מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, נולדתי בעיר טרגו-מורש ברומניה להורים שהיו רופאים במקצועם. בבית ובאזור בו גדלתי דיברו בשפה ההונגרית. הוריי היו אתאיסטים ולא תכננו לעלות לארץ ישראל. כשהייתי בת 11 עזבנו את רומניה והגענו לדוד שלי, בובי, שחי במילאנו. הוריי החליטו לחפש עבודה באירופה ולא תכננו לעלות לארץ, ולכן החליטו לשלוח אותי ואת אחותי (שהייתה קטנה ממני ב-4 שנים) לישראל לסבא וסבתא שלי, אותם הכרתי רק מהסיפורים עליהם.

הסבים שלי התגוררו בעיר נהריה והיו בעלי מלון בשם "טוטי-לוי". עד לאותו זמן כלל לא ידעתי שקיימת מדינה בשם ישראל ושהיא מדינת היהודים. כשנחתנו בישראל, ידעתי שסבא שלי מחכה לנו בשדה התעופה. בדמיוני דמיינתי שסבא שלי יחכה לנו על גמל כי הכינו אותי לכך שישראל היא ארץ מדברית. הופתעתי לגלות שסבא שלי בא עם מונית, כי הרי במדבר אין כלי תחבורה…

עם הגעתי לארץ, גרתי בשנה הראשונה אצל סבא וסבתא שלי במלון, בעוד שהוריי בחרו להתגורר בתל אביב. הם מצאו מיד עבודה במקצועם והיו מבקרים אותנו מדי כמה שבועות בנהריה. לא ידעתי מילה בעברית עד שעליתי לארץ. תוך זמן קצר למדתי לדבר, לכתוב ולקרוא בעברית. את שנתי הראשונה ללימודים התחלתי בכיתה ד’ בבית ספר יסודי בנהריה. סבא וסבתא היו אלו שבעיקר דאגו לנו וטיפלו בנו וכך סייעו לנו להתאקלם בקלות בארץ.

רק בסוף שנת הלימודים עברתי לגור עם הוריי בתל אביב. למדתי ב"תיכון חדש", התגייסתי לצבא ושירתי בקרייה בתל אביב. לאחר שירותי הצבאי, סיימתי לימודי תואר ראשון ושני בהפרעות בתקשורת ועבדתי כקלינאית תקשורת. במהלך רוב שנות עבודתי טיפלתי בילדים לקויי שמיעה.

הזוית האישית

רפאל: היה לי כיף לראיין את סבתא במסגרת התכנית וללמוד מה זה אתאיסט.