגמא: מעיפים את האבנים באוויר, הופכים את כף היד, ומנסים לתפוס את האבנים על הצד השני של כף היד. מי שהצליח להעמיד את כל 5 האבנים על הצד השני של כף היד הוא המנצח, אחרת הניקוד הוא לפי מספר האבנים שהתייצבו על הצד השני של כף היד. ועוד.

פעילויות בתנועת הנוער המחנות העולים, הייתה מרכז הפעילויות החברתיות שלי, במיוחד בתקופת בית הספר היסודי. הפעילות החרוטה עמוק בזיכרוני הייתה טיול "מים-לים". טיול מים-לים נמשך 5 ימים, וכולו מתבצע רגלית, תחילתו בקיבוץ לוחמי הגטאות (ליד נהריה) וסיומו בקיבוץ גינוסר לחוף ים הכנרת. ההכנות לקראת הטיול היו חוויה בפני עצמה התחילו כשבוע לפני התחלת הטיול, וכללו רכישת מוצרי אוכל בהתאם לתפריט, אריזת המצרכים לארגזים (ברוס) יומיים, והכנתם להעמסה על אוטובוס שיסיע אותנו לתחילת המסלול.

במסגרת הטיול כל חניך לקח על גבו תרמיל הכולל ציוד אישי וגם דברי אוכל קבוצתיים לארוחת צהרים. לקראת הלילה היינו עושים חניה לשנת לילה, ושם הייתה מחכה לנו המשאית על כל האוכל שהכנו לטיול. ארוחת ערב היינו אוכלים בחניון, ובבוקר ארוחת בוקר, ואחר כך ממשיכים בצעדה עד הערב. המסלול ברובו היה לאורך נחל עמוד, שזורמים בו מים כל השנה.

תפקידים ומקומות עבודה

השתחררתי מהצבא ב- 02-1971. התחלתי ללמוד השלמת בגרות באנגלית, שלא סיימתי לפני הצבא, ובמקביל עבדתי בעבודות שונות בבניין כדי לממן את השלמת לימודי הבגרות. סיימתי את הבגרויות החסרות כעבור שנה וחצי בערך. והתכוננתי להרשים ללימודים אקדמיים באחת האוניברסיטאות.

ב- אוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור,  הייתי שייך לחרמ"ש (חיל רגלים משוריין) בחטיבת 500 של חיל השריון. גויסתי מייד למלחמה ונלחמנו בסיני באזור העיר סואץ. הייתי מגויס כ- 6 חודשים. והשתחררתי בחודש 03-1974.

אחרי המלחמה, לא הצלחתי להירשם לאחת האוניברסיטאות שרציתי, אז החלטתי יחד עם חבר להירשם לבית ספר להנדסאים של אוניברסיטת תל-אביב במגמת מחשבים. כל נושא לימודי מחשב היה חדש ולא כל כך מבוקש כמו היום.

עם סיום הלימודים בשנת 1978 התקבלתי לחברת מ.ל.ל. שעסקה במתן שירותי עיבוד נתונים במחשבים גדולים. החברה החליטה להיכנס לתחום המחשבים "הקטנים" (מחשבי ה- PC עדיין לא היו), ואני מוניתי להיות מתכנת בצוות שיבא מחשב קטן מהולנד (בגודל שולחן). העבודה הייתה מעניינת ומאתגרת וכללה בשלב הראשון לימודים והשתלמויות של מערכות הפעלה ושפות התוכנה שהיו דרושות. יצאתי להשתלמויות בהולנד ובגרמניה הקשורות ללימודי המחשבים. תוך כדי עבודתו בחברת מ.ל.ל., למדתי קורס מנתחי מערכות (600 שעות). והשלמתי לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.

משפחה / מנהגים ומסורת

הורי ז"ל היו אנשים דתיים מאוד. לכן חגגנו את כל החגים על פי המנהגים הדתיים. כלומר: בכל חג הולכים לבית הכנסת, לאחר מכן קידוש של החג, ברכת המוציא על הלחם, ואחר כך סעודה, ובסיום הסעודה ברכת המזון.

המנהגים השתנו בהתאם לתקופות שונות בחיים:

א. עד שנת 1983 (התקופה היפה) תקופה זו נמדדת עד גיל 32 בערך. בתקופה זו, שהמשפחה הייתה עדיין קטנה (כל אח היה לו 1-2 ילדים), היינו מתאספים בכל חג בבית של ההורים רוב האחים והאחיות והילדים, וזאת למרות שהבית היה קטן (3 חדרים). כאשר המשפחות התרחבו, היינו מתכננים שיגיעו חלק מהאחים בכל חג, כדי שיהיה מקום סביר לכולם. אבי נפטר ב- כ"ו אב תשמ"ג ונקבר ב- כ"ח באב (05-08-1983).

ב. משנת 1984 עד 1995 (אחרי מות אבי ז"ל)

אחרי מות אבי ז"ל, אחי הבכור יוסף ז"ל הפך לראש המשפחה, והיה לנו כמו אבא. הוא דאג שנמשיך את המסורת ונפגש יחד בחגים. בתקופה זו, אחי הבכור ז"ל דאג שאמי ז"ל לא תישאר לבד בבית, ויצר מנגנון של תורנות בין 6 האחים הבנים (3 הבנות האחיות היו פטורות מהתורנות), שכל יום יהיה נציג מאחד האחים ישן אצל אימי ז"ל. בנוסף, כל אחד מהאחים עשה תורנות שבת עם משפחתו, כולל מוצ"ש. אמי ז"ל נפטרה ביום כ"ח אב תשנ"ה ונקברה ביום כ"ח באב (24-08-1995). מכוון שהם נקברו באותו יום בחודש, האזכרה שלהם חלה באותו יום.

ג. שנים 1996-2013 (אחרי מות אמי ז"ל)

כשנתיים אחרי מות אימי ז"ל, רכשתי את דירת ההורים מהאחים שלי, ועברתי עם משפחתי לגור שם. בעידוד אחי הבכור ז"ל, המשכנו להיפגש בחגים אצלי בבית, וגם בבתי האחים האחרים. בתחילת שנת 2012 אחי הבכור ז"ל העלה רעיון לכנס את כל המשפחה כולל נכדים ונינים. החלטתי "להרים את הכפפה" וארגנתי כינוס של כל המשפחה שקראתי לו "כנס דורות". מקום האירוע היה באולם המועדון של מושב אלישיב שבו גרה אחותי. ס"ה היו באותו זמן 130 איש בעץ המשפחה. היגיעו לאירוע כ- 120, השאר לא יכלו להשתתף מכוון שלא היו בארץ. אחי הבכור נפטר בתאריך 12-07-2013.

ד. מ- 2014 (אחרי מות אחי הבכור ז"ל)

אחרי שנת 2014 הפסקנו להיפגש בחגים, ועד היום אנו נפגשים בעיקר באזכרות.

שרות צבאי

התגייסתי לשירות סדיר במרץ 1969. עשיתי טירונות, ולאחר מכן קורס מכי"ם (מפקד כיתה) בגולני, אחר כך עשיתי קורס מש"קי (מפקד שאינו קצין) מרגמות, ועד סוף השירות הייתי מדריך מש"קי מרגמות בבסיס לייד שכם. השירות הסדיר, היה אחד התקופות היפות בחיים שלי. זה היה שירות אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמה שהיה לישראל ניצחון מוחץ על מצרים, ירדן וסוריה. בתקופה זו, לא היו פיגועים או אירועים לאומניים ע"י הערבים. היינו מסתובבים בשכם ללא כל חשש, קונים ואוכלים אצלם.

מלחמת ששת הימים (05-06-1967)

בתקופה זאת הייתי בכיתה י"א בתיכון. לידנו ברמת השרון היה מפעל תע"ש (תעשיה צבאית), ואז פנו לבתי ספר התיכוניים והיציעו לתלמידים להתנדב ולעזור במפעלי התע"ש. לא כולם התנדבו, אני כמובן התנדבתי, ובמקום לימודים היינו נוסעים למפעל ועוזרים בעבודות שונות הנדרשות. העבודה הכי זכורה לי, הייתה חיבור שני חלקים של פצצה ע"י הברגת שני החלקים זה לזה. העבודה הייתה משעממת וחד-גונית, אולם ההרגשה של עזרה במאמץ המלחמתי, נתנה הרבה אנרגיות ומוטיבציה לעבודה.

מלחמת יום כיפור (06-10-1973)

בתקופה זו, כ- שנה וחצי אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר, פרצה המלחמה.  הייתי בתפילת מנחה בבית הכנסת כאשר קיבלתי צו 8 להתייצב בגדוד שאני שייך לו. עזבתי את בית הכנסת במהירות, ונסעתי מייד לבסיס שלי להצטייד. הגעתי לקראת שעות הבוקר, אולם הגדוד שלי יצא בשעות הלילה לכיוון סיני. כשסיימתי להצטייד, חיפשתי בתמימות "טרמפ" עד לסיני, ושם אעבור לגדוד שלי, למזלי פגשתי חברים מהגדוד השני על זחל"מ, ומהם ביקשתי טרמפ. מפקד הזחל"מ (זחל למחצה) סג"מ (סגן משנה) אילני שלמה ז"ל (נהרג כשבועיים אחרי תחילת המלחמה), הסכים שאצטרף אליהם, ובסופו של דבר, נשארתי איתם עד סוף המלחמה (כ- 6 חודשים).

מלחמת שלום הגליל (29-09-1982)

השתתפתי במלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) כאשר הייתי נשוי עם 2 ילדות קטנות בבית. הייתי מגויס כחודשיים, נלחמנו במזרח לבנון באזור מרג' עיון.

פעילויות מיוחדות

יצאתי לחו"ל למדינות באירופה: אנגליה, צרפת, גרמניה, הולנד, יוון, דובאי. בהולנד וגרמניה יצאתי לנופש עם המשפחה. כמו כן ב- 2 ארצות אלו השתתפתי בכנסי חברות הייטק, ועברתי השתלמויות בנושאי תוכנה שונים.

התחביבים שלי: עד גיל 40 שיחקתי כדורגל שכונתי פעמיים בשבוע. החל מגיל 40 עד היום אני רוקד ריקודי עם פעמיים בשבוע (במקום הכדורגל), אני אוהב לשחק שחמט, ומשחקי קלפים.

הקמת משפחה

את דינה אשתי הכרתי עוד כשהיינו צעירים. הייתי חבר של אחיה הגדול, וכבר אז הכרתי אותה. כשהייתי בשירות סדיר, גם היא הייתה חיילת בשירות סדיר, ששירתה בבית המשפט הצבאי בשכם. אני באותה תקופה הייתי בשירות סדיר באזור שכם. באותה תקופה, רוב הנסיעות לבסיס וחזרה בוצעו בטרמפים. החיילים/חיילות היו מתאספים בטרמפיאדות. הטרמפיאדות באזור שלנו היו: צומת רעננה לכיוון צפון, צומת בית-לית לכיוון מזרח. בהרבה מקרים דרכינו הצטלבו, והייתי רואה אותה באחת הטרמפיאדות, וכבר אז היא מצאה חן בעיני. אחרי הצבא שוב הצטלבו דרכינו, כאשר שנינו נרשמנו לבית ספר "מישלב" בתל אביב, להשלמת בחינות בגרות שהיו חסרות לנו. כך יצא שהיינו נוסעים יחד באוטובוס ללימודים וגם חוזרים יחד, ומאז ועד היום אנחנו ביחד.

התחתנו בשנת בחודש פברואר 1976, אני הייתי בגיל 26 ודינה אשתי בת 25.5. מכוון ששנינו היינו סטודנטים, והמצב הפיננסי של ההורים שלה ושלי לא אפשרו לממן את הלימודים, החלטנו לעשות חתונה מצומצמת "ברבנות". אלה הבכורה נולדה כעבור שנה בערך, ואפרת האחות הצעירה כעבור שנתיים וחצי בערך.

לימודים ועיסוקים

העיסוק הראשי שלי – פיתוח תוכנה (תכנות וניתוח מערכות) בתחום ההייטק. למדתי לימודי הנדסאי מחשבים באוניברסיטת תל אביב, אחר כך השלמתי לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, אחר עברתי קורס מנתחי מערכות (מהנדס תוכנה). עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בחברת מ.ל.ל. שעסקה בתחומי מתן שירות ללקוחות קצה, פיתוח תוכנה, ניהול פרויקטים ועוד. בהתחלה עבדתי כמתכנת מתחיל, ותוך מספר שנים התקדמתי בחברה והתמניתי לראש צוות פיתוח, אחר כך למנהל מחלקה, אחר כך למנהל תחום. מכיוון שאני עצמאי מגיל 43, דה-פקטו לא יצאתי לגמלאות, ואני עובד כמו שעבדתי לפני גיל הפרישה. נהפוך הוא, המוטיבציה רק גדלה ויש לי תוכניות לבצע והזמן הולך ואוזל.

דור ההמשך …

יש לנו 4 נכדים. נכדה אחת מאלה הבת הבכורה, ועוד נכדה + 2 נכדים מאפרת הבת הצעירה. אלה הבכורה גרה בלונדון, ותדירות הביקורים פעם-פעמיים בשנה. אפרת הבת הצעירה ומשפחתה גרים במרחק 5 דקות הליכה, ואנו מתראים/מדברים כמעט על בסיס יומי.

חלום

החלום שלי הוא החלום של רוב אזרחי ישראל – שלום עם כל שכנותינו.

הזוית האישית

שיר: אני ממש נהניתי, היה לי ממש כייף. הכי אהבתי את המפגש הראשון למרות שסבא שלי התעכב. מה שלמדתי על סבא מהתכנית זה, שאם אני רוצה לקבוע איתו אני צריך להזמין אותו חצי שעה קודם….