מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה (ברכה) לבית משפחת מדר. אבי, ניסים שיבדל"א ואמי שמעה ז"ל, עלו לארץ מתימן בשנת 1949 במבצע העלייה "מרבד הקסמים". הם הגיעו למחנה העולים עין שמר, שם שהו מספר חודשים ולקחו חלק בבניית הארץ המתפתחת. לאחר מכן עברו למושב עמינדב, בהרי ירושלים, שם עבד אבי בהקמת קווי המים באזור ירושלים – ביום היה חוצב בהרים עם פטיש אוויר על מנת להניח את הצינורות ובלילה היו שומרים מפני הפדאיון שהיו באים לגנוב ולחבל בתשתיות. לאחר מכן התגייס לצבא ושם עבר קורס חובשים. משם עברו הורי למושב טירת יהודה ושם קבעו את ביתם.

אנחנו חמישה אחים, הגדול אלי, אחריו מתי, עשירה צביקה ואני שרה, בת הזקונים. בבית הראשון היו 2 חדרי שינה, סלון, מטבח ומרפסת קדמית, שם שיחקנו ובילינו לרוב. השירותים היו מחוץ לבית. כשהייתי בגיל 6 עברנו לבית גדול שבנינו במשק, בו היו 3 חדרי שינה וסלון, חלל מרכזי גדול ומרפסת שמש, לצידה הייתה הגינה של אמי בה גידלה ורדים.

החיים במושב היו קשים, טירת יהודה היה יישוב ספר אשר סבל מהתקפות של הפדיון, מחבלים שהגיעו מירדן. לאחר מלחמת ששת הימים כשגבולות המדינה התרחבו מאוד ממושב ספר, הפך המושב למרכז הארץ. הורי כמו כולם במושב התפרנסו מחקלאות, בתחילה קיבלו מהסוכנות היהודית פרה וכמה אפרוחים. השנים הראשונות היו לא קלות והוריי נאלצו לעבוד בעבודות נוספות. אבי התגייס למשמר הגבול ולימים היה רב"ש (רכז ביטחון שוטף) של המושב, ועקב תפקידו אנחנו היחידים במושב שהיה להם מכשיר טלפון בבית וככה כל הידיעות של כל המושב הגיעו קודם אלינו. אמי עבדה במשק בית בת"א בנוסף לחקלאות.

הייתה לנו ילדות מופלאה ושמחה. הורינו לא החסירו מאתנו מאומה, קיבלנו שפע אהבה ותמיכה, חונכנו על ערכי הדת מתוך אהבה ואמונה שלמה, התפללנו בבית הכנסת של הקהילה התימנית במושב. בית הספר היסודי למדנו במושב נחלים הסמוך אלינו. אחיי למדו במדרשיית נועם בפרדס חנה ואני ואחותי למדנו באולפנת צפירה.

החגים היו זמן נפלא לבילוי עם המשפחה המורחבת. תמיד אירחנו דודים ומכרים של המשפחה. היה ריח מיוחד בבית לכל חג והתפילות בבית הכנסת ברוב עם והדרת מלך.

ילדות מופלאה עם הרבה טיולים בטבע, היינו קרובים להרים, הרי שפלת יהודה, אזור מלא במערות, דורבנים ופריחות. כל שבת היינו צועדים ומטיילים שם. היום נמצא שם הישוב שוהם. בקיץ היינו נוסעים לים פעמיים בשבוע, היינו נוסעים לים לחוף הצוק בבת ים בשני אוטובוסים. כל המשפחה המורחבת שגרה בסמוך אלינו ובני דודים שהתארחו אצלנו במושב בקביעות כל קיץ. אמא הייתה מכינה שקשוקה, תה עם נענע, פלפלים חריפים מהגינה. ובהגיענו לתל אביב בגלל תפקידו של אבי הוא  יכול היה לקנות בשק"ם ושם היה מפנק אותנו בשלל חטיפים, פירות טריים ולחמניות טעימות. בנוסף עבדנו במשק החי ובשדות, בקטיף ובאריזה בימי חופשת הקיץ.

כל ילדי הרחוב היו יוצאים לכביש שם נפגשנו, וזה היה מגרש המשחקים שלנו. בתקופה ההיא היו מספר מועט של רכבים ובעיקר סוס ועגלה. שם שיחקנו מחניים, שבע אבנים, תופסת, שלושה מקלות ועוד. היה לנו משחק מיוחד אותו שיחקנו ברפתות שקראנו לו: "ברד ברד אל חדיד", בו התחלקנו לשתי קבוצות כל קבוצה ברפת אחרת, הסמוכות זו לזו, כל קבוצה הייתה צריכה לערום ערימות קטנות של חול מסודרות יפה ואותן כיסינו בשק, קרשים, חציר. לאחר מכן היינו מתחלפים וכל קבוצה הייתה צריכה למצוא את הערמות של הקבוצה השנייה. זכתה הקבוצה שגילתה מספר רב של ערימות. באחד המשחקים בגלל שהייתי הכי קטנה התעייפתי והתכרבלתי בחציר ונרדמתי. האחים שלי חזרו הביתה ורק כשהוריי שאלו "איפה שרה?" הם שמו לב שנעלמתי.

אחד הזיכרונות הטובים מילדותי היה הנסיעות בעגלה הרתומה לסוס. בכל בוקר אבי היה לוקח אותי לגן, בימי החורף כשאני עטופה בניילון להגנה מהגשם. היינו עוצרים בצרכניה של המושב ושם נפגשים עם ספק הלחם, שהגיע מיהוד, גם הוא בסוס ועגלה, ומיד שהגענו תמיד פינק אותי בלחמנייה חמה וטרייה.

אני וחברותיי הקמנו את סניף בני עקיבא במושב, שפועל עד היום. הייתי מדריכה ונהניתי בתפקיד זה במיוחד במחנות הקיץ והטיולים.

חוץ מהמאכלים המסורתיים של העדה התימנית – כמו פיתות בטאבון שהיה בחצר הבית, מלאווח, מרק ותבשילים נוספים, אמי ז"ל למדה משכנותיה ההונגריות והמרוקאיות והייתה מבשלת לנו מאכלים מגוונים וטעימים שעד היום לכולנו השאירו טעם טוב בפה ואנו מנסים לשחזר את הטעם המיוחד של אמא/סבתא שמעה.

כחודשיים לפני שאמי נפטרה ובתי מיכל הייתה בהריון, בביקור בבית החולים לאחר שאמי לא הרגישה טוב, מיכל הפצירה באמי שהיא רוצה שתראה את בתה שעתידה ללדת ולכן אמי חייבת להתחזק. אמי הבטיחה למיכל שהיא תראה את התינוקת ואכן לאחר לידתה של מיכל, אמי ואבי באו לבקר אותה ואפילו אמי היא זו שהעניקה למאיה את שמה. פירוש המילה מאיה בערבית הוא מים והיא נולדה בימים של גשמי ברכה. לאחר שבועיים אמי נפטרה ומאיה הביאה ברכה בימים הקשים האלו ונתנה שמחה לאבי ולכל משפחתנו.

למרות ילדותם הקשה של הוריי בתימן, שהתייתמו בגיל צעיר, וחיו שם חיים קשים, כולל מנוסה מהשלטונות המוסלמים שאילצו יתומים להתאסלם, כשהגיעו לארץ ישראל הצליחו לבנות את עצמם ובעבודה קשה, התמדה, אמונה ושמחה בבניין הארץ הקימו בית ומשפחה לתפארת.

הזוית האישית

סבתא שרה: ברצוני להודות על היוזמה המבורכת של התכנית "הקשר הרב דורי", המפגשים בימי שישי היו מעניינים, השיח שנוצר עם נכדתי מאיה, השאלות שנשאלתי הפעילויות המשותפות, גרמו לי הנאה מרובה וקשר הדוק עם נכדתי מאיה הנסיכה. חיבת לציין רגע מקסים שהיה באחד המפגשים כאשר אחת הסבתות קראה את סיפור חייה ונכדתה שומעת שמוצאה מרוסיה, הנכדה פקחה זוג עיניים מופתע…ולוחשת אני רוסיה. רוצה להודות לאירים המורה היקרה שהנחתה את המפגשים בצורה נעימה ומעניינת כולנו חיכינו למפגשים בימי שישי בע"ה נפגש שוב עם נכדתי גאיה. הנכדה מאיה: מאחלת לסבתא שרה בריאות ואושר.